סיפור חייו של עמוס קינן מעניין כל עוד נורית גרץ, המספרת, דבקה בתפקיד שקיבלה עליה בתחילת הספר, ללכת עם נפשו של הגיבור, עם הריקות המשתלטת עליו, עם הזעם והדיכאון
עמוס קינן. איש בודד, מבולבל ונחרץ
על דעת עצמו, מאת נורית גרץ, ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן, הוצאת עם עובד, 2008, 528 עמודים
זה ספר מפתיע, משום שנורית גרץ דווקא אינה מסתתרת מאחורי השם המשועשע-קצת "על דעת עצמו", וכותבת על חייו של מי שדעתו כבתה. היא כתבה Bildungsroman (רומאן חניכה), ומהבחינה הזאת יש איזה צדק שעושה רעיה עם בעלה: מה שלא עשה עם חייו בחייו, היא עושה לו בערוב ימיו: הופכת אותו ל"סיפור של הקולקטיב". כן, עוד אחד. מעמוס עד עמוס.
הספר נחלק לארבעה חלקים שונים מאוד זה מזה, לא רק מבחינת העניין. החלק הראשון הוא, לטעמי, הטוב יותר. בחלק הזה נשענת גרץ על יומן הילדות של לוין, לפני שהפך, ואחיו בעקבותיו, לקינן, תמים ומיוסר, המסתיר בין דפיו טרגדיה שליוותה את מחברו כל חייו: אביו אושפז בבית חולים לחולי נפש למשך שנים רבות, ומת, עזוב ובודד, בבית החולים, בלא שבניו, גם בהתבגרם, באו בכלל לבקרו. הילדות בבית ההרוס הזה, בית עני בתל-אביב, שקל מדי להופכה לכזאת "של כולנו", היא ילדות עצובה בלשון המעטה. אשמתו - שליוותה אותו, כנראה, כל חייו, אבל לא הפכה אצלו אף פעם לווידוי, מקבלת עיצוב מרשים בספר. הדאגה הבוגרת לאח הקטן, אלי, הולכתו לבית הספר בבקרים כשהאם כבר בעבודה, והסבל במחיצתה של האם קשת היום והנרגזת, הופכים כבר את הדמות של הילד עמוס למשהו גדול מהחיים.
היומן שכתב הילד מסייע לגרץ לתאר את הילדות בבית הספר, את החניכות ב"השומר הצעיר", על העוני והבושה, על החשק לעורר את כעס החברים ה"מפונקים", את הקשר עם תיאודור מבית אלפא (אם אני מבין נכון, זה תיאודור הולדהיים ז"ל, מתימטיקאי ומוסיקאי, מין תיאודור אדורנו מהעמק; חבל שדמותו לא פותחה בספר, והרי האיש ליווה את השמאל הלא נוצץ הרבה שנים, וחבל). מכל מקום, גרץ משחזרת, משערת, את רגשותיו של קינן לאביו, משום שיומנו מלא שתיקות, ואם היא מצליחה לדייק ביחס לאיש עמוס קינן, הנה, ביחס לדמות של הרומאן שלה היא מדייקת עוד יותר, עד כאב. ההתנהגות ביחס לאב מתוארת במינימום, אבל דווקא כאן, הרומאן של גרץ מעולה. היא הניחה, אולי ידעה, כי זה היה הכאב הגדול שלו תמיד, ולפיכך ידעה לשתול את המחשבות על האב המרוחק במקומות ראויים ברומאן.
אז בא החלק שמן הסתם קוראי הטור של קינן בעיתון חיכו לו: השתתפותו בטבח דיר יאסין, ב-9 באפריל 1948, ארבעה ימים לפני טבח שיירת הר הצופים, שישה ימים לפני גירושם של הפלשתינאים מהעיר טבריה ואחר כך מן הערים האחרות שלהם. שלא כמו אנשי לח"י אחרים, שרק זעמו על היותם "שעיר לעזאזל", על מה שגם האחרים עשו, קינן נהג להכחיש את השתתפותו בטבח. היתה לו גירסה שלפיה נפצע בכניסה לכפר ואז פונה. גרץ דובבה אותו, והיא מספרת כאן את מה שעשה, כולל רצח של אשה שביקשה על חייה.
בנקודה הזאת גם מתחיל הסכסוך בין הביוגרפיה מטעם הקולקטיב של גרץ, ובין יכולתה לשרטט את דמותו של בעלה כאיש בודד, מבולבל ונחרץ. כאשר היא נאמנה לרומאן שהחל בחלק הראשון, ההמשך טוב, מצוין. אלא שגרץ מתאמצת לשחזר את "התקופה", ושחזור של תקופה, גרץ הרי יודעת, הוא שחזור של הספרות שנכתבה כבר על התקופה הזאת, שנלעסה כבר, מה גם שגרץ נשענת לא על עולמו של קינן, אלא על עולמה שלה ועל סביבתה האינטלקטואלית. איך לומר? לא משהו. הרג של ערבים הוא תמיד מעין גמול על מה ש"הם" עשו.
ובכל זאת, מה חזק בחלק הזה? מתי שהוא, אחרי מלחמת העולם, עלה קינן ירושלימה ללמוד, ומתוך התנכרות גמורה ל"בני הטובים" מהתנועה ומהקיבוץ ומההכשרה ומהפלמ"ח, הצטרף ללח"י. נראה שהיה אז די מבולבל ולא קוהרנטי, ועוד פחות קוהרנטי היה כאשר ניסתה גרץ לדובבו בשנת 2000 באשר לרצח החפים. תיאור הבוטות של קינן והאיבה לסביבתו אינו רק אידיאולוגית, כמעט לא אידיאולוגית. תיאור טוב.
וכך מתערבבים שני סיפורים בחלק הזה: קינן כטרוריסט, אדם שאיבד אב ואינו מסוגל לשאת את סביבתו, משתוקק אל הממשי, להשתתף, להיות גיבור, חשאי, בודד, לא לקבל מרות, לא להתאמן, לא להיות חלק מקולקטיב, לא "עבודה שחורה" יומיומית של מהפכה, אלא הליכה לכפרים, לשכונות, לרחובות חשוכים, הופ, רימון, הופ יריית אקדח. אומץ צריך, אבל יש משהו אחר שצריך - והוא ויתור גמור על חמלה. זה עולה מהחלק הזה. מצד שני, כמה מייגע התיאור על "החבר'ה מההכשרה" והבחורה היפה שלא אהבה את עמוס, הקוקו, הסרפן, ובכל זאת, מין משענת לסיפורו של טרוריסט והחומר שממנו הוא עשוי - ניהיליזם.
החלק השלישי ברומאן הוא החלק התמוה ביותר. כאשר קינן היה כבר סטיריקון ב"הארץ", ובנה את הדמות של "עוזי ושות'", נעצר בחשד שהטמין פצצה בביתו של שר הפנים הדתי, ד"צ פנקס. בחלק הזה אתה שואל את עצמך אם אין עורכים בהוצאת "עם עובד". זחיחותה של נורית גרץ, בספרה את הסיפור המשעמם באמצעות טכניקה של סיפור מתח - קינן נעצר, איזה תא נורא שהוא מקבל, קינן נחקר וכמה שהחוקר מעריץ אותו, וטיפש גם, וקינן נשפט, וכמה חם ביום המשפט, והוא יוצא זכאי, על פני עשרות עמודים לא מעניינים - הזחיחות שלה מסתיימת בהסבר ארוך למה קינן דווקא כן עשה את המעשה, אף על פי שזוכה. גרץ כותבת את פרשת חייו בחלק הזה כמו מעריצה שוטה.
נורית גרץ כותבת את הפרק הזה על הפצצה שקינן שם בביתו של השר תוך שהיא שוכחת את התפקיד שקיבלה על עצמה בתחילת הספר, ללכת עם נפשו של הגיבור, עם הריקות המשתלטת עליו, עם הזעם והדיכאון, ובמקום זה היא מתארת "מבחוץ", באריכות, בלי לגעת בעולמו הפנימי אפילו לדקה, ואיך אמא שכרה עורכי דין ועמוס פיטר אותם ומה השופט אמר ומה לבש בזמן המשפט ומה אמרה אהובה אחת ומה אמרה האהובה השנייה, ואיך שכב אתה בסידנא עלי, ומתי עבר מהבחורה הזאת לבחורה הזאת. אוף.
זה נעשה גרוע עוד יותר בחלק הרביעי. כאן אנחנו מקבלים רומאן למשרתות. קינן חי בפאריס בשנות החמישים, ביחד עם די הרבה ישראלים שיצאו אז אל העולם. גם בפאריס הוא שתה הרבה. גם בפאריס הוא זיין פה ושם. והוא כתב שם מחזה שזכה להערכה (ולספר אחד, לפחות, על אודות "תיאטרון האבסורד", נכנס ביחד עם בקט, ז'נה ויונסקו). אלא שאת עיקר התהילה קצרה באותן שנים בת זוגו. הם הכירו כששניהם עדיין לא הצליחו. אבל כל מה שיש בחלק הזה הוא איזה דיווח מייגע על חייו של קינן בפאריס, ומאחר שגרץ אינה יודעת לתאר את החיים בפאריס כדרך שהיא משחזרת, ברוח הספרות העברית, את הפרקים המתרחשים בארץ, היא מתארת את פאריס בעזרת התפעלות נרגשת מכריסטיאן רושפור, הסופרת המצליחה, ועמוס קינן לצדה. נו, הוא היה לצדה בדיוק כשהיא זכתה להצלחה, התעשרה, קנתה בית, והוא היה שם, ממש, כל הזמן, צייר, פיסל, שתה, יצא, נכנס, סארטר, וכל השמות המרתקים.
כמה מהאלמנטים נשזרים לכל אורך הספר, לבד מהשתייה של קינן, והם מכמירי לב: יחסו של קינן לאמו, יחסה אליו, ויותר מכל - יחסיו של עמוס עם אחיו הצעיר אלי, המחזאי, המעריץ המסור, שפציעה קשה בתאונת דרכים קטעה את הקריירה המבטיחה שלו. החוטים הללו, הנמשכים לאורך הספר, ראויים לציון. לקאן אמר כי ביחסים מיניים הופכת כל אשה לאם. עניין זה נשמע קצת סוחף, בעיקר נוצרי מדי. אבל ברור מהספר שגרץ הפכה את עצמה, לפחות בעת כתיבתו, לאמו של קינן. לפעמים היא מתנצלת בשמו ולפעמים היא מתגאה בו מאוד. אבל כיוון שהאיש קינן היה כאן, גדול מהחיים הבינוניים סביבו, הרג, דיבר וכתב, לפעמים אפילו בבהירות, טוב שהספר הזה נכתב לתפארתו.
