יעקב שביט כתב רומאן העוסק באדם קטן המסתופף במחיצתם של יוצרים גדולים, אדם המצליח לעסוק בקריאה כל חייו בלי שיבין את הכתוב לפניו
דומניקו פטי, דיוקן של מלומד
שנות אור, מאת יעקב שביט, הוצאת נהר ספרים, 2008, 148 עמודים
את ספרו "שנות אור" פותח יעקב שביט במוטו מתוך "זיכרונות אדריאנוס" של מרגריט יורסנאר: "אני מתאמץ לסקור את חיי ולגלות בהם איזשהו קו מנחה, ללכת בעקבות עורק עופרת, או זהב, אחרי זרימה של נהר תת-קרקעי. ואולם המבנה המלאכותי הזה הוא רק אחיזת עיניים של הזיכרון". המשפט הזה טומן בחובו את הבעייתיות המרכזית של הספר: שאלת המודעות והעיוורון. כי אכן, דמותו של אדריאנוס הזקן, כפי שהיא מעוצבת בידי יורסנאר, מעידה על אזלת ידה לארגן את חייה ברצף סיפורי. כל מה שעשוי להוביל את הכותב לכיוון כלשהו אינו יותר מאשר אשליה, וכל חשיפה של נסתר, שנדמה כי תייצר משמעות, מתבררת כאחיזת עיניים.
הפרגמנט מספרה של יורסנאר מלווה בפרגמנט מקדים נוסף, הפעם מתוך הספר של שביט עצמו: "בוקר אחד עלה בדעתו למספר את השורות... לא כדי להעניק לביוגרפיה שכתב אשליה של עתיקות, אלא משום שהמספור יצר אשליה של רצף סיפורי, של מאורע המוליד מאורע בסדר הכרחי, ובד בבד יצר קיטוע, כלומר אשליה שמדובר במאורעות בדידים, הנקשרים זה לזה בסדר מדומה". הקטע הזה הוא ציטוט מתוך פיסקה המופיעה כמעט בסופו של הספר (עמ' 142). הקטע מספק הסבר למספרים המוזרים המופיעים בגוף הטקסט החל בעמוד הראשון, אך הוא גם מעיד על כך שכל בהירות היא מדומה. כמו אריסטו, שטען ב"פואטיקה" שאין לבנות יצירה סביב כל המאורעות שקרו לאדם אחד מפני שאין אפשרות לעצב על בסיס זה רצף סיבתי ומסתבר, כך גם עמנואל אור, גיבורה של הנובלה שכתב שביט, מצהיר שהזיכרון והכתיבה האוטוביוגרפית אינם יכולים לייצר שרשרת ממשית של אירועים, כלומר סדר אמיתי בדברים.
ההקדמה הכפולה הזאת, שנועדה להזהיר את הקורא ולהדריך אותו בתהליך הקריאה, מעידה לכאורה על מודעותם המלאה של הסופר והמספר למוגבלותם, מוגבלות שבאה לידי ביטוי בתחומים נוספים, בראש וראשונה בכל מה שנוגע לטיב כתיבתו של המספר עמנואל אור. שכן כבר בעמוד הראשון של הנובלה מצהיר המספר על כך שמודעותו באה לידי ביטוי, בין השאר, בתובנה שהוא עצמו, כסופר, הוא נטול שאר רוח: "היתה לפרופסור אור מודעות עצמית גבוהה ולכן הכיר כבר מזמן באזלת היד של המנגנון היוצר שלו, זה המכונה motus animi continuus - אותו כוח פנימי פעיל ומדרבן, הבורא רעיונות מקוריים ובעיקר יצירות שנדרש להן שאר רוח" (עמ' 9).
הטענה הזאת נשמעת פעם נוספת בהמשך. אור נזכר בשני האנשים שהשפיעו עליו יותר מכל בבחירת דרכו האקדמית, ובאכזבתו של אחד מהם, המורה להיסטוריה אליעזר מלצר, שצדק בקביעה שתלמידו "לא ניחן בשאר רוח". לקראת סוף הנובלה, כאשר אור מתכנן לכתוב ביוגרפיה מקורית על אלכסנדר מוקדון, הוא נזכר בתשוקה ישנה שלו, לכתוב ספר הדומה לזה של יורסנאר, אותו ספר שממנו נלקח המוטו לספרו של שביט: "כבר שנים רבות, לאחר שקרא את ספרה של יורסנאר, נולדה בו תשוקה לכתוב את זיכרונות אלכסנדר מוקדון. לא ביוגרפיה הנכתבת על ידי סופר חצר, או זיכרונות שמכתיבים שרי הצבא שלו, אלא כפי שהוא עצמו מכתיב אותה ומפרש בה את הנוסחה שבה מתמצים חייו ותהילתו. ואולם כתיבה כזאת צריכה שאר הרוח, ואת זה היה חסר" (עמ' 123-124).
כבר בראשיתו של הספר מתגלה, אם כן, שכתב אותו מספר מוגבל שהוא גם אדם מוגבל. הספר אינו מתיימר להיות ספר "גדול" העוסק באדם "גדול"; להפך, זהו ספר קטן העוסק באדם קטן, אשר מסתופף במחיצתם של יוצרים גדולים ואולי, אם כי כאן כבר השאלה מורכבת הרבה יותר, במחיצתם של חוקרים גדולים. על כל פנים, מה שברור מעבר לכל ספק הוא שפרופסור אור חש, שלפחות עד כמה שמדובר בו עצמו, שמו, כמאמר הפתגם הלטיני, מעיד על מהותו: הוא מצוי באור; הוא אינו עיוור, דווקא משום שאין הוא מצפה "לאיזו הארה".
הספר, כצפוי, חושף את ההפך. פרופסור אור הוא דמות כל כך עיוורת לנעשה סביבה, ויכולתה לקרוא את האנשים, גם אלה הקרובים אליה ביותר, היא מוגבלת כל כך, עד שנראה שמה שהכתיבה האוטוביוגרפית באמת חושפת הוא עד כמה אותה "מודעות למוגבלות" ממפה רק חלק קטן, ולאו דווקא חשוב, באישיות של הכותב. שכן גם אם פרופסור אור מודה שהוא חסר שאר רוח, הרי שאין הוא חושב שה"ידע" שלו אינו רלוונטי לתיאור העולם שבו הוא חי. נהפוך הוא; כתיבתו רוויה בציטוטים רבים של יצירות שונות בשפות מקור מגוונות, והוא מעצב את דיוקנו העצמי בהתאם לכתביהם של היוצרים הקלאסיים הגדולים שאותם, כאמור, אין הוא חוקר משום שאין הוא חש עצמו גדול דיו.
אור, כמובן, מנסה להיות אירוני, אך התוצאה, כאשר מדובר באדם כה מוגבל, היא בנאלית. כבר מוקדם למדי בתהליך הקריאה הציטוטים נראים מיותרים, ובשלב מאוחר יותר הם אף מותירים טעם של תפלות, כאילו מנסה המספר להציג מפגן ראווה של ידיעותיו. אך דווקא בזה מצוי, לדעתי, החלק המעניין ביותר של הספר, באותו צומת שנפגשים בו שפע של ידע ועקרות יישומית, באותה נקודה שמתנקזים אליה קריאה רחבה ושטחיות - כלומר בנקודת העיוורון.
שכן מה שפרופסור אור מגלה לקוראיו, יותר מכל דבר אחר, הוא העדר כל קשר הכרחי בין ידע לבין ראייה או, אם נדייק יותר, בין ידע שנצבר בעזרת קריאה בטקסטים לבין הבנה של משמעותם של טקסטים אלה עצמם. אפשר, כמובן, לבנות חיים מקצועיים מרשימים ביותר בממלכת השכל על בסיס מסוג זה; אך הדבר אינו בהכרח ערובה לכך שהאדם עצמו, ויהא מוצלח מקצועית ככל שיהא, לא ייכשל בהבנה, ולפיכך גם בתפקוד, במצבים הזהים באופן עקרוני לאלה שקרא. כמו רבים השואפים להגיע אל האור, גם פרופסור אור מצליח לעסוק בקריאה כל חייו בלי שיבין את הכתוב לפניו; הוא רואה את הטקסט ועיוור למשמעותו. במובן זה, הטקסט של פרופסור אור, וכפי הנראה גם של פרופסור יעקב שביט, הוא טקסט קלאסי.
