מוזיאון הכניעה ללא תנאי דוברבקה אוגרשיץ'. תירגמה מקרואטית: דינה קטן בן-ציון. הוצאת עם עובד, 333 עמ', 88 שקלים
"רילקה אמר באיזה מקום שאפשר לספר סיפור על חיים שנותצו רק במקוטע, בחלקים זעירים".
הספר "מוזיאון הכניעה ללא תנאי" נפתח בנימה מתנצלת. לאחר שהיא מונה את כמות החפצים המדהימה שנמצאה בתוך קיבתו של פיל הים רולנד בגן החיות של ברלין (החל בעפרונות וצעצועים וכלה בפחיות ופותחני בירה), פונה המחברת דוברבקה אוגרשיץ' אל הקורא בבקשה לגלות אורך רוח בקריאה; בדומה למבקר בגן החיות, הניצב מול אוסף החפצים שנדלו מבטנו של פיל הים ומנסה לקשור ביניהם ולייצר כך משמעות כלשהי, מתבקשים הקוראים להניח למשמעות ולזיקה בין הפרקים להתהוות מעצמן באופן הדרגתי.
הניסיון הבלתי אפשרי לתאר את ספרה של אוגרשיץ' (ניסיון שנכשל כבר בשאלה "על מה הספר?")
דוברבקה אוגרשיץ' מנסה לפסוע בין הטיפות, למסור את שברי המידע והזיכרון שברצונה למסור ותוך כדי כך להתחמק מן המהמורות של הכאב ומהבורות שפערו הזמן והשיכחה
מגלם את טיב הבחירה שלה לכתוב בצורה פרגמנטרית וזהירה. סיפורה של אוגרשיץ', בדומה לסיפוריהם של המוני פליטים שנמלטו למקומות ארעיים ממקום שהספיק להתקיים בנקודה כלשהי בהיסטוריה, הוא סיפור ללא התחלה, אמצע או סוף. זהו סיפור שלא מפסיק לחפש לעצמו דרכים להיכתב, להיצרב במסגרת כלשהי של היגיון והסקת מסקנות. פעולת בניית הסיפר, בדומה לשאלות רבות שמעסיקות את אוגרשיץ' כגון זיכרון, הנצחה ותיעוד, היא ניסיון ליצור יש מאין. "אדם שמולדתו נעלמת, נמחית מעל פני האדמה, חייו אמנם נשברים אך הוא ממשיך להתקיים", כותבת היוגוסלווית הגולה בברלין וטווה סיפור שאינו מפסיק להיפרם בדרך להפיכתו לממשי.
*
"גלות היא סיפורם של הדברים שאנו מותירים מאחור, רכישה ונטישה של מייבשי שיער, של מכשירי רדיו קטנים זולים, של קומקומי קפה. גלות היא החלפת הוולטאז' והקילוהרץ, חיים עם מתאם, כדי שלא להישרף. גלות היא סיפור של הדירות השכורות הזמניות, של הבקרים הראשונים לבדנו, כשאנו פורשים בדממה את מפת העיר, מוצאים בה את שם הרחוב שלנו, מסמנים צלב קטן בעיפרון (כחוזרים על תולדות הכובשים הגדולים, ורק במקום דגל - צלב קטן). עובדות קטנות ומוצקות אלה - החותמות בדרכון - מצטברות והולכות ומתי שהוא נעשות ערב-רב של קווים בלתי קריאים. רק אז הן מתחילות לרשום את המפה הפנימית, הדמיונית. ורק אז הן רושמות במדויק את חוויית הגלות שאין לה שיעור. כן, גלות כמוה כחלום בלהות. לפתע, בדיוק כמו בחלום, מופיעים במציאות פנים ששכחנו, שאולי מעולם לא פגשנו, אבל נדמה לנו שאנו מכירים מאז ומעולם, מרחבים שאנו בוודאי רואים בפעם הראשונה אבל נדמה לנו שכבר היינו כאן פעם".
הספר הוא ניסוי בכתיבה על עולם שלא קיים עוד. זה מתחיל אמנם בדברים קטנים כמו קומקומים ומייבשי שיער, אך מגיע לרמה מיקרוסקופית בהרבה, של שימוש קלוקל בשפה חדשה, של חיפוש אחר רמזים לעולם שנמחה, של ניסיון להתמצא במרחב. המצב הפיסי של העיר ברלין של אחרי נפילת החומה משמש כמטאפורה למצבם של הגולים: אוגרשיץ' עוסקת רבות בזליגה של המזרח לתוך המערב ולהפך, בשוקי הפשפשים הרבים המאוכלסים פליטים ממדינות שונות ואשר בהם אפשר להחליף צלב קרס תמורת מגל ופטיש או כוכב אדום. הם מתפקעים מאלבומי תמונות של זרים, אשר מכילים ביוגרפיות על ביוגרפיות של אנשים שהגופניות שלהם היא כל מה שהעולם זוכר מהם, לאחר ששמותיהם וסיפור חייהם התאדו.
מעשה הסיפור בהקשר זה הוא מעשה של שלילה: הגולה הוא אדם שמגיע מלא-מקום, שחייו הם רצף של אי-רציפות, ולכן הסיפור שהוא מספר הוא בהכרח לא-סיפור. אוגרשיץ' קופצת בין עיסוק אובססיווי כמעט בתמונות מצהיבות לעיסוק תיאורטי במושג הזיכרון, לכתיבת יומן של פליטה זקנה שחולמת לצאת לטיול אך מפחדת אפילו לעבור את סף הדלת, לתיאור מפגש עם חברות במולדת בטרם עזיבתה, ומשם לעיסוק בשאלה מהי אמנות - אותו צורך "לגעת בדבר השני כדי לא לגעת בדבר הראשון".
*
"אמנות היא הניסיון להגן על שלמות העולם, היא הקשר הנסתר שבין כל הדברים. רק האמנות מניחה את קיומו של קשר נסתר בין הבוהן הקטנה של אשתי לבין רעידת האדמה בקובה". לאמנות יש תפקיד חשוב בספר. אחד ה"פרויקטים" המעניינים שהספר מציע (בתור ספר אשר מוותר על האפשרות לייצר סיפור קוהרנטי והופך במקום זה לאוסף של פרויקטים קטנים ומרתקים) הוא תיאור של יצירות ותערוכות שיצרו חבריה הברלינאים של המספרת, שכל אחד מהם גולה בעיר בדרכו. בפסקאות קצרות וענייניות מתוארים מיצבים שונים, חלקם סודיים וסמויים מן העין (כמו במקרה של האמן יוכן גרץ, אשר גנב 2,146 אבני מרצפת מכיכר מרכזית, כמספר הקברים היהודיים שהושמדו בגרמניה, רשם בתחתית כל אבן את פרטי הקבר שנעלם ואז השיבן למקומן); אחרים מוצגים בחללי תערוכה מוסדרים (כריסטיאן מרקליי חיפה חלל תערוכה שלם בתצלומים שונים אשר נתלו בגבם אל הקיר. מה שנגלה לעין הצופים הוא הכתמים הצהבהבים שבגב התמונות, "כאילו פלש לשם צמח משונה והתפרש על הקירות"). באופן מוזר, האפקטיוויות של יצירות האמנות הללו, שנמסרות לקורא בתיאור מילולי בלבד, אינה נגרעת ואולי אפילו מתעצמת. המקרה של תיאור יצירות האמנות, כמו ספרה של אוגרשיץ' בכללותו, מראה כי במקרים שבהם המקור אובד ונותרים רק ניסיונות לתארו, נוצרת לפעמים חוויה אמנותית חד-פעמית שהכוח שלה מפתיע ומרשים מאין כמוהו.
"במציאות הזאת אפשר עדיין להיווכח, אך במהרה יכסה עשב את שדות המוקשים, בתים חדשים יעלו תחת אלה שנהרסו, הכול יגליד, ייעלם ויועתק שוב אל מחוזות החלום, אל הסיפור, אל נבואותיה של מגדת עתידות. שוב יוצבו גבולות איתנים בין העולמות הקיימים והנחלמים. יישארו אמנם בני האדם - העדים - שלא יכירו בגבולות האלה, ויחזרו על חוויותיהם המסויטות כהוכחה למה שקרה, אך רק מעטים יקשיבו להם. עם הזמן יכסה עשב גם אותם".
"מוזיאון הכניעה ללא תנאי" מתקיים במרווח שלא יצטמצם לעולם, בין מציאות לחלום, בין עבר לעתיד, קיום לאי-קיום. התחושה שהוא מעביר היא שהכותבת מנסה לפסוע בין הטיפות, למסור את שברי המידע והזיכרון שברצונה למסור ותוך כדי כך להתחמק מן המהמורות של הכאב ומהבורות שפערו הזמן והשיכחה. ובהתאמה, גם הקריאה נהפכת למסע זהיר ומדוד, שהעודפות וחוסר ההתמצאות הופכות אותו לפעמים לקשה עד בלתי אפשרי, אך מצטברות לבסוף לחוויית קריאה מפעימה וחד-פעמית.
