עוד מעט פסח. באוויר מסתחררים האבקנים מן השדות והפרדסים, נישאים על גב רוח שרבית. מאות מיליוני גרגרי האבקה משתחררים מהזרים הארוכים שבפרחי הדגנים הגבוהים בשדות הגודרים את השרון, מחפשים דרכם בעיוורון מוחלט לצלקת נקבית של פרח אחר, שתדביק אותם לרשתה ותקלוט אותם לתוכה. אם לא תקפיד על נשימות קצרות, גרגרי האבקנים יחדרו לגרונה, וכל הרקמות הריריות בגופה יעשו יד אחת ויתמרדו נגד הגוף הזר שטעה בדרכו; האף יזלוף, העיניים ידמעו והאיפור הכחלחל יימרח. ייתכן שיתחיל איזה גירוי מרגיז בנרתיק. היא מעולם לא קראה על התופעה האחרונה בספרות המקצועית, אבל לפעמים המציאות חזקה מכל ספרי הרפואה גם יחד.
ב
על חלוקו של מנהל המחלקה מתנוסס תג לבן קשיח שמודפס עליו "פרופסור זאב הר-נוי, מומחה לפריון ולמיילדות, מנהל מחלקת נשים". "בכל שנות הוותק שלי נוכחתי לדעת שקיימים רק שני סוגים של רופאי נשים", הוא מצהיר לשתי אחיות שנקראו לערוך עמו את סיבוב הבוקר, שעה שהוא מגלגל באטיות את קצה שפמו.
"אלה שאוהבים נשים ואלה שלא", הוא עומד וממתין לתגובתן המצחקקת שלא מאחרת לבוא. הוא מלכסן מבטו אל אחת מהן, שערות שפמו חורגות בבוטות ממתאר צדודיתו. "אני נמנה, ללא ספק, עם הקבוצה הנכונה, סילבי".
ניסיונותיה להתחמק מקולו המהדהד במסדרונות המחלקה, שעה שהיא מסירה את המדים המוכתמים ואת כפפות הלייטקס בחדר צדדי, עלו בתוהו. "רופאות נשים, לעומת זאת", הוא מרים את קולו, "הן מוטציה שעדיין לא עלה בידי להבין לאילו צד הן שייכות, מה... הד"ר שטרן-גתאי?" היא יוצאת מן החדר, ובתנועת ראש קצרה אחת מסיטה את שערה מעיניה. "צריך לבדוק את הסקציה בחדר 8, פרופ' הר-נוי". צחוקו מתגלגל לפניו, והוא בועט בו בלשונו כבפחית ריקה.
ג
עיניהם המושפלות והחיוך הנבוך על פניהם של הגברים המגיעים מתנשפים למחלקה, לאחר שחצו את פקקי התנועה בבוקר, ובידיהם הכוסיות השקופות ובהן הנוזל - פרי אהבתם העקרה לכף ידם הדומיננטית - מוכרים לה היטב. "קח אותו למעבדה", היא פוסקת, מקפידה להביט הישר לתוך מבטו הפעור. "אבל אמרו לי תוך שעה, אחרת..." "למעבדה". היא חותכת. "אתה יעקובי, נכון? הזרע שלך חלש. צריך לעבור השבחה במעבדה". "אבל אשתי ממתינה, אחרי טיפול ביוץ, אמרו לי..." הוא מדדה מרגל לרגל, מעביר את הכוסית מיד מיוזעת אחת לאחרת.
"צנטריפוגה ושטיפה. רק אחרי זה נתחיל בהזרעה, אחרת חבל על כל הטרחה". היא חולפת על פניו.
"אבל..."
"כבר אמרתי לך, הזרע שלך חלש". המלים מתנפנפות על שובל החלוק הירוק ההולך ומתרחק. אחר כך, כשהנוזל מגיע אליה, מעובד, צמיגי ושטוף, היא מזריקה אותו בצינורית ארוכה ושקופה לתוך צוואר הרחם של אגן נשי ובשל, נח בדריכות, ממתין לו, רווי הורמונים, נכון להיקלט. כך נכון. השראת ביוץ והזרעה. הצלפה כמעט בטוחה. אין מקום לשיגיונות הכאוטיים של הטבע. נקי וסטרילי, מתוזמן ומדויק כל כך.
ד
אביב 1976. אמא שומעת הכל.
"אורנה, תפסיקי למשוך באף, זה יעשה לך סינוסים גדולים וכאבי ראש".
היא בת 12, מנגנת מארש של מוצרט בפסנתר שנבנה ב-1921 בבון, ועלה ארצה עם אמה הצעירה ממש לפני המלחמה. המטרונום מכה בשרביטו בזווית מדודה. בהפוגות בין תיבות התווים היא מנסה להחזיר את הנזלת למערות האף, כדי שלא תתעטש באמצע הנגינה. "זה לא בקצב, אורנה. אחת-שתיים, אחת-שתיים".
משיכה באף.
"אורנה. אורנה!"
התעטשות.
"בבקשה, אני מבקשת. תעשי הפסקה וקחי ממחטה. זה מוצרט". אמא מרימה את מבטה ממקום מושבה על כיסא העץ בעל המסעד הזוויתי. הספר בידיה, זקוף מול משקפיה הדקים, מורכן בתנועה מדודה. קווים נחרצים על מצחה כמו שורות תווים ארוכות. "זה הרי מוצרט".
עוד מעט אבא יחזור מבית החולים. הוא יבוא ויעמוד מאחוריה, והיא תריח את הריח החריף של חומרי החיטוי האלכוהוליים, שיצליח לחדור במעלה מערות אפה הגדוש. לאחר כמה דקות, ריח אבקת הדאודורנט הנודף מבית שחיו יעלה באפה, שעה שירכן מעליה, ויעצור את תנועת המטרונום בין הבוהן לאצבע המורה. "אבל איני, אלה אצבעות של כירורג, ולא של פסנתרן", הוא ינזוף בחיבה בשפתיה הצרות של אמא, בהביטו באצבעותיה השמנמנות של בת הזקונים היחידה שנולדה לזוג שטרן, המקישות על הקלידים. "את תהיי גינקולוג כמו סבא, כמו אבא, כן, אירנה?"
טעם הליחה המר יתסוס בגרונה.
ה
אבא היה ילד בן שמונה או תשע כשסבא מקס שלח אותו לראשונה לנחל הסמוך לביתם, בעיירה ליד ברלין, כדי לתפוס צפרדעים. בתחילה הוא היה מנתר אחריהן - מכנסיים קצרים, ששלייקס עבים מחזיקים אותם עד מעל הטבור - חוזר ומנתר, עד שהיה משתטח על גחונו, מפשק את כפות ידיו הצמודות זו לזו עם הגיען לקרקע, מקווה למצוא שם את הדו-חי הירקרק, וכמעט תמיד מתבדה.
לאחר מכן ביקש ממוכר הדגים בעיירה רשת בעלת ידית ארוכה, ששימשה את הרוכל לשלות את הדגים מן המכל שבחנות, ונהג לארוב להן דקות ארוכות מאחורי אבן או שיח, מביט בהן בולעות בהפרזה ללא הרף, וברגע אחד קצר היה מניף את הרשת ומנחית אותה הישר על גופן. ניתורן המעוכב רק הבהיר להן כי גורלן נחרץ לטובת המדע, שעה שראשיהן המשולשים פגעו בסיבי הרשת הדק. בחדר הסמוך לבית, ששימש כמרפאתו של סבא מקס, היה סבא מזריק לצפרדע, שהורדמה בפד גזה ספוג אתר, דם של נשים שמחזורן החודשי איחר. לאחר כמה ימים שבהן קירקרו הצפרדעים במכלי זכוכית במדף התחתון שבחדר, היה סבא מנתח אותן באיזמל מנתחים חד, ובודק אם השחלות הזעירות והירוקות כבר בייצור. צפרדע מבייצת היתה סימן ברור וודאי כי העלמה בהריון. ברוב המקרים היו העלמות הצעירות יוצאות כעבור זמן לא רב מן המרפאה, פניהן מכוסות בצעיף רחב. הן נתמכו בבת לוויה, ובצעדים כושלים אך מהירים הזדרזו להתרחק מזירת החרפה, כדי שזיכרון חזותה, כך טעו לחשוב, לא ימשיך לרדוף אותן משך שנים ארוכות לאחר מכן. פעמים אחרות הן היו מוצאות באישון לילה, עטופות מכף רגל ועד מעבר לפניהן החיוורות בשמיכה צמרית אפורה, ואין לדעת מה עלה בגורלן.
ו
רק הכבדות בעפעפיים כל כך בלתי נסבלת. את הכל אפשר להכיל. את ריח מי השפיר העולה מן הסדינים והנדבק במערות האף, את שרירי השוקיים המתוחים מן העמידה הממושכת, את הרפיון בידיים - אבל הלאות הזאת בעיניים, והאור שממשיך לסנוור את האישונים המכווצים - והיא עומדת במטבח, מתפנה להכין את ארוחת השבת. מחר יגיעו הוריו, אחיו ואחותו לארוחה משפחתית, ו"האוכל לא יכין את עצמו", כפי ששמעה לא אחת את חמותה אומרת.
השינה שלאחר תורנות, "שנת הקומה" כפי שהיא מכנה אותה, תתעכב על פני השעות הארוכות עד הערב, כשבעלה יגיע מהמשרד. היא נעמדת מול מכשיר המיקרוגל, מנסה להיזכר מה היה בכוונתה לעשות. בבואתה משתקפת בדלת המכשיר המעושנת. השיער החלק חתוך בקו ישר וחד מעט מעל גובה הכתפיים. הפנים נקיות מאיפור, חפות מכל הצטעצעות או העמדת פנים. אפה המוארך מגן כחרב שלופה על שפתיה החיוורות, שאיבדו, כך נדמה, מחיוניותן.
פעם, בזמנים שקשה לזכור, היה פיה מלא בתשוקה לבלוע את החיים בנגיסה אחת. היא משפשפת את העיניים באצבעות מחוספסות משטיפות חוזרות בסבון של חדר הניתוח, ומבטה נמנע מלהתייצב ישירות מול דמותה ומשייט לאטו על דלת המיקרוגל. הפרגית ממתינה לה על מגש קלקר במקרר. היא אמנם ביקשה את הקצב להוציא את כל החלקים הפנימיים, אבל אין לסמוך על עבודה של חובבנים, והיא לובשת כפפות ניילון שקופות, פושקת באצבעות יד שמאל את ירכי הפרגית, ובעזרת כלי דמוי כף גדולה, ובתנועה סיבובית מדודה מחדירה ומוציאה את ידה מקרבי העוף, מרוקנת את קרביו הפנימיים לתוך הכיור, מוודאה כי החלל ייוותר נקי, ללא שיירי כלי דם, או רצועות מחברות. לאחר מכן היא ממלאה את החלל הפנימי בתערובת ובה שתי כוסות אורז מטוגן בחצי כוס שקדים וחצי כוס צימוקים, מתובל בקמצוץ אגוז מוסקט, כפית מלח שטוחה, וחצי כפית פלפל שחור שהכינה מראש.
כשכרסה של הפרגית נמתחת, וירכיה מתרוממות מן הלחץ הפנימי של החומר הדחוס בה, היא מתפנה להשחיל חוט תפירה דק במחט, בעלת קוף עבה במיוחד, שהביאה מבית החולים. הגוף רוטט שעה שהיא נוטלת באצבעותיה את פיסות העור השמנוני משני צדי הנקב הפעור בפלג הגוף התחתון, ומצמידה בדיוק נמרץ את שני החלקים כדי התאמה כמעט מוחלטת. בתנועות זריזות ומדויקות היא תופרת ומאחה את שני חלקי העוף, מדי פעם דוחסת את המילוי במעלה גחונו, ושוב חוזרת ותופרת את חלציו. כשהיא מסיימת, היא קושרת את החוט בקשר כפול סביב המחט, וגוזרת בעזרת מספריים חדים את יתרת החוט. העוף השמנוני מועבר לתבנית אפייה מפיירקס, ומכוסה בניילון נצמד ומתוח. היא מסירה את הכפפות ושוטפת את ידיה היטב במים חמים ובסבון כלים.
ז
דלת הדירה נפתחת בשקט בשעה עשר ושלושים בקירוב, כשזוהר חוזר ממשרד עורכי הדין סוקל ושות', במרומי המגדלים החדשים במרכז העיר. אוזניה אומנו מגיל צעיר להאזין לחרישיות הזאת. אבא היה קם בשעות מוקדמות של הבוקר, ובלא קול היה לובש את החולצה הלבנה ומכנסי הפוליאסטר המעומלנים, דלת המקרר היתה נפתחת על צירה ללא רחש, ופרוסת לחם שחור היתה נמרחת בדבש וגבינה לבנה לצד כוס תה חזק, ולעתים רחוקות בלבד אפשר היה לשמוע את הכפית מקישה בעדינות על הזכוכית הרותחת, שעה שסוכר מתערבל בתוכה.
היא מתהפכת על צדה, עיניה עצומות. דלת חדר השינה פתוחה למחצה.
לולא ידעה כי הוא עתיד להסיט את השמיכה ולהישכב לצדה, לא היתה חשה כלל בצליחתו המשומנת לתוך המיטה הזוגית. "כל כך קרררר בדירה, אבל בחוץ כבר מתחמם", שניו כאילו נוקשות שעה שהוא מניח כפות ידיים קרות על מתניה. ידיו מחליקות על אגנה הצנום, שהצטמק עוד יותר לאחרונה, חוזרות ועולות במעלה מותניה, עוברות על שדיה שבקצותיהם פטמות שטוחות. היא מכירה כל תנועה בריטואל הקבוע. ידיו יברישו את חמוקיה, בתנועות קצרות, כאילו מברישות פרוות סוס קצרה, ולאחר מכן יגיעו הישר ליעדן.
היא תגיד לו שהיא במחזור, או ששוב יש לה מיגרנה, או ששורף לה, או שמגרד לה, או כואב, והוא ינשום עמוקות, וילחש לה, כמו שלוחשים לסוסה לפני הרבעה "רק תירגעי, יהיה בסדר", או "אני כבר לא יכול, לא יכול".
היא לא תזוז. הוא יהפוך את גופה אליו בתנועה אחת, כמו שמסובבים בובה בחלון ראווה, יעלה על ברכיו ויכוון את זכרותו אל פניה. "בבקשה, נו, אורנה, רק הפעם..."
היא תסיט את פניה לעבר הכתובה הממוסגרת מיום נישואיהם, התלויה על קיר החדר, תאחז בידה באברו, ולאחר זמן קצר תוכל לחזור לחוסר ההכרה המתוק, לקול שאון המים במקלחת הצמודה.
ח
"תראי לי את הלשון שלך".
בדרך לשנת הקומה מופיעה פתאום איריס שבת.
אוקטובר 1979.
איריס שבת, בת שש עשרה וחצי, גדולה ממנה בשנה, שוכבת לצדה במכנסי ג'ינס הדוקים של ליווייס ובחולצה פרחונית בצבע סגול מבד דמוי וילון דק ואוורירי, תחת עץ האלון הגדול, בלב השדה המפריד בין שני חלקי המושבה - הישן והחדש. "אפשר לדעת אם באמת את צמה או שאכלת משהו לפי צבע הלשון. אם הלשון שלך מכוסה בקרום לבן כזה, סימן שאת אמיתית".
היא מפרידה בין שפתיה הדובדבניות באטיות, ולשון קטנה וורודה מתעגלת בהיסוס. איריס מתיישבת מולה בישיבה מזרחית, בוחנת בקפידה כל זיז על הלשון הרועדת מן המאמץ. שדיה בתוך חזייה סגלגלה, ניבטים דרך כפתורי החולצה הרפויים, נעים כמו בלוטי עץ האלון, הנחים בתוך ספלולים קשיחים, והיא גועה בצחוק חם ומידבק. "את כזאת ילדה טובה של אמא. מה נעשה אתך?" היא חוזרת לשכב לצדה, פנים מול פנים, וחורצת לשון ארוכה ובשרנית לעברה. "תראי את שלי, אדומה כמו תחת של בבון. שתיתי שתי טרופיות הבוקר, אבא שלי היה הורג אותי, אבל הוא היה כבר בבית הכנסת. לא יכולתי להתאפק בחום הזה".
הפנים מתקרבות זו לזו, ושתי הלשונות - האחת שרירית והשנייה רפויה - מסתלסלות האחת סביב רעותה, מתלפפות זו בזו כשתי סוכריות טופי ארוכות שלא נגמרות בצבעי אדום-ורוד, כמו אלה שאפשר לקנות בחנות הממתקים של שרעבי. ידה מגששת בין הפרחים הסגולים, שוקעת בבשר הרך של השדיים, כמו לשה בבצק לח ואוורירי. עכוזה במכנס שרוואל לבן נמחץ בין אצבעות חזקות, הלופתות את פלחיו, קצותיהן חופרות ומגיעות לקרום הדק שבין שני הנקבים התחתונים שבגופה, המצטמרר ונימוח כאחד תחת המגע הנפלא-נורא הזה.
ט
"תעשה לי קצוץ", היא מורה בקול נמוך למוריס במספרה שבמרכז המסחרי. "חראם, לא כדאי". מוריס עומד מאחוריה, מטה ראשו לשמאל, מצקצק בלשונו, מביט בפניה דרך המראה, מנסה לדמיין כיצד תיראה. "תראי, דוקטור, הפנים שלך גם ככה לא רכות, כאילו, זאת אומרת, את יודעת מה אני אומר, ואף פעם אני לא טועה, כולם פה יודעות מי זה מוריס", הוא מניד ראשו מצד לצד, מעביר את שיערה הרטוב בין אצבעותיו, עוזב, מניח לו להשתפל בצדי ראשה בלאות.
"אולי תנסי להאריך? אני אדרג לך?"
במכונית, בדרכה למשמרת לילה נוספת, היא מביטה בדמותה בראי הצמוד לשמשה. תצורת גולגולתה מוארכת. אי אפשר לטעות בגודל הקופסה המכילה את האבר החשוב ביותר בגוף. פלומת שיער קצרה בצבע חלודה מעטרת אותו. נדמה לה, לאור קרני השמש של אחר הצהריים החודרות בזווית קהה לרכב, כי היא מבחינה בצללית שפם מעל שפתה העליונה, אבל אולי זו רק התאורה.
י
"הכיתור מלא, הרקמה מספיק גמישה, עוד רגע יצא הראש".
"תודה, שולה, אני אקח אותה מפה".
"אבל ד"ר שטרן, באמת אין צורך"...
"תודה שולה, תעבירי לי את המספריים. מתי היא קיבלה אפידורל?"
"זו לידה שלישית, אני באמת לא חושבת..."
"אני כאן אחליט אם יש צורך באפיזיוטומיה. מתי?"
"לפני שעתיים, היא לגמרי מאולחשת".
"המספריים בבקשה".
"ד"ר שטרן, אחרי עשרים שנות מיילדות אני חושבת שיש לי קצת יותר ניסיון, או לפחות הזכות להביע..."
"המספריים. עכשיו".
בתנועה קצרה וחדה היא חותכת את החיץ הבין-נקבי.
ידה הימנית משתהה רגע ארוך על הישבן המזמין לפניה, רך וספוגי. בעיניים עצומות היא משייטת על פני הבשר החם והרפוי, שטונוס השרירים עזבו, אצבעה מרחפת, נוגעת לא נוגעת בחריץ האגן, ולאחר מכן צובטת את הבשר הנימוח בין אצבעותיה... סוף הקיץ נוסק אליה ברפרוף כנפיים. היא חשה פרץ של חיים עולה בה מקבקבי הנעל דרך חוט השדרה ועד קצה הקודקוד, סחרור היקום המשתקם מעלפונו - היולדת נעה באי נוחות. "מה קורה? עכשיו ללחוץ?"
פתאום מגע הקבקבים בכפות רגליה הקרות והמיוזעות - התקרה עם תעלות המיזוג - רצפת השיש עם האריחים הגדולים - "שולה, תגידי למתמחה החדש... איך קוראים לו? שיבוא אחר כך לתפור".
יא
ארשת פניהם אינה מבשרת טובות.
"אני לא מבין, אורנה, את כבר שנתיים בתוך ההתמחות, כל כך הרבה ידע וניסיון, אני לא מבין מה קורה כאן".
ד"ר שרון, סגן מנהל המחלקה שקיבל אותה להתמחות, מתנועע באי נוחות על כיסאו, ידיו פשוטות לפניו, כמקבץ נדבות המבקש שתשלשל לכפיו הסבר. לצדו, במרכז השולחן, פרופסור הר-נוי, ולידו המנהל האדמינסטרטיווי של בית החולים, מר זיו. מר זיו פותח את העט הנובע הכסוף שבידיו, מביט בחודו בעיון, ושב וסוגר אותו. "אין כאן הרבה מה להמשיך ולטחון. לו לפחות היית מכחישה, היינו יכולים לסגור את כל העניין בלי בעיה. אבל לפי מה שאת אומרת... אני לא מבין בכלל, תסלחי לי שאני אומר, אבל זה ממש על גבול של משהו כפייתי..."
"יש דברים שקורים בחדרים סגורים, שהשתיקה יפה להם. לא בפרהסיה. לא כשיש אנשים מסביב, ודאי לא פרסונל. ואם כבר תופסים אותך - נו, באמת, מה את ילדה קטנה?"
הר-נוי מגלגל את קצה שפמו הימני, ולאחריו את קצהו השמאלי. עיניו מתרוצצות בחוריהן, מביטות לסירוגין בקולגות שלצדו. הוא מהדק בבהילות את זיפי שפמו הסוררים אל פניו.
"בכל אופן, אין ברירה. תוכלי להמשיך את ההתמחות בבית חולים אחר. ניתן לך המלצה. נשאיר את הבירור הזה בינינו. אבל באמת, אורנה, תעבדי קצת עם ה'קופלה', חבל על הרישיון, לא חבל לך על העבודה הקשה?"
היא קמה לצאת.
"ו...אורנה'לה, תסדרי את עצמך קצת. את יודעת, קצת איפור, השיער, תקני לך אולי איזה בגד..."
היא יוצאת מפתח הבניין בהליכה מהירה. מכנסי ג'ינס, חולצת טרנינג אפורה, מחישה את צעדיה, ומתחילה בריצה לעבר שער הכניסה. "הלו, ג'ינג'י, בלעת רעל? כמעט דרסתי אותך..." גלגלי מכונית עוצרות בחריקה מטרים ספורים מנעלי ההתעמלות שלכפות רגליה. הרגליים ממשיכות בריצה אל הכביש החוצה ויוצא את בית החולים. הרחובות, הבתים, המדרכות עוברים על פניה ומתחלפים בשבילי חצץ ואבן, ובעצי פרי ונוי צעירים.
יב.
השדה המפריד בין המושבה הישנה לחדשה הופשר לבנייה. הטרקטורים החלו בעבודתם, והם הופכים את אדמת החמרה הכהה, על החרציות, והשיבולים, הסביונים והמצליבים למיניהם המשחררים טרם עת את אבקניהם לרוח. עץ האלון עומד בבדידותו, מלפניו מה שעתיד עוד לקרות, ומאחוריו מה שהיה.
מי שמפילה עצמה לקרקע, גופה מתחפר בין רגבי האדמה בניסיון נואש לחוש בזרמי החיים שבשורשי העץ, מי שמצמידה אפרכסת לאדמה כדי לשמוע את המיית הקולות התת-קרקעיים השחים רק לה ודמעות גדולות ומאובקות מרוות אותה מצימאון גדול, תוכל אולי לדעת אם אלו חייה המתקרבים אליה בדהרה, או שמא אלו הן רק מערבולות אבק שהותירו עקבותיהם.
נימוקי השופטים
כבלים כפולים
כתיבת סיפור קצר היא מעשה אמיץ או מטורף. הניגוד המובנה בין המרחב הצר לרצון לומר משהו משמעותי מזכיר לא מעט את האומלל הכפות בבית משוגעים ומנסה לשכנע את כולם שהוא נפוליאון. הסתירה בין הכורח לקטוע ולהיאחז בלשון לבין השאיפה לספר עלילה מורכבת הנוגעת בשאלות עמוקות, הולידה דרכי התמודדות מגוונות. רבים העדיפו להשקיע בעיקר באפיק אחד, בעלילה שמבקשת לספר את הכול או להאדיר את ניצוצות השפה והאמצעים הספרותיים, בתקווה שבכך הם יחפו על המשוכות שבסיפור הקצר. אך היו גם כיוונים אחרים, כאלו שביקשו לפסוח על שתי הסעיפים ולהביא רקמה סיפורית שמאחה בין ארסנל הכלים לעלילה שחורגת מאפיזודה אחת. בסיפור "התנערות" מצאנו בדיוק אותה עשייה, שבה השיוף וההידוק - יחד עם העלילה - מצליחים לבטא היטב את מורכבות הסוגיה של הקשר בין הנשיות לפריון. מה שהפך את הסיפור לרב-עוצמה הוא ההלימה בין הכבלים שבהם נאסרה השפה לבין אלו שחווה הדמות הראשית, אשר נאלצת להתנער הן מההדחקה והן מהמיקום המשפחתי והמגדרי שאליו נקלעה. נושא המיניות הנשית הופיע בסיפורים רבים בתחרות, אך פעמים רבות נדמה היה כי הדחיפות לצעוק שגם נשים יכולות לרוץ לספר לחבר'ה, מנעה את האפשרות לדיאלוג. בעינינו בסיפור "התנערות" הכתיבה החדה מדברת את ההיסוס של הגיבורה בלחישה, אך מעניקה לקורא את העונג של ערעור אמיתי.
