מאיר עמית לא היה אביה-מולידה של קהילת המודיעין הישראלית. קדמו לו רבים וטובים בשירות הידיעות של ההגנה, בחיל-מחלקת-אגף המודיעין בצה"ל, במוסד ובפעילות חשאית במשרד החוץ. אבל בשנות ה-60 של המאה ה-20 חולל עמית מהפכה של ממש במודיעין הישראלי, כדי כך שהוא זכאי לתואר "האב המאמץ" של הקהילה.
החידוש הגדול של עמית היה בשינוי נקודת-המבט של המודיעין, במובן כפול: הגדלת שיתוף הפעולה בין הארגונים, הקנאיים מעצם הווייתם לעצמאות מרבית, והבנת צרכיו של המשתמש הצבאי והמדיני. לא מודיעין לשם מודיעין, בגופים המתבשמים מקרבתם לסודות ולמקורות, אלא שירות שתכליתו להקל על ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל להכין את צה"ל למלחמה ואת ישראל לשלום.
עמית היה ראש אמ"ן הראשון שלא צמח בתוך המודיעין. הוא התמנה לתפקידו ב-1961, לאחר סדרת כשלונות ומבוכות של קודמיו - איסר בארי ובנימין גיבלי, יהושפט הרכבי וחיים הרצוג - שכולם סיימו את כהונותיהם תחת עננה, קודרת יותר או פחות. הוא הראשון שהגיע לתפקיד כאלוף, ולא סתם אלוף. מאחוריו היה ניסיון חשוב, פעמיים כאלוף פיקוד, במרכז ובדרום, ובמיוחד כראש אגף המטה במבצע "קדש". הסטתו מהציר המבצעי למודיעיני שידרגה באחת את אמ"ן והקנתה לו, ליד שולחן המטכ"ל, סמכות ובכירות דומות לזו של אלופים ותיקים כמו יצחק רבין.
ידיד של דיין
היא גם איפשרה לו להתמודד, ללא נחיתות, לראשונה בתקופת דוד בן-גוריון, עם ראש המוסד והממונה על השב"כ, איסר הראל. במחלוקת על מידת החומרה שבתוכנית הטילים של מצרים, בשיתוף מדענים גרמנים, גברה האסכולה של עמית (ושמעון פרס) על זו של הראל, עד שלבסוף התפטר הראל ועמית מונה גם לממלא מקום ראש המוסד. בסוף 1963, עם מינוי רבין לרמטכ"ל, התבקש לבחור בין אמ"ן למוסד, והעדיף להשתחרר מצה"ל ולהישאר בתפקיד האזרחי; כדי להיות, כדבריו, "מלך בגדוד" ולא קצין המטה של רבין ושל לוי אשכול.
כמו באמ"ן, הפיח עמית רוח חדשה במוסד, שם נתקל בכיסי התנגדות של נאמני הראל, ובהם יצחק שמיר. לעזרתו בא יורשו באמ"ן, סגנו לשעבר שם, האלוף אהרן יריב. עמית ויריב היו עמיתים, לא יריבים. עבודתם המשותפת, לרוב יחד עם המנהלים של משרדי החוץ וראש הממשלה, הצטיינה באופן שעורר בשנים הבאות קנאה, אך לרוב לא חיקוי.
אם ההישג הצבאי הגדול ביותר של ישראל, בכל שנותיה, הוא הניצחון במלחמת ששת הימים, ודאי שחלק נכבד לו ראוי ליחס למוסד ולאמ"ן. הן בתשתית של שנים שהונחה בידי אנשי סיירת מטכ"ל, מפעילי סוכנים, קשרי-חוץ ופיתוחים טכנולוגיים, והן במבצעים נקודתיים של השגת תוכניות השליטים והצבאות הערביים, פריסתם ונשקם. במערכה זו היו כשלונות לצד הצלחות: לצד הסתבכות בפרשת הריגתו בצרפת של מנהיג האופוזיציה המרוקאית בן ברקה, עריקת המיג 21 העיראקי על טייסו. ולצד זאת, הפעלה פזיזה עד כדי קטלניות של אלי כהן בדמשק. במאזן הכולל הצליח המודיעין, שבראשו עמד עמית מ-61' עד 68'
כמי שהיה משותפי הסוד המעטים לקשר החשאי עם צרפת ובריטניה ב-1956, הגן עמית בדבקות על הדימוי הבעייתי של הצלחת "קדש" - מבצע שלא השיג כמעט שום מטרה מוצהרת, אך בעקבותיו נהנתה ישראל מעשור של שקט בחזית המצרית. לעמית נותר תיאבון לפעילות מדינית. הוא לא הצליח לשכנע את אשכול לאשר לו טיסה לקהיר להידברות עם ממשל הנשיא נאצר, אך מסעו לוושינגטון בסוף מאי 67', לשיחות עם ראש הסי-איי-אי ריצ'רד הלמס, ושר ההגנה רוברט מקנמארה, סיפק לאשכול ולשר הביטחון החדש משה דיין את התחושה שפתיחה במלחמה לא תקלע את ישראל לעימות עם ממשל ג'ונסון. זה היה אחד מרגעי השיא של קשרי המוסד עם הסי-איי-אי, שהתברך בכושרו להעריך נכונה את מהירות נצחון צה"ל ושאב את סודות המיג ונשק-שלל סובייטי אחר לתועלת הכוחות האמריקניים בווייטנאם ובמלחמה הקרה.
עמית נחשב לידידו של דיין ותיווך בינו לאשכול, כל עוד דיין היה נכון להסתפק בתפקיד ביצועי (מפקד חזית הדרום). כראש המוסד התנגד בעקשות יעילה לדרישת דיין להחלפת שבוייו המעטים של צה"ל באלפי השבויים המצרים, קודם שיוחזרו אסירי "עסק הביש" לאחר כמעט 14 שנות כלא. יחסיו עם אריאל שרון היו צוננים. עמית הסתייג, בין השאר, ממעורבותו של שרון בהפעלת "הלשכה לקשרי מדע" במשרד הביטחון, כמתחרה ממזרי למוסד. על גיוס ג'ונתן פולארד וקלקול היחסים שעמית כה טיפח עם המודיעין האמריקני הרבה להגיב בחריפות.
כפוליטיקאי היה עמית מוצלח פחות מאשר כמנהיג מודיעיני. וכשניאות להצטרף מטעם ד"ש לממשלת בגין, פרש ממנה ערב סיום ועידת קמפ דייוויד, בהעריכו שהוועידה נועדה לכישלון. גם לאחר ארבעה עשורים וראשי אמ"ן ומוסד לרוב, נותר חלקו של עמית בעיצוב קהילת המודיעין במתכונתה החדשנית מרכזי בחייו ובתולדות הקהילה.
