האם היה קשר בין כישלון השיווק של ספרי אהרן אמיר הראשונים לבין דרכו האידיאולוגית?
אהרן אמיר. מיתולוגיה עברית שידה בכל
תצלום: דוד אולמר
שירו הראשון של אהרן אמיר "הגר" ראה אור ראשון בכתב העת "מחברות לספרות" ב-1943. מאוחר יותר פתח השיר את ספר שיריו הראשון של אמיר "קדים", שיצא בהוצאת "מחברות לספרות" ב-1949. הקובץ כולל 15 שירים בפורמט קטן, 44 עמודים. ב-1952 יצא לאור קובץ סיפוריו "אהבה" (גם הוא ב"מחברות לספרות"), והרומאן "ולא תהי למוות ממשלה" ראה אור ב-1955 בהוצאת "צוהר". כעבור שנה, ב-1956, הוציא אמיר את קובץ שיריו "שרף" בהוצאת "מחברות לספרות" ובפורמט גדול, 116 עמודים, שכן היה זה סיכום עבודתו של המשורר במשך שבע שנים.
אבל שיווק ספריו של אמיר לא עלה יפה. "שרף" ראה אור בעת שאמיר היה בפאריס, והוא התלונן שהגיעו לאוזניו שמועות כי אין ספרים בחלונות הראווה, אין פרסום ואין ביקורת. אמיר תהה לבסוף אם "מחברות לספרות" הוציאה אותו לאור על מנת לגנזו או על מנת לשווקו רק באחרית הימים, ובאחד ממכתביו כתב כי שיווק הספר דומה ל"נפל - לא חזה שמש, עובר שמת קודם לידתו, גזר עץ שנשרף ואיננו בטרם ייתן חומו". בחתימתו חתם אמיר: "במרירות אחים".
לזכותו של ישראל זמורה, מו"ל "מחברות לספרות", ייאמר כי ספרו של אמיר ראה אור בעת מלחמת סיני, ובשעה שבאותה הוצאה ממש יצא גם ספר שיריו של נתן אלתרמן "עיר היונה". אמיר, בשמץ קנאה, והביע ביטחונו כי "היונה התמה בוודאי תגביה עוף הרבה יותר משרפי קצוץ הכנפיים". ייתכן גם כי דרכו הפוליטית של אמיר חסמה את דרכו. בפגישתי אתו ביוני 2003, התייחס אמיר לקשר בין דרכו הפוליטית לאי שיווק של ספריו הראשונים: "בשנת 1942, כאשר הכרתי את יונתן רטוש, נפלתי שבי לגישתו ולתורתו וקבעתי את דרכי הפוליטית למרות היותי מודע לעוינות שהציבור חש כלפיה, עוינות שפגעה ביוקרתי כסופר ומשורר. גם הממסד הספרותי התרחק או התעלם ממני כי דרכי לא נראתה לו. הייתי מנודה בעיני הביקורת. אינני מצטער, אני דבק בתפישתי, הייתי תמיד שלם עם דרכי. אני איש עברי, דוגל במדינה חילונית דמוקרטית, מעוגנת בהוויית העולם המודרני, ביסודה עברית קלאסית ושורשיה ארץ העברים הקדמונית. וזו תורתי, ואותה לא אחליף באחרת אפילו לא על מנת לשווק את ספרי".
ואכן, הספר "ולא תהי למוות ממשלה" מ-1955 ממבטא השקפה כנענית ברורה. הרומאן מתאר 24 שעות בחיי משפחה בירושלים הנצורה ב-1948, ערב סיום המנדט וראשית מלחמת העצמאות. אב המשפחה הוא מפקד ב"הגנה" בירושלים. בלילה המתואר ברומאן נרצח חברו של האב בידי המון ערבי, ובעת הלוויה נזכרת האם ברומאן שניהלה עם קצין בריטי. זה ספר יצרי ואלילי, הסולד מכל מה שנודף ממנו ריח יהדות. יש בו הסתייגות מהממסד הציוני, ונציגיו וסיסמאותיהם נתפשים כגלגול של היהדות המסורתית והגלותית. הספר נתפש איפוא כהתגרות בממשל, במדינה ובחברה. אף שלא נדפס בהוצאת "מחברות לספרות", כעס זמורה על הספר: הוא קבע שאמיר הולך בדרך לא דרך, ומכל המונולוגים והדיאלוגים אין מאומה מקורי משלו; הספר מלא קנוניות ובוז, יש בו ארוטיקה עד כדי גילוי עריות, והרעיון לא חדש, לא אמין ולא נכון. בסופו של דבר, קבע זמורה, על אמיר להתרכז בכתיבת שירה ולא בכתיבת פרוזה.
אמיר קיבל את דעת זמורה על ספרו בשוויון נפש. הוא טען כי כבר בנעוריו ראה את עתידו הספרותי כסופר, ושיריו נכתבו בגלל חוסר זמן. אמיר האמין שבפרוזה יוכל לממש את יכולת ההבעה הספרותית שלו ולהביא לבני הדור את מסריו.
למעשה, המגמה הכנענית באה לידי ביטוי כבר בשירו הראשון - והאישי מאוד - של אמיר, "הגר". במשמעות השם בולט היותה גרה שיצאה לארץ נוכרייה. השורש גו"ר משמעו גם פחד, פחד השפחה המצרית מפני גבירתה העברייה. בבריחתה היא תועה במדבר, אבל דווקא שם היא עולה מן המדבר בשיר, בצליל, בגאווה, וכשהנוף משתנה, והופך להיות רענן וחי, עין מים, באר לחי, מוצא אותה מלאך. עם התגלות המלאך הדובר מתלהב: "דודיך ארו, סודך אשכר" - היא מעוררת, יצרית, ברוכת פריון, וזוכה להבטחה - לא רק של לידת בנה ישמעאל, אלא גם של לידת נכדה קדר, והשבט הגדול שייצא ממנו, הערבים.
"רק את יפית כשיר יושר": ניכר כי הדובר שיכור מדמותה של הגר, מתאווה להריח את ריח הקטורת העולה ממנה, כמו בפולחן האלים הכנענים, ואינו מגלה אהדה לדמות שרי. לא עמה נכרתה הברית, אלא עם הגר כי היא התברכה בנשיות ובפריון. דרך הייסורים שעליה לעבור היא רק הכנה להמשך של אמונה וביטחון לעתיד טוב יותר.
