לידי התיישבה מכרה משותפת, שטרחה לחזור ולומר לי מדי פעם בפעם עד כמה הערב משגע (הוא לא היה כזה) ועד כמה חוה פנחס-כהן כועסת על כך שלא קוראים אותה נכון
עמנואל חנון בערב לכבוד חוה פנחס-כהן. ביצוע מדויק ותיאטרלי
תצלום: גיא נוחומוביץ'
פעם, כשהתבקשתי לכתוב עבודה סמינריונית בקורס על ספרות פמיניסטית והגוף הנשי, בחרתי בשיר של המשוררת חוה פנחס-כהן, "אישה נשברת", מתוך ספר שיריה הטוב ביותר, "שירי אורפאה" (2000, הקיבוץ המאוחד). הנה השיר: "והאשה נשברת. איך אשה נשברת? / מהמותן. / נשברת מהמותן וגופה העליון נמשך / מטה בתנועת מטרונום / פעמים ראשה באדמה נוגע ונסוג / ופעמים מצחה נוגע בשמים היורדים לעברה. / לפעמים נשבר מצחה לאדמה ונמשכים שדיה / שני שקי פשתן בתנועת מטוטלת / גיבון החלב לגבינה // איך אשה נשברת / - מהמותן נשברת וגווה נמשך / אחר צווארה לאחור / שערה חבלים חבלים נשרך לאדמה / והיא נעה על צירה תנועה משונה / של כאב, כאילו אביה שבשמים / היה בועלה // כך נראתה לי עשתורת / קטורת וצלמית אשה שבורה בחלון ראווה".
זה שיר מצוין לסטודנטים, אלא שבסיום העבודה נותרתי וחצי תאוותי בידי. נדמה לי שקראתי פעם את חוות דעתו של אריאל הירשפלד על שירתה, שהתמצתה בשתי מלים: "שכלתנית מדי", וזו אכן היתה גם תחושתי למקרא שיריה. הכל ברור מדי בשירים של פנחס-כהן, מן המשוררות המשובחות והמורכבות של הדור הדומסטי בשירה העברית החדשה. זה מה שמונע משירתה הטובה להפוך לשירה גדולה. היא לא משאירה לקורא מקום לנסתר, לדמיון, לבלתי נאמר, שהוא לעתים השירה כולה על רגל אחת. מבקרים ימהרו לעסוק בשילוב המקורות היהודיים הרווחים בשירתה, כי כך נהוג אצלנו, אבל בעיני לא בכך נמדדת בהכרח גדולתה של שירה. היכולת של פנחס-כהן לשורר בגדולות מצויה אולי דווקא במקום הנפשי שלה כמשוררת, החושבת את עצמה למקופחת מבחינת ההתקבלות אל הקאנון של הממסד הספרותי. שם טמון הכעס, הזעם, היצר הבלתי מרוסן, אבל משום מה היא לא מביאה אותו אל שיריה.
לכן התאכזבתי כשקיבלתי לידי את ספרה עב הכרס, "שביעית" (2008, הקיבוץ המאוחד), המאגד בתוכו שבעה ספרי שירה שלה מהשנים 1989-2008, משום שהיא מנסה בכוח להתקאנן, להיות כמו דליה רביקוביץ או אגי משעול להבדיל, אבל זה לא בא ממקום אמיתי ולכן עלי זה לא עבד. ובכל זאת נתתי לספר הזדמנות נוספת, והשתתפתי בערב ב"צוותא" בתל-אביב, במסגרת הסדרה "במה להמתיק ימים אם לא בשירים", בעריכתו ובניהולו המוסיקלי של אורי לשמן (28.10.2008). באולם הגדוש נכחו מוזמנים רבים וחובשי כיפות סרוגות, המרגישים קירבה אל נושאי השירה של פנחס-כהן (שהעיסוק במחזור התפילה היהודי הוא מהבולטים שבהם). הערב נקרא, איך לא: "על כפירה ואמונה - משוררים מדברים על גופו של אלוהים", וגם כאן הכל היה מדוד ושקול.
לידי התיישבה מכרה משותפת, שטרחה לחזור ולומר לי מדי פעם בפעם עד כמה הערב משגע (הוא לא היה כזה) ועד כמה פנחס-כהן כועסת על כך שלא קוראים אותה נכון (האם היא תכעס עכשיו גם עלי, עול הימים?). בזה אחר זה הוזכרו משוררים שעסקו בנושא המדובר בשיריהם: שלמה אבן גבירול, אמיר גלבע, יהודה עמיחי, אדמיאל קוסמן, פנחס שדה, לאה גולדברג וכמובן חוה פנחס-כהן עצמה. מנחה הערב היה הסופר דב אלבוים, שהיה מעט מבולבל (לספרה של פנחס-כהן הוא קרא "שבעים") וגם ציין כי איננו קורא שירה מקצועי, ואמנם הוא הביך כשאמר שגלבע ועמיחי לא דיברו "יהודית" בשירתם, כלומר, שזה לא בא אצלם ממקום יהודי מעמיק. אלה דברי הבל כמובן. מצד שני הוא היטיב לתאר את שירתה הדומסטית של פנחס-כהן (העיסוק בשדה המרחבי של הבית, מנקודת מבט כביכול חתרנית אבל למעשה מקבלת). דווקא היא עצמה לא כל כך הגיעה לערב שלה. היא ציינה לפני הקהל שקיים איזה רווח בינה לבין האמונה הגמורה באלוהים. אלבוים שאל: האם את רוצה לדבר על הרווח הזה? אבל פנחס-כהן לא רצתה. דווקא בשירים עצמם, כאמור, היא כמעט לא משאירה רווחים כאלה.
והנה, משחשבתי שכבר אגיע הביתה מאוכזב, אירע הפלא הגדול של הערב. לצד לחנים יפים יותר ופחות של המנצח והמלחין אורי לשמן לשירי המשוררים שצוינו ואחרים, הושמע לחן גאוני, מבריק ויפהפה לשירו של אורי צבי גרינברג, "שיר נס השיר", או יותר נכון לבית הראשון שלו. הביצוע המדויק והתיאטרלי היה של השחקן עמנואל חנון (שאליו הצטרפה בקולות רקע קרן הדר). הנה נוסח השיר המלא, שלאחרונה היתה לו עדנה גם במערכת החינוך, המציבה אותו בבחינות הבגרות לספרות:
כל שיר אמיתי הוא נס
הוא פתיחת השער והפשלת הווילון
משיב ריחות הניחוח מן השדה האבוד
מאבי הנחל ומנפש הבאר והקילון
לשם עפות ציפורים בעיניים סגורות
כנף למטה וכנף לרום
הילדות היא מעבר מזה של התהום
השמש עולה שם כלב הלבבות הקורנים
בשאגת כסופם למעלה מן חלום.
אני ממשש את הענפים וגזעי העצים החמים את הרגליים הדקות של איילות השדה
ואת גופן,
ואחרי ציפור מדדה-שם גם אני מדדה.
האם איננה, לא אדע מקום עפרה
אך טבועה היא במהותי בכסף שיבתה ותומת הנערה.
ושיר הערש על גדי הזהב
שנסע לסחור מגדים
צימוקים ושקדים וורדים
הומה בלב ככנרת-ניגוניו של האב.
אני אוהב המאכלים והבשמים שהוא אהב
וכואב כאב גלות השכינה אשר הוא כאב.
השיר פורסם לראשונה ב-1953 בשנתון "לוח הארץ", כחלק ממסכת שלא כונסה בחיי המשורר לכדי ספר ושנקראה "משא ונבל" (עמ' א-סב). לתיאור המבנה המורכב של מסכת זו, הרביעית משבע מסכתות המתגבשות לשירה לירית-מטאפיסית מונומנטלית של גרינברג בין השנים 1949-1960 ראו במבוא לספר המבחר משיריו, "בעבי השיר", בעריכת דן מירון (2007, מוסד ביאליק). חוקרי שירתו של גרינברג ינתחו בקלות שיר זה, שהוא לא קשה להבנה ברובד הגלוי שלו. הם ייעזרו בידיעות הביוגרפיות על אובדן משפחתו של המשורר בתקופת השואה, יתארו את יחסו המיוחד של גרינברג אל אמו האהובה, ויסבירו את הקשר בין הנסיות של השיר לבין השיבה החלומית שלו אל הילדות, וכן הלאה. אבל הם יפספסו את העיקר שבו, שאותו הצליח דווקא לשמן לתפוס בלחנו. איש מהם לא יעמוד על עצם הפלא שמשוררים נחשפים אליו וחוקרי שירה שוכחים לעתים את עצם הנדירות שבהופעתו. ברשימה הבאה אנסה לתארו וגם אשאל לפי המלחין חושף הסוד.
