איך אפשר להלחין שיר של משורר שנחשב "לא-מוסיקלי"? המשך הרשימה מהשבוע שעבר על נס השיר האמיתי
"שיר נס השיר" של אורי צבי גרינברג, השיר שהבאתי במלואו ברשימה הקודמת, מחזיק 21 שורות בסך הכל, והן נפרשות על פני ארבעה בתים (6; 3; 4; ו-7 שורות לכל בית, בהתאמה). לקראת האירוע שהתקיים ב"צוותא" ב-28 באוקטובר, במסגרת הסדרה "במה להמתיק ימים אם לא בשירים", בחר המוסיקאי אורי לשמן להלחין רק את הבית הראשון. בערב עצמו מילא את מקומו המנצח והמלחין רפי קדישזון, ואת השיר ביצע כאמור השחקן עמנואל חנון. הנה שוב הבית הראשון בשיר, לתזכורת:
כל שיר אמתי הוא נס:
הוא פתיחת השער והפשלת הוילון:
משיב ריחות הניחוח מן השדה האבוד:
מאבי הנחל ומנפש הבאר והקילון:
לשם עפות צפרים בעינים סגורות:
כנף למטה וכנף לרום -
לדעתי, הבחירה לבצע ולהלחין רק בית זה אינה מקרית, ואפשר לנמק אותה בדיעבד גם מבחינה פואטית-ספרותית. זה לב השיר הפואטי. כאן המקום שבו מתרחשת ההשראה השירית הגדולה ומה שמעבר לו הוא אחר, אישי, לא מיותר חס וחלילה, אבל נשען על המסד האדיר שהמשורר בונה בבית הראשון. תיאוריות מתוחכמות של קריאת שירה השכיחו מאתנו, כמדומה, את המהות הזאת של השירה, את הרגע הנסי והטהור של התרחשות השיר האמיתי. הן הפכו את השירה ומשורריה למעין שותפים לדבר עבירה אינטלקטואלי. המעשה השירי איבד את תמימותו, את כנותו ואחר כך גם את קהלו. אני מבקש, כמשורר, לחזור אתכם עכשיו אל הרגע הזה, הנשכח, שבו מתרחש פלא השיר. לא מקרי הוא בעיני שכאן גם התרחש פלא הלחן המוסיקלי שלו.
שימו לב למשל לתשובתו של לשמן לשאלתי אותו על אופן הלחנת השיר של אורי צבי גרינברג על ידו: "רק הבית הראשון (הולחן) וזה מאוד חריג אצלי. אני מקפיד בקנאות להלחין תמיד את כל הטקסט ולא רק חלק ממנו. זה בעצם השיר היחיד מלמעלה ממאה שירי משוררים שהלחנתי, שהשתמשתי בו רק בחלק מהטקסט. כשאני מלחין טקסט אני תמיד מחפש את הדבר הנוסף שייווצר בחיבור בינו לבין המוסיקה. אני לא מאמין במוסיקה שרק 'מציירת' את הטקסט, או מוסיקה שרק מספקת אווירה לטקסט. בחיבור בין המלים למוסיקה חייב להיווצר משהו חדש, משהו שלישי, שעומד בפני עצמו כיצירה עצמאית. אני חושב שמה שמשך אותי בטקסט של אורי צבי היה איזו תחושה מיסטית שיש בו והיא היתה הטריגר למוסיקה".
אני מוסיקאי חובב למדי, אבל כאשר אני כותב שיר אני משתמש באוזן המוסיקלית החובבנית שיש לי ומנגן לי אותו אחר כך - אם הוא טוב ובשל - גם כחלק מתהליך העריכה הפנימי שלו. הבית הנסי של גרינברג מתחיל בהצהרה, שהיא לדעתי עמוקה לא פחות מזו הידועה של "מעבר לייאוש אין ייאוש בעולם" שלו: "כל שיר אמיתי הוא נס". רק משורר אמיתי יכול להבין למה הכוונה בשורה זו, ואלה נדירים ביותר, כמעט כמו הנסים עצמם. הידיעה הבלתי אמצעית שתחת ידיך מתרחש הפלא, שנגעת בעומקי ההוויה, שחשפת אמת לאמיתה כלשהי, שכאילו חצית בעצמך את מימי ים סוף בעצם כתיבת השיר.
שורות 2-4 מתארות את המקום שבו הדבר מתרחש אצל גרינברג באתרים קבליים ומיסטיים, שגם מייצגים עיירה יהודית אבודה, כפי שמתברר בהמשך השיר. אלא שכל משורר אמיתי יכול היה לחבר במקומן שורות אחרות ומתאימות לא פחות להתרחשות הנסית של השיר. ואז בא סוף הבית ומכה בפלא בתנועת כנפיים אדירה, ועיני הציפורים סגורות ואין זה פלא כי כך גם כותב המשורר את שירו. מתוך תחושה כנה של קנאה באלו הציפורים, הוא משורר במקום אחר במסכת "משא ונבל", ב"שיר המקנא בעופות השמים" ("לוח הארץ", 1953, עמ' י-יא), על חירות הציפורים המושגת מעצם מעופן לעומת החירות הלאומית הנכספת, שגרינברג לא חדל מלבקש לעמו בכל שנות שירתו. הן, הציפורים, נוגעות בתהום ובעדן עלי אדמות באופן חד-פעמי ונסי יותר מכל אדם: "אני מקנא בעופות השמים באראם בעופם / הלאה מזה... כי להם אין נוכרי שום נוף בעולם" (עמ' י).
שאלתי את לשמן על הטמפו של "שיר נס השיר" ובלחנו, שהתאימו כל כך ויצרו אכן משהו שלישי וחדש, והוא השיב: "שלושת השורות הראשונות הן מעין רצ'יטטיב, כלומר הלחנה כמעט דיבורית. אם אני צריך לנתח עכשיו למה, אז כנראה רציתי לחשוף לאט לאט את העולם הסמוי של נס ההשראה שמצוי, כפי שאומר אורי צבי, מאחורי שער ווילון סגורים. לאחר מכן נכנסים בהדרגה לטמפו של השיר, שמתחיל די מתון ובאמת מתגבר אט אט ובכך יש משהו אקסטטי... השורה 'כנף למטה וכנף לרום' כבר עפה בטמפו זורם ויותר מהיר, אולי סמל לשחרור הנהדר של הציפורים שעפות בביטחון (בעיניים סגורות) אל מקור ההשראה, הנס (ש)התרחש".
זה בדיוק המהלך הפואטי של הבית, ואת זה הבין לשמן בלחן המקורי שלו - שהיה סוחף, נמרץ והרמוני כל כך עד שכל רצוני היה להוציאו עוד באותו הערב מאולמות "צוותא" אל מקלטי הרדיו, שכולם ישמעוהו. אני משער ששירתו של גרינברג לא תמיד נתפשת ברבים כמוסיקלית במיוחד, אבל זו טעות. גם המשוררת חוה פנחס-כהן, שהנחתה את הערב, הביעה פליאה על הצלחתו של לשמן להלחין שיר גרינברגי שכזה. התיאוריה הברוכה והנכונה של גדול חוקרי שירתו של גרינברג, בנימין הרושובסקי (הרשב) על ריתמוס הרחבות של שירתו המוקדמת, האקספרסיוניסטית, אולי הרתיעה מוסיקאים מלבקר במהלך השנים במחוזות שירתו הלירית. והנה לשמן הציץ ופגע: "האם חשת קושי מול השיר כמוסיקאי?" שאלתי אותו לבסוף, והוא ענה לי בפסקנות: "ממש לא! אפשר לומר שהשיר כבר היה מולחן מיד אחרי שקראתי את הכותרת שלו - שיר נס השיר".
בין השנים 1940-1953 ניהלה מרים ייבין, רעייתו של ד"ר יהושע ייבין, שיחות עם אצ"ג, שהתגורר אז בביתם בתל-אביב ובירושלים. מקצת מהגיגיו של המשורר משיחות אלה לוקטו בספרון הקסום "כמו יומן" (2002, בית אצ"ג, ליקטה, ערכה והביאה לדפוס גאולה כהן). באחד מהם אומר המשורר: "אין יפה בעולם משירים, וכל שיר יש לו זמן משלו שבשבילו הוא בא לעולם. כל אחד רואה שהשמים כחולים - אבל חשוב באילו מלים מבטאים את זה. ולא רק המלים אלא צירוף האותיות שלהן. המלים בשיר יוצרות את הניגון, וזה מנגן". גרינברג סבר שכל משורר חייב ללמוד לנגן, אבל גם הוא לא הצליח להמציא דרך להעביר אליכם מעל דפי העיתון הזה את שמיעת הביצוע היפיפה לשירו, "שיר נס השיר". דרוש איפוא פלא נוסף, ואני מקווה שאורי לשמן יידע לממשו בשביל כולנו.
