מתקנים ואטרקציות, מאת מיכל זמיר, הוצאת חרגול, 2008, 180 עמודים
בספרה החדש מתארת מיכל זמיר את השינוי בפניו של מקום כמטאפורה לשינויי העומק שחלו בחברה הישראלית. מרחב ההתרחשות של הספר ועלילתו הוא שכונה ישראלית מובהקת, שנבנתה בשנות החמישים כשיכון לקציני צבא קבע ומשפחותיהם, ונעשתה בישראל 2008 למכרה זהב נדל"ני. בתי השכונה המקוריים נקנים ונהרסים על ידי גבי חייק, מתווך דירות בן השכונה, ונרכשים ונבנים מחדש על ידי מתעשריה החדשים של המדינה.
ותיקי השכונה, דייריה המקוריים, הם פנסיונרים כבני שמונים, מובטלים ממעש, הניכרים בשמותיהם הישראליים, בדרגותיהם הצבאיות (במיל') ובתפקידיהן הבכירים בחברות עסקיות. שרגא לבני זוכה לתיאור מורכב במיוחד, ותהליך דעיכתו המתואר ברומאן מייצג את בני הדור כולו. לבני, כחבריו, גם הוא מלוחמיה של מלחמת יום הכיפורים ומקורבנותיה של ועדת אגרנט, שהמליצה לא למנותו לתפקידים פיקודיים נוספים. לבני "הסתדר" בחיים האזרחיים ורק בלילות הוא צורח: "דם ואש ותמרות עשן". כלבו, "חץ", שם המבטא דבקות במשימה הלאומית, הוא ייצוג סינקדוכי לבעליו. זה כלב כנעני קשיש וטוב, המשתרך אחר אדונו בטיול הבוקר לסידורים במרכז המסחרי של השכונה. בסוף הרומאן חץ נעלם אל מותו, כהטרמה לכוונות בעליו.
תושבי השכונה הוותיקים מאוגדים בתחושת החורבן הקרב שחשו בעקבות מלחמת יום הכיפורים, תחושה שהלכה והעמיקה עם השנים ועם הטראומות הקולקטיוויות שהצטברו: מלחמת לבנון, המחתרת היהודית, רצח רבין, שחלקם עוד קראו לו "יצחק". ותיקים אלה חברים ב"ועד השכונה" ומתנגדים ככל יכולתם לעסקי הנדל"ן של המתווך בן השכונה. בעיני עצמם הם נאבקים "על פניה של השכונה, פניה של המדינה, ועל פרצופו של החזון הציוני כולו". הספא המתוכנן נראה להם "בית מרחץ הרודיאני על כל תזנוניו ודקדוקיו עם כל מיני צאצקס שעושות מסאז' לגברים במגבת".
ילדיהם של בני הדור הזה עזבו בדרך כלל את הארץ, התחתנו עם נשים זרות והולידו ילדים שאינם יהודים. גידי, בנה של שרה גבריאלי, נשוי לסי-אן הנראית "קוריאנית מכדי להיות אפילו גויה", אם ילדיו דין ואלכסנדרה. הוא נוכח במכירת בית ילדותו, ומבין "שהבית לא יהיה עוד, ולא חדרו הישן, ולעולם לא יוכל עוד לשוב הביתה". בכל זאת הוא "חש הקלה... הביתה זה כבר שם".
מכירת הבתים הישנים למתווך הנדל"ן השכונתי כמוה כ"מגפת מוות", שקורבנותיה - ותיקי השכונה - שזורים ביצירה לכל אורכה. כך, למשל, סצינת הפתיחה של הספר מתארת את התמוטטותו של מר גליק בחנות מכשירי הכתיבה במרכז המסחרי, שאליה לוטש חייק את עיניו הנדל"ניות. לוח המודעות במרכז המסחרי מספר גם הוא את סיפור השכונה. כך: "מודיעים בצער על פטירת אהובנו" ו"לרגל עזיבה... במחירי התאבדות". תוך כדי כך, באישון לילה, ריסס בחור צעיר בתרסיס אדום את מלות האינטרנציונל המשקפות בהיפוך אירוני את המתרחש-מתחדש בשכונה: "יעור ישגב אדם". ייצוג בולט של דור הוותיקים ההולך ונכחד מתממש בשפה, בשימושם החוזר ונשנה במלים ביידיש. כך מתנגד שרגא להריסת המרכז המסחרי משום שלא יהיה לו איפה לקנות "שינקן" פולני ו"א שטיקל" דג מלוח. בערוב ימיו, כשנדמה לו שהתהפכו עליו שמים וארץ, הוא מסכם את חייו ב"לופט געשעפט" (עסקי אוויר).
מאפייני הזהות החדשים של המשפחות הצעירות מוצגים בסצינת חניכת הקאנטרי המשופץ. מאפיין מרכזי של המתעשרים החדשים הם ה"אופר" המתלווה לכל משפחה ושמות המותגים החדשים של הילדים. בעודן שומרות על הילדים פן יטרידו את אמותיהן העסוקות בהנאותיהן, "רצה אלמוג לננסי, רץ ריף למריה, קים לגוזי, כל אחד לאופר שלו... אין אמא. אמא ביזי. מי רוצה ג'אמפ עם מריה? ריף ג'אמפ עם מריה. ג'אמפ". הווייתם של המנצחים נפרטת לרכישותיהם המשתדרגות ויעדי הנסיעה המתוכננים: "קנה לעצמו פורשה, שכרו בית בטוסקנה, נוסעים לסקי, לקריביים, לאיביזה, לטורקיה". ייצוג נוסף שלהם הוא רכבי היוקרה: "כל האלפות והמרצדסים והיגוארים שבעולם, נהוגות בידי כל מיני גברים שעשו את זה, שהרוויחו מיליונים".
זמנו של הספר אחוז כולו בהווה, בניסיון למחוק את שרידי העבר וליצור עתיד חדש. ובכל זאת, שני סיפורי עבר מלווים את הדמויות הנשיות: סיפור מותה בעריסה של בתם הפעוטה של גבי חייק ואשתו יפית, וסיפור משכבם הראשון של חייק והללי בהיותה בת 13 בלבד, ביום השנה למות אביה. זיכרונות עבר אלו מקבלים נוכחות דיבוקית בחיי הנשים, המנסות לתקן מה שעוות שנות דור לפני כן.
התנועה המניעה את הרומאן היא התשוקה של גבי חייק לכסף, מין ועוצמה. הוא יודע "שהוא וכספו אינם ניתנים להפרדה. הוא עצמו זה הכסף, והכסף זה הוא עצמו". ייצוגו העיקרי הוא במיניותו ובשפתו הנמוכה, הגסה והאלימה, הניכרת בשימוש התכוף ב"זין" על הטיותיו השונות. בסוף הרומאן, כאשר הוא יושב נינוח בג'קוזי הפרטי בביתו, מתרקם בראשו דיוקן משפחתו כשבאמצע יושבים הוא ו"האשה השמנה שלו... וכל מתבונן בר דעת מבין, שהאשה הזו גידלה את צאצאיו... אבל לזיין הוא זיין אחרות". מטבע לשון זו מופיעה שוב, כבומרנג החוזר לרעת בעליו, גם בפנטסיית ההרעלה שמתכננת יפית, אשתו ההרה, בשוכבה ערה לצד בעלה הנוחר "כמו תינוק מנוזל": "תרעיל אותו למוות, תטפטף לו ציאניד לקוניאק... מטיחה בו את השורה שכבר כל כך הרבה זמן רצתה להטיח בו: על זה ששמת זין על הילדים! על זה ששמת זין על התינוקת!... כבודי על הזין שלי, לא חרא כמוך יפגע בו".
לגוף הנשי המוצג בספר שני ייצוגים שונים ומנוגדים: האחד, גופה היפה והחושני להלל של הללי, מושא תאוותו של גבי חייק, והאחר, גופה של יפית ההרה, אשתו של הסרסור הנואף. שני ייצוגי גוף נשיים אלה מתאיינים, מוחפצים ומחוללים על ידי המבט והגוף של הגבר הבועל. הגוף החושני מוצג כחומר ביד שוגלו, ללא רוח ורצון משלו, ותנועתו היחידה היא היענות מוחלטת לגבר החושק.
חסרונו הגדול של הספר הוא בהעדר מורכבות ואמת פסיכולוגית לדמויות הרבות ביותר המוזכרות בו. הספר מזכיר דמויות רבות בשמותיהן, אך אינו בונה את הדמות ומשאירה אותה בקיום ריק ודחלילי. בדומה לכך מהבהבים לרגע בספר נושאים שונים כבדי משקל של ההוויה הישראלית, שאינם זוכים לפיתוח משמעותי ביצירה.
