לא ראיתי אפילו אגו אחד של משורר חי כשהוא קופץ החוצה
מאת אילן ברקוביץ'
שני פסטיבלים לשירה
המשוררת יודית שחר מקבלת את פרס "טבע" לשירה. מימין: נסים קלדרון. אתם מוזמנים להתערסל
תצלום: ירון קמינסקי
זכרון יעקב, 12 באפריל
באחד הימים קיבלתי הזמנה לא צנועה לתיבת הדואר האלקטרוני שלי, שהגדירה קבוצת משוררים כמשוררי המהפיכה. מדובר במשוררים חברתיים מוערכים, כלשון ההודעה, ואלה שמותיהם: יודית שחר, ללי ציפי מיכאלי, רועי צ'יקי ארד, מתי שמואלוף, נוית בראל וסיגל בן יאיר. הם חברו להרכב רוק מצוין ושמו "לואי", בהנהגתם של שחר כהן וזהבית עקירב. נסעתי אפוא לפסטיבל מופעי הרחוב הראשון בזכרון יעקב, שם הופיעו באחד הלילות, כדי לראות ולשמוע אותם בעצמי.
שעתיים ארוכות לאחר מכן, בדרכי בחזרה הביתה, כבר חשבתי בלבי על העצה הראשונה שהייתי משיא למשוררי המהפיכה: אם אתם באמת רוצים לכונן מהפיכה חברתית, או לפחות לבשר אותה בשיריכם, אל תבטאו אותה מעל בימות הפסטיבלים! מהפיכות לא קורות בפסטיבלים. להפך. גם השירה עצמה לא תמיד מוחמאת מפסטיבלים. לעתים היא אפילו מתנוונת מהם.
באופן עקרוני, אני אוהב מאוד את הקו החברתי המוצהר שנוקטים המשוררים החברתיים. הוא חלק חשוב במהפיכה השירית שהתרחשה בשירה העברית החדשה בשנים האחרונות. יודית שחר למשל, שלאחרונה ראה אור ספר שיריה הראשון, "זו אני מדברת" (בבל, 2009), היא מקרה מעניין של משוררת בין-דורית. היא כותבת את שיריה בסגנון של דור הבוגונוויליה (הבעת רצון גלוי וסמוי לחיים בורגניים שלווים) בשילוב עם סגנון של הדור החדש (שירה חשופה וביקורת חברתית אמיצה ונוקבת). בניגוד לרבים מהמשוררים בני דורה הכרונולוגי (היא נולדה ב-1959), החיבור בינה לבין המשוררים החברתיים הצעירים נראה טבעי מפני שהיא לא עברה עדיין את המסלול השירי הממסדי. בינתיים.
מה שלא טבעי לה, וגם לא להם, הוא ההשתתפות בפסטיבלים. חבורת המשוררים הפעלתנית הזאת מוזמנת שוב ושוב לכל הפסטיבלים האפשריים, ממטולה בצפון ועד שדה בוקר בדרום. ההתקבלות הזאת עלולה להיות המתכון הבטוח לשריפת השמן מגלגלי המהפיכה החברתית שעליה מדברים המשוררים האלה.
אירוע השירה שלשמו התכנסנו הפעם התקיים בחצר האחורית של מסעדה ושמה "אלמוכתאר", ולא בבימה המרכזית של המדרחוב בזיכרון, כפי שהובטח בהזמנה הרהבתנית. בין השאר פגשתי שם את היוצרות הצעירות מיטל ניסים ולילך ובר, עורכות כתב העת החיפאי החדש, "אלת המסטיק". שירים טובים של ניסים קראתי בגיליון השני של כתב העת "מעין". שאלתי אותה מדוע השירים בכתב העת שבעריכתה אינם מנוקדים. היא השיבה שהעורכות פחדו לעשות טעויות ושלא נמצא להן תקציב לנקדן מקצועי.
בחצות, כשנגמר המופע ואחרוני הסועדים עזבו את המסעדה, קניתי דיסק של ההרכב "לואי" ובו שמחתי לגלות ביצועים נפלאים לשיר "פתאום" של דוד אבידן ולשיר "עכשיו אני זוכר" מאת אשר רייך. כמו כן קניתי גיליון של "אלת המסטיק". אני מקווה שבני החבורה יחזירו לעצמם במהרה את הלהט המהפכני האמיתי שאיפיין אותם בכמה מהאירועים שלהם שנכחתי בהם. הדים חריפים ומרשימים במיוחד ללהט הזה היה אפשר למצוא בשני שירים מאת המשוררת נוית בראל, שפורסמו ב-2007, "עבודה במשמרות" ו"הכניסה חופשית", וכשקראה בדרכה המשובחת, היא גרמה גם לטובי הסועדים של "אלמוכתאר" להרים לרגע את ראשם מצלחות האוכל העמוסות. השיר "הכניסה חופשית" פורסם לראשונה ב"אדומה", אנתולוגיה לשירה מעמדית.
שני דימויים מקוריים בשני השירים הללו משכו את עיני במיוחד: "שמש יוצא, כמו מישהו מאבל", בשיר הראשון ו"הדבש נעלב מהאוויר, התגבש כמו חול רטוב", בשיר השני. כמו בדימויים גם השירים עצמם נעים בין הפנים הכולא והחוץ הכביכול משחרר, שגם הוא מסתבר ככולא. כמה יפה להיווכח שמה שיכול לגאול את כל הלכודים: עובדי המשמרות, התוכי והעבדים, אפילו את המשוררים החברתיים, במסעדה ומחוצה לה, הוא לעתים, בפשטות, תיאור חייהם בשיר.
מטולה, 28-30 במאי
שמונה ימים לפני פסטיבל המשוררים במטולה התקיים ברחוב העלייה 45 בתל-אביב אירוע שירה בבית העם ושמו "לדגדג לעולם את הקצה". ניר נאדר ויערה שחורי אירחו את המשורר המוכשר ביותר מרחב ישורון לקריאה ולשיחה על שירתו.
אירוע כגון זה לא היה יכול להתקיים בפסטיבל השירה במטולה. הוא גם לא יכול להתקיים בכל פסטיבל שירה אחר בארץ. אף שהמשורר טרח והביא עמו חברים תומכים, הוטחה בו ובשירתו ביקורת לא פשוטה אם גם מעמיקה. בין השאר, הוא נשאל אם שירתו תלוית ביצוע ונאמר לו שקולו השירי חזק אבל הוא גם חלש כי הוא לא מניח לקורא לפתח לו קול משלו, ובעקבות קריאתו בשירו "קרבות בוץ", מישהו כעס על כך שהוא קורא סיטואציות אינטימיות בלי רגש. אחרת אף העיזה ואמרה: "יש קצת סאונד של אלימות בטקסטים שלך".
תחילה המשורר עוד ניסה להתגונן. הוא דיבר על אירוניה בשירים, על דברור שהוא בסך הכל עושה לסאונד של העולם, הוא אף זכה להגנה נבונה מפי עמיתתו המשוררת חגית גרוסמן, אבל לאט לאט כוחו דעך. הוא שקע בכיסאו. השתררה תחושה לא נוחה והוא ביקש ללכת הביתה. כמה אמיץ לב היה, בכך שהעמיד את שירתו כך עירומה ושמע את כדורי כיתת היורים בה. ומה בפסטיבל?
ברשימה שנכתבה כנראה בסוף שנות העשרים או בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת, אמר המשורר והדרמטורג הספרדי הגדול פדריקו גרסיה לורקה כדברים האלה: "תחת לחלוק כבוד למשוררים ולדרמטורגים, הייתי מתכנן התקפות ומבחנים ואומר להם במפגיע: ?ובכן, ירא אתה מפני דבר זה?'. ?ובכן אין אתה מסוגל לבטא את פחדו של אדם מפני הים?' ?ובכן אין אתה מעז לתאר רגש-ייאושם של חיילים השונאים את המלחמה?' ההכרח וההיאבקות, שיסודם באהבה שיש עמה ביקורת מחשלים את נפש האמן, בשעה שמחמאות שטחיות אינן אלא מרככות והורסות אותה".
כך? בדיוק כך! ועוד אמר מי שבן 38 ירתה בו למוות כיתת יורים של הפאשיסטים בתחילת מלחמת האזרחים בספרד ב-1936 כי: "התיאטרונים מלאים סירנות מפתות. אולמותיהם מקושטים בוורדים שצמחו בביתני זכוכית, והקהל הנו שבע רצון ומקבל בתשואות אותן נפשות מטומטמות ואותו דו-שיח שטחי; אולם המשורר המבקש להציל את עצמו משכחה אל לו להתעלם מן השדות הפתוחים עם ורדי הבר, שדות מטוללים עם שחר, בהם איכרים עמלים, ואת היונה שנורתה על ידי צייד אלמוני, והינה גוססת בין השיחים ואין אוזן קשבת לכאבה".
אם נחליף את המלה "תיאטרונים" ב"פסטיבלים" נמצא תיאור ממצה של פסטיבל משוררים טיפוסי. 32 המשוררים שהופיעו בפסטיבל במטולה וגם אלה שלא הופיעו בו בשל מחלות ותאונות מצערות הם כולם אנשים יקרים. כל מי שנפשו קרובה אל השירה ומי גם שנוגע בליבתה הטהורה הוא יקר ואף למעלה מכך. אמנם רבו בפסטיבל הזה הליקויים וגם הדו-שיח היה על פי רוב שטחי. משורר אחד, שכתב שש ליבריות לאופרה, צוין כמי שכתב אחת; הוצאת "פלונית" של העורך שלמה קראוס נהפכה ביד מנחה אחר ל"פלמונית" ואחר כך ל"אלמונית". כל אלה פרטים טכניים. לצדם היו חידושים מרעננים כמו משוררים שמעולם לא הופיעו בפסטיבלים כגון פרץ דרור בנאי, אנדד אלדן או אריק אייזנברג. הופעתם הוסיפה משב רוח חדש ומחוספס משהו לסצינה כולה.
המהות עצמה היתה בעייתית הרבה יותר. הפסטיבל נקרא הפעם "קולות שכוחים, קולות נוכחים", אבל בפועל הוא המשיך לקדש את הקולות השכוחים הקלאסיים, כמו למשל בהקרנה של סרטים מוכרים באורך מלא על נתן זך ודוד אבידן מאת יהודה קווה. לקולות הנוכחים ניתנו 12 דקות להקראת שיריהם. השירים, כפי שהגדירם אחד מחברי הוועדה המארגנת, היו שירים מיינסטרימיים, כי זה פסטיבל ממלכתי.
לא רחוק מאולמות הפסטיבל ראיתי שלט: "אורחים יקרים, אתם מוזמנים להתערסל", ומתחתיו תמונות של ערסלי פאר למבוגרים, נוער וילדים. הנה, חשבתי לעצמי. זה בדיוק מה שמקבלים כאן המשוררים, ערסלים.
כל משורר הוצג בהישגיו, כמו בכנסים אקדמיים מן השורה. והישגיו הם ספריו, כמובן, ושורה ארוכה של פרסים שזכה בהם. זאת לדעת: משוררי הפסטיבלים הם בדרך כלל גם מי שלמדו את תורת קבלת הפרס. דרכם היצירתית סוגה בשושנת ההתקבלות אלא שלעתים זו התקבלות שלכאורה. אחרי ההקראה ישנן מחיאות כפיים ומחמאות ואז הכל נשכח. חוזרים הביתה עם אבני שיר מעוצבות של דליה רביקוביץ או לאה גולדברג ושוכחים את השירה הנכתבת ממש עכשיו, כי היא לא באמת מקבלת הזדמנות להדהד.
אפילו שער התוכנייה כלל תמונה של משורר עבר גדול, ודווקא לא כל כך נשכח, אמיר גלבע. ואני אומר בלבי, מדוע לא תמונה חדשה של משורר צעיר? לא. לא בפסטיבלים שהמדינה מממנת ובית הקונפדרציה בירושלים מפיק ושאותם צריך למכור לקהל הרחב באמצעות המוכר.
יום רדף יום. מפגש קריאה מעונב רדף מפגש קריאה מעונב עד שהחלטתי להמציא לעצמי תחרות שירה סמויה. אז ככה. ההקראות של רוני סומק, צביקה שטרנפלד ופרץ דרור בנאי היו מרתקות. שלושה שירים שביצועם ריגש אותי במיוחד, ושרק בעבורו כדאי היה לבוא לפסטיבל היו "אבנים יקרות" של אורית גידלי, מתוך ספרה החדש "סמיכות" (הקיבוץ המאוחד, עמ' 60); "ערוגה קטנה" של שי דותן מתוך ספרו החדש "אחר כך אני מוחק" (עם עובד, עמ' 12) ו"אגוצ'רטו לכינור ולתזמורת" של יקיר בן משה מתוך ספרו החדש "תנשום עמוק אתה נרגש" (כרמל, עמ' 19).
"אתמול הצלחתי לקפוץ מהאגו", שורר יקיר בן-משה במהירות, והקהל אהב את כנותו, אבל במשך כל ימי הפסטיבל לא זכיתי לראות אפילו אגו אחד של משורר חי כשהוא קופץ החוצה כי "הכל צריך להיות שיוויוני", כך אמר לי אחד המארגנים. 12 דקות של הקראה. לא לחרוג. לא לקפוץ. לא לשכוח להודות יפה למנהל האמנותי ולהבטיח את מקומך בפסטיבל השירה הבא.
הזוכה שלי במקום הראשון הוא מי שכה העמיק לחדור מבעד לקטע שירו בעת ההקראה, עד שקולו נשבר. זה המשורר ישראל אלירז, שעזב את הפסטיבל לאחר הקראתו במשך היום השני, ובשיחת טלפון הסביר לי שאת מה שהוא קרא אין לקרוא בכלל. הנה לכם שירה טוטלית וטהורה ברגעיה הנדירים, כשהשיר והחיים מתמזגים לגמרי:
רעדה עולה מפני שהעולם פתאום מתנער וקם
ומתרחק... קח חתיכה
מכל דבר שאתה רואה עד שתראה. אני מבקש לדבר
על מה שאפשר גם לא לדבר עליו. פעם צעקו ברחוב,
"להניח לכל אדם גם לחשוב מה שהוא רוצה גם לומר מה שהוא חושב" מבלי לדעת שזה
שפינוזה. אל תשכח ילד, לכבות את הפנס
בכיסך ולך מדבר לדבר
בבוקר, יחף, ...כשפתחת את החלון להביט החוצה, האם ראית שאתה לא מביט
אל החוץ אלא בוכה?"
(מתוך: "הלא ייאמן פשוט ישנו", הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 94-95).
