ורד הלבנון, מאת לאה איני, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2009, 543 עמודים
החיילת לאה איני הצעירה היא גיבורת ספרה. בעת שירותה הצבאי היא מבקרת אצל יונתן, או יוני, חייל שניסה להתאבד בעת מלחמת לבנון (המקורית) והוא שוכב כצמח משך רוב הרומאן. כאשר היא יושבת היא מכנה את עצמה בשם ורד, ולאוזניו של יונתן היא מגוללת את סיפור חייה. לכאורה מדובר רק בתחבולה: הסיפור נטול כל עלילה או פעולה, לבד מחריגות לענייני הווה. הסיפור לאוזני החייל חסר ההכרה נובע מהחלטה שרירותית. וכאמור, לאה משנה את זהותה בעת הסיפור, לפחות מבחינת השם, אבל יש משהו אחר בשינוי הזה. אני מבקש לא להרפות מכך.
יונתן הפצוע הוא ילד-טוב-ירושלים ("נער חלב" בלשונו של המשורר יעקב ביטון). ברומאן של איני "אשתורת", מתואר הגיבור, עורך עיתון, על רקע רמת חייו, ביתו, האופנה, כאילו היה בעל המניות העיקרי ב"טבע". עד כדי כך נראתה תמיד לאיני העלית - עשירה וגרוטסקית. יחסה לגיבור הגברי ההוא, שלשונו צימחה כל כך, עד שלא יכול היה לצאת מהבית, היה יחס אגרסיווי ומלא הומור מרושע, ומצוין. כאן, בספר הזה, הנמען הוא גבר חסר אונים, ובכל זאת, יש משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. יש בספר הזה ערגה גדולה אל המרכז, או אם תרצו אל העלית.
כך מתוארת הפגישה עם אמו של החייל החי המת, כלומר כך מספרת ורד לחייל על המפגש עם אמו: "אמא שלך מאוד יפה, אצילית. היא רופאה. ברור שאתה יודע. אבל אני עוד נסערת מעצם המפגש". הרופאה, מצדה, אומרת לוורד-לאה: "רופאים יכולים להתנשא, אבל הם אנשים טובים ברובם. ושני אלה בכלל מלאכים, תאמיני לי, מלאכים". ושוב חוזרת לאה-ורד לתאר באוזני יונתן את אמו: "נשית, לבושה נהדר וריחנית (...) ושערה הדק כשלך מתעגל סביב פניה (...) - היא סינוורה את עיני". האב, דרך אגב, הוא דויד, והוא מנהל בית ספר תיכון.
לאן, אם כן, מכוון הזעם הישן, הטוב והמפחיד של איני? לאן מכוונת עוצמתה הלשונית האדירה? אל האב, אביה, סלוניקאי, ניצול שואה, שבר כלי, גס רוח, לא ממש ראש משפחה, רחוק מאוד מזה, בתוך סביבה בלקנית ומזרחית ענייה. גם אמה מתוארת במלוא החומרה, בתוך קיום שאיני מוצאת מעט מאוד מלים חמות בשבילו. ובכן האב ניצב, כמו ברוב הרומאנים הריאליסטיים או האוטוביוגרפיות, במרכז הסיפור שלאה איני שוטחת באוזני החייל הטוב, הבן של הרופאה ומנהל בית הספר מירושלים. וכך, בנדנדה הזאת בין הזעם המופנה אל אביה לבין הקסם שמהלכת עליה העלית האשכנזית, בעיקר התשוקה לספר לאוזניה (החייל) את סיפור הילדות העשוקה, האוטוביוגרפיה המקוללת שלה, את העליבות, את הסלידה מחיי השכונה - הופכת איני את עצמה לוורד, הבת מאומצת אצל ה"אדונים".
כאן מתחולל מה שפרויד קרא לו "הרומאן המשפחתי של הנוירוטיקאנים": "באותו פרק זמן בערך עוסק דמיונו של הילד בבעיה, כיצד להיפטר מן ההורים המזולזלים וכיצד להחליפם בהורים שמעמדם החברתי בדרך כלל יותר גבוה. כאן מנוצלת הפגישה המקרית עם חוויות של ממש (ההיכרות עם בעל הארמון או בעל האחוזה שבכפר אן עם הדוכס שבעיר), חוויות-אקראי שכאלה מעוררות את קנאתו של הילד, וזו סופה באה לידי ביטוי בהזיה שבה שני ההורים מוחלפים בהורים מכובדים יותר".
יש תשוקה אדירה בלשון של איני. קשה לומר את זה על הרבה סופרים הכותבים עברית. ספק אם יש סופרת אחת בשפה העברית שנותנת לעוצמה הליבידנאלית שלה את חירות הכתיבה כמו איני. לשונה טעונה, לפעמים מחשמלת, היא לא יודעת גבולות ולפעמים נדמה כאילו שום דבר לא עוצר את לשונה.
"יא כמה פיפי יש לי. יאור. פתאום אני מצמידה את ידי ועוצמת עיניים: בבקשה, אל תיקח אותי, בבקשה, אני אהיה ילדה טובה, אני אלך לישון מוקדם, לא אקבל אנגינות כל חודש, לא אעשה יותר אף פעם פיפי בתחתונים, אשתה את הקקאו עם החלב החם, אחפש כל מה שאמא רוצה, במקומות הכי גבוהים, לא אפריע לה לשרוף אותי בטוסיק, לצבוט אותי דק-דק ולהרביץ חזק, זה מלמד אותי לקח, זה בשביל שאלמד, וגם אבא, אבא יעשה בי מה שהוא... לא-לא. אבא לא! כן, גם אבא... לא, לא אבא, בבקשה, בבקשה אל תיקח אותי לשם, אני לא רוצה לרכבת, אם לא תיקח אותי לרכבת, אני אתן לך, אני... אתן לך - מה?"
ואולם התשוקה של איני בספר הזה כאמור כבר, היא למשפחה אחרת, מין תביעה למקום שבו הנערה לאה איני, החיילת, תמצא מפלט מחייה הנוראים. זיכרונותיה בנויים מילדות עשוקה, אף גרוע מזה, בשוליים המזרחיים, או מוטב בשוליים הלא-אשכנזיים, בתל אביב, בשנים שבהן זו כבר עיר "מסודרת" עם בורגנות של ממש, והבנות הנחמדות של כיכר המדינה והאזורים ההם הלכו לסינמטק בשמלות הודיות. לאה איני מתמודדת עם ההכחשה של השוליים הללו. והיא משתדלת מאוד לספר את הסיפור שלה, את הילדות אצל אב ספרדי, ניצול שואה, שהסיפור שלו איננו הסיפור של "כולם", מפני שהשואה איננה סיפור מזרחי, והיא מספרת את הסיפור שלה על שכונת שפירא ואחר על בת ים.
איני שוטפת את הקורא בזיכרונות ילדותה הנוראים וטוב שהיא עושה את זה. אסור להניח להכחיש את החיים הללו בשלב הזה של ההיסטוריה שלנו, שלב שביעות הרצון המפוהקת. ההכחשה האלימה ביותר בתרבות העברית החדשה איננה ההכחשה האתנית (כי עם זו מסתדרים איכשהו), וגם לא ההכחשה של העוני. ההכחשה האמיתית היא סתימת הפה של המיוסר עצמו, על עברו. רק כאשר הסבל הזה "נגמר", והקוראים יכולים לומר לעצמם: "אסתטיקה", או "טוב שהכל נגמר כבר" מותר לדבר על העבר, כלומר בתנאי שהוא עבר.
הספר מתארך ובעצם כאן אנחנו צריכים לחזור אל הציטוט מן המאמר של פרויד. ניקח את המבנה הזה של הזיית הילד להורים טובים יותר. האם אין כאן מין הסבר לאופן שבו יכול הסופר להשאיר מאחוריו את משפחתו האומללה לטובת קהילה "טובה יותר", למשל הוצאה גדולה, למשל מבנה קליט, קומוניקטיווי.
לאה איני החליטה לחרוג מכל מאמציה הקודמים לשבור מבנים ותבניות. היא החליטה לספר את חייה כך שהמרכז יקשיב לה. לכן בנתה את הסיפור כמו הרומאן המשפחתי, על פי פרויד. איזו לאה איני אתם מעדיפים? זו שאלה של טעם. |
