כן, יקירתי. אני עוד חי, אם אפשר לקרוא חיים לאלה המתגוררים במעצמה (מלשון חזון העצמות היבשות של יחזקאל) שבה כולנו מצטופפים יחדיו
נתן זך. משוררים נשרפים גם בלי חיתולים
וכך מתקרבים הימים הנוראים שבהם אני נאלץ שוב להתראיין. אפילו צוות חכמים הושיבו - ואני כרגיל אסיר תודה להם על כך - כדי להחליט כיצד ייעשה הדבר בצורה היעילה ביותר. אבל אני כדרכי נחרדתי באמת ובתמים. עוד ראיון? מי זקוק לזה? האם אתם יודעים מתי חתמתי עם יקירי אלכסנדר סנד, היום מנוח, על החוזים להוצאת כל שירי, מאמרי ומסותי? ובכן, אגלה לכם סוד-לא-סוד: לפני 17 - כן, שבע-עשרה - שנה, בעזרת השם. עד כדי כך חששתי מפני החשפנות. עברו טז-יז שנים, הפילמים של השירים והמאמרים המודפסים נמחקו בבית הדפוס ועכשיו צריך היה להדפיס הכל, אבל הכל, מחדש. ובכספו של מי? של הוצאת הספרים היקרה ללבי, "הקיבוץ המאוחד", ובעזרת מועצת הפיס לתרבות ולאמנות וקרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות בתל-אביב.
תאמרו, רשע זה הרנ"ז (ליודעי ח"ן בלבד) מתח את העניין כדי להגביר את העניין. והרי הוא מוסרט ומוחווה (מלשון מחווה) שבוע-שבוע בסינמה, כאילו היה נינט או בר רפאלי. ובכן, כדי להעמיד דברים על דיוקם אני מודיע בזה כי כל הסרטים והמחוות הם חלק מהשתתפותי במפעלים. ואני אינני מתכוון לפטרוכימיים המרעילים את אווירה של חיפה ומחלים את תושביה, חלילה. פעם אחת השתתפתי במפעל התיאטרון הקאמרי היקר ללבי (תשאלו את עומרי ניצן), שהחליט להפיק גם מן היום השישי הקצר את מה שהשלטונות היקרים אף הם ללבי (שאבס, שאבס!) עוד מרשים להפיק ממנו, ויזם - ייאמר הדבר לזכותו - מפעל מחוות למשוררים ופזמונאים חיים ומתים גם יחד, אפילו את ביאליק הוציאו לצורך זה מקברו. ובפעם השנייה היה זה מפעל ערוץ 1 הנלחם, בצדק שבצדק, על קיומו, שאנשיו אמרו בלבם: אין שואלים בשעת פורענות, ובייחוד כשצלח כל כך מפעל תחייתו של ידידי דוד אבידן עליו השלום, ועמדו והחליטו להוסיף גם אותי ל"מפעל".
דא עקא, כמו שאומרים בארמית, שבאמצע ההסרטה נגמר להם הכסף, וכך נגדעו חיי הליריים בעודם באבם. בן 36 אני בסרט, שכן לחצי השני כבר לא נמצא מימון. ועוד צרה צרורה גרמתי להם, שהציקו לי ושאלו וחזרו ושאלו: והיפהפיות היכן הן? שהרי גם אתם תודו שאין סרט תיעודי בלי יפהפיות. ואבידן החכם עמד והכין למשימה כארבע מהן בעוד בחיים חייתו, והן שהוסיפו את התבלין החסר. עכשיו עמדו ודרשו: ושלך היכן הן? לך תאמר להן שאבידן מת גופנית בדמי ימיו, ולכן הכין את היפהפיות בעודו באבו, ואילו אני, בגילי הסנסציוני המופלג, היכן אמצא יפהפיות? לפיכך ראיתי לנכון להשיב: אם ביפהפיות חשקתם, הנה אכין לכם רשימה של בתי האבות שבהם הן מצויות, כלומר, אלה מהן שזכו והגיעו לגילי, או בסמוך לו. ואף זה אירע לי בימים הנוראים האלה, שצילצלה אלי נערה - אני שופט לפי קולה - והקשתה בזה הלשון: האם זה ביתו של המשורר נתן זך? ואני השיבותי לה: אכן, כן. ואז הוסיפה ושאלה: ומיהו המדבר? והשבתי: אני, בכבודי ובעצמי. ואז באה שתיקת תדהמה נוראה, כמו בסרטים, שכן תשובתי חדרה לנבכי לבה, והיא השמיעה קול זעקה מרה: מה, אתה עוד חי?
כן, יקירתי רבת החמד. אם אפשר לקרוא חיים לאלה המתגוררים במעצמה (מלשון חזון העצמות היבשות של יחזקאל, עליו השלום) שבה כולנו מצטופפים יחדיו ומניפים כובעינו באוויר למראה הרב פרוש.
חי נפשי שאינני מקנא בידידי הסופרים הפרוזאיים, המרגישים צורך להופיע שבוע-שבוע בכל אתר ואתר שאליו הם מוזמנים. בעיקר לפני הופעת ספרם ה-32. "להופיע", מה זה להופיע?! בראיון טוטאלי, כלומר כזה שבו הם מגוללים את תולדות חייהם, מפרשים את החידות ההיסטוריות והאישיות שבספריהם, דורשים נאה בדרושים פוליטיים, משתתפים בהפגנות מחאה וסתם מקימים מפלגות, למען יראו וייראו, מלשון מראה ומשמע אוזן. חלקם אף מרצים בסדנאות יוצרים, ואם הוטל עליהם, גם משתמשים בתואר פרופסור שמעולם לא ניתן להם כדין (חוץ מס' יזהר ועוד כמה צדיקים, כמובן). ואל אשכח את פגישותיהם עם אורחים רמי מעלה והשתתפותם בדיאלוגים ספרותיים ופוליטיים בארצנו ומעבר לים. ורצוי, אם ניתן, באחרונים. אכן, לא תקצר היריעה מספור, ובלבד שיעשו לביתם מה שעוד לא עשו.
ובאמת, מיליון עותקים! ובלשון חולין: הוספת ספר והוספת קומה לביתך ולבתיהם של יוצאי חלציך. והרי זה לפחות שכר הוגן. אבל משורר? האם בשביל עשרת השקלים שהוא מקבל מאקו"ם תמורת הופעת אחד משיריו ברדיו, או, לעת חג ומועד, והריהו מוסיף מקלמס ומקלמס ושופך את מרירתו כמו שאר רעיו למקצוע, אם מקצוע באמת ניתן לקרוא לו. הנה, כבר עלה בדעתי לעשות מה שעשה אותו זמר שאיני זוכר את שמו, שעמד וחיתל את גופו בחיתולים בכיכר רבין ואחר כך הדליק, ומאז הפך "השרוף"-לא-שרוף לשם דבר. ואם אינני טועה גם אז לא רווח לו.
אבל מרעיון יפה זה ירדתי. נכון, גם אני גר באזור כיכר רבין, כך שאין לי צורך להלך מהלך רב כדי להגיע למקום המוקד. ואף מקורב אני לבית החולים הממשלתי איכילוב. ובכל זאת, מה אם לא תכובה האש בזמן ואני לא אזכה לראות את פרי עמלי? לא, אמרתי בלבי, רעיון לא טוב הוא, מכל מקום למשוררים, כי משוררים נשרפים בימינו גם כך, גם בלא חיתולים. בעיקר אם תישוב רוח מזרחית ותישא את ריחם המעודן למרחקים, במקום לתרום להכנסותיהם הזעומות. לא, רק השוטה מסתכן כששכרו עלול לצאת בהפסדו. יש למצוא דרך אחרת. התאבדות היא אמנם דרך נאה וחסכונית, וכבר בחרו בה כמה מידידי הקרובים ביותר. אבל מה יצא להם מזה? מאמרי זיכרון במקום הכנסה.
צריך אפוא לשתות את כוס התרעלה עד תומה. אף כי, בלית ברירה, נראית לי מאוד דרכו של רסקולניקוב: לכפר על פשעו ביציאה לגלות סיביר בלוויית איזו סוניה יפהפייה. אבל הלא אצלנו אין סיביר, ואני חסר, כאמור, סוניות. וכי לאן אגלה? לאילת? ששם היו החוטאים מוגלים (מלשון מוגלה) כדי לרצות את עונשם בימיה הראשונים, הציוניים עדיין, של המדינה (כיום היו נאלצים לשלם טבין ותקילין בעבור עונש כזה!). גם זה לא בא אפוא בחשבון. אז מה נשאר ומי יבטיח לי מה שאוכל ליהנות ממנו בעוד בחיים חייתי. וגם זה: מי אני ומי דוסטויבסקי קשישא!
ישב הרנ"ז שבעה ימים תמימים ולא מצא תשובה לקושיה. שהרי גם דרכו של איוב אינה נראית בעיני סוגה בשושנים. לאבד צי שלם ונשים וילדים, ובעיקר הון, רק כדי לקבל הון חזירי, אשה וילדים חלופיים. בכלל, כל סיפורו של איוב אינו נראה בעיני, אף כי הוא מסופר בתנ"ך ועוד בספר הקרוי על שמו. שהרי מי לידי יתקע שהאשה והילדים החלופיים ימצאו חן בעיני כקודמיהם. שאם לא כך, הרי אצטרך לבכות כל ימי את מה שאבד לי. ובכלל, מה יאמרו שם במועצה להגנת הילד והאשה על "סידור" מעין זה. הרי המדובר בזוועה שרק השטן מסוגל היה להעלות בדמיונו החולני.
לא, אני נוח לי בשלי. מה שיש יש ומה שאין אין. כיצד השיב חיים גורי באחרונה לידיד משותף לנו ששאלו: בן 86 אתה כיום הזה, בעזרת האל הטוב והפלמ"ח, וכבר הוציאו לאור את כל כתביך, והנה אתה מערים על מו"לך ועל כל חסידיך, ומוסיף כתבים על גבי כתבים חדשים. השיב לו גורי החכם: "אני, מה שנותנים לי, אני לוקח". אפילו שלמה המלך, החכם מכל אדם, לא היה משיב תשובה חכמה יותר. אפילו בלשון עופות וזוחלים שאותה שמע.
ועכשיו, שהסברתי והבהרתי את כל זה הבהר היטב, פניתי למראיינת שלה התחייבה בשמי הוצאת ספרי, שאתן את הראיון הראשון, וכך אמרתי לה: "עכשיו, יקירתי, שאלי כל מה שיעלה בדעתך, אבל זכרי: רק עד חצי המלכות. כלומר, או על אבי או על אמי, בוודאי לא על שניהם בצוותא חדא, וגם זה: או על המשבר הראשון בחיי או על הרביעי... ואשר ליציאה מן הארון (אכן, גם אני יצאתי עם הרבים), אף לא מלה אחת, שכן אדם אופנתי אני ובנעורי אף רכבתי על אופניים. את זה ודומיו תותירי בטובך למבקרי. וגם בשואה אל תשלחי ידך. שהרי בעניין זה כבר כתב השטן הנאצי כל מה שניתן היה לכתוב. אין להוסיף ואין לגרוע.
ערב קריאה
עלים (ניר), חלון פתוח, הוא מרחיק מן השלחן את העלים (עלוה),
