ורד הלבנון, מאת לאה איני, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2009, 543 עמודים
רק ברומאן השמיני שלה מרשה לעצמה לאה איני לפרוץ את הסייגים והמגבלות שהטילה על כתיבתה עד כה ולספר בהתפרצות עולה על גדותיה את סיפור חייה שעד כה נמנעה מלספרו. סיפורה האישי של הגיבורה, לאה-ורד, נושא היבטים אוטוביוגרפיים בולטים של המספרת והוא מעוצב ושזור בפרקים מסיפורם השתוק של יהודי סלוניקי ניצולי השואה, חיי הדחקות שלהם אחרי שעלו לארץ והשתקעו בדרום תל-אביב, והשפעתן הפוצעת והממיתה של מלחמות ישראל על דור הבנים והוריהם.
ההורים והמשפחה עומדים במרכז תהליך החניכה של הגיבורה. האב והאם הכואבים מוצאים נחמה כל אחד בילד אחר מילדיהם. "אחי הוא אהוב לבה של אמא, אחותי, שקרויה על-שם סבתי הנספית, נשמת חייו של אבא, (...) אני אהובת מותו, התיקון לחשכת טירופו; וככל שהוא חי את מותו, כך נחוצים לו חיי".
אין כל גבול וחציצה בין מצוקותיו וצרכיו של האב, ניצול השואה, לבין בתו. הוא מציף אותה בזיכרונותיו הטראומטיים הגועשים והגואים בתוכו והמתפרצים ללא שליטה ובקרה. הוא מסמן אותה כ"נר-זיכרון" וחוזר ומטיל עליה את התפקיד לכתוב את סיפור חייו. והבת הקטנה, החסרה כל מנגנוני הגנה ובלימה, מפנימה במלואם וכהווייתם את סיוטיו של אביה וכאשר היא חוזרת מבית הספר לבית הריק היא מזנקת בפחד לארון הקיר הצמוד לכניסת הבית בשל ה"סלקציה" המתרחשת כביכול בבית, ושומעת בדמיונה את: "מגפי קצין האס-אס שקורא בשמי, מתוך פינת האוכל, (...) מאוושש במעילו הארוך הנוצץ דרגות כסף, מקיש בעטו על פני היומן, ולא מוותר: לאה איני! (...) לאה'לה! איפה את, פפכלוכטה יודה! צאי מיד! שנל! שנל! אני חזירה יהודייה קטנה שלא רוצה להיעתר".
בבגרותה מסכמת המספרת את מקומו של אביה בחייה: "אבא סוחט את רגשותי מילדות. מפעיל עלי את כל התנורים של אאושויץ כדי שאכתוב את הסיפור שלו ושל משפחתו המושמדת למען הדורות הבאים, למען כל אלה שלא מכירים בכך שיהודי יוון היו בשואה; נספו הכי מכולם. אני במריי. (...) לא כשאני גדלה בדגם מוקטן של מחנה ריכוז תוצרת בית הורי".
האם, דמות משולי שוליה של החברה הישראלית בשנות החמישים-שישים, מקהילת הנאש-דידן, עדת יהודים דוברי ארמית, תופרת קשת יום הנבגדת על ידי בעלה, מוצגת כדמות עקרה ועקורה מכל רגש אל בתה הקטנה. היא חוזרת ומאשימה אותה: "בגללך פיטרו אותי מהעבודה (כלומר, בגלל שנולדתי). בגללך הרגליים שלי נפוחות עם ורידים (...) והכי מכל: את ילדה רעה, חבל שנולדת".
המרחב הביתי האהוב על האם הוא המטבח על הטרנזיסטור המטרטר בקול חדשות שהיא כלל לא מבינה. היא גם מקפידה שלא לשמוע לא את זיכרונות האב ולא את דיבורו העוקד-עוגב על בתו ולא את תלונות בתה עליו. כאשר היא רואה, במקרה, את האב שוכב על בתו המתבגרת היא מסתכלת ונוזפת בה: "מה אתך! את לא מתביישת?! וסוגרת את הדלת חזק".
גידול הציפורים, תחביבו של האב, מושא עיסוקיו האובססיווי, הוא בה בעת בעל היבטים ריאליסטיים-עלילתיים וגם סמל מרכזי ביצירה. האב קונה שובך, ובשעות הפנאי ההולכות ומתרבות שלו הוא עסוק בטיפול בציפורים. במישור הסמלי מאפשר כלוב הציפורים לאב, שמפתח דלתו מצוי בידיו, להפוך משבוי לשובה, מקורבן שחייו מופקדים ביד שוביו לכולא המחליט על גורל שבויותיו - ציפוריו ובתו הקטנה.
בילדותה, הגיבורה לא מפסיקה להרטיב במכנסיה. בבגרותה היא מחריבה ומבטלת את גופניותה ונשיותה. כך היא מתארת את עצמה כחיילת צעירה: "חור שחור. זהות מפוררת בלי-גוף. אינגוף. מחקתי אותו מזמן". ביטול הגוף ופיתוח המחשבה גורמים לה להאמין "שהגוף אצלה הוא המוח" ובהתאם לכך מתפתחים אצלה כאבי ראש עזים החוזרים ומופיעים.
הכאוס בכל הקשור למשפחתה ולעיצוב זהותה כאשה צעירה, מזרחית, ניכר גם בשיבוש החוזר ונשנה של שם המשפחה והשימוש המתחלף והמתעתע בשמה הפרטי. הגיבורה מציגה את עצמה כ"ורד". יונתן, הנמען של סיפורה, חוזר וקורא לה "מירב", כשם חברתו לשעבר, ואילו שמה האמיתי של המספרת, בת דמותה של הסופרת, הוא "לאה איני": "אף פעם לא האמינו לשמי... לא הילדים, לא המורות (...) קוראים שמות ביומן הכיתה, ופותחים בי: לאה איני? ועוצרים: איני? מה איני?! (...) מה פתאום איני באל"ף?! אין שם כזה, זה בטח טעות". לימים, עו"ד נג'י, יו"ר ארגון יוצאי עיראק בישראל, הנעתר לבקשתה לקבלת מלגה למימון לימודיה בתיכון, אומר לה: "אכן, עיני! עלא עיני ועלא ראשי, (...) רק שעי"ן יש לבטא עי"ן! אל תבלעי, אל תבושי במקורותייך. (...) סופרת! אכן-אכן! תכתבי על עיראק! פנינת הסהר הפורה! אכן, לאה עיני, סופרת ואם בישראל!"
כמענה למצוקות המלוות את חייה כפויה המספרת למצוא לעצמה תיקון. התיקון שמוצאת לעצמה הנערה הצעירה קשור במלה: לדבר אותה בקול באוזניו של נמען גברי ובכך להפוך את עצמה ממאזינה כפויה וקורבנית של סיפורים מסויטים ובלתי רצויים, למספרת ריבונית של סיפור שלה באוזניים גבריות. תבנית היסוד של הרומאן הוא הדיבור בקול, בגוף ראשון יחיד, בטון וידויי, מתפרץ, עולה על גדותיו, של סיפור מצוקתה רבת הפנים והשנים באוזניו של יונתן, חייל שירה לעצמו בראש.
"יונתן מרום" הוא בה-בעת גם השונה ביותר מ"לאה איני" אבל גם הדומה לה ביותר. השונות ניכרת בעברם, בנקודות המוצא השונות של חייהם. בעוד שהנמען הגברי על פי שמו - הבדוי - ממוקם ב"מרום" החברה הישראלית, ובעל תנאי פתיחה מעולים ומיקום במרכז המרחב החברתי הישראלי, הרי ש"לאה איני" - שם אמיתי - איננה. ובהתאם לשמה, היא שקופה, ממוקמת בשולי החברה ומודרת ומוגלית מאהבה הורית.
התיקון העיקרי שמוצאת לעצמה לאה איני - הסופרת הממשית וגיבורת היצירה - מתממש בספרה זה שלפנינו. ביצירה חשופה ואמיצה זו היא גם נענתה במאוחר להפצרת אביה לכתוב את סיפור חייו המסויט וגם עמדה בסירובה להיות קורבן של אביה.
