מוסכמה התקבעה בספרות הישראלית, שסיפורו של היחיד מוכשר רק בה במידה שהוא משקף את סיפורה של הקבוצה. לאה איני שוברת את הקשר הגס הזה
לאה איני
תצלום: אתי פריד
ורד הלבנון, מאת לאה איני, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2009, 543 עמודים
יש תחבולה ברומאן של לאה איני. לקוראים נמסר שהרומאן הוא יצירה אוטוביוגרפית, אולם כבר בתחילתו הם נתקלים במעשה של סיפור: חיילת על סף שחרור, המשרתת כפקידה בחיל הקשר, מגיעה למחלקת שיקום בתל השומר, ומבקשת לסעוד חייל פצוע. הימים ימי מלחמת לבנון הראשונה, והחיילת מציגה את עצמה כ"ורד", אף כי שמה הוא לאה. היא מקבלת חייל לטיפולה, יונתן, בן טובים מירושלים, שירה לעצמו בראש ערב עליית הפלוגה שלו למבצע בלבנון, מישהו שדירדר את עצמו, מבחינת האתוס הישראלי, אף למטה ממדרגתה של החיילת. והחיילת, לאה-ורד, היא בתו של ניצול שואת יהודי יוון ואם שמוצאה מן הקהילה הנשדידנית, המתגוררת בבית הוריה בבת ים, שאליה עקרו משכונות הפליטים של דרום תל אביב וחיים חיים של עוני, מצוקה, מחסור.
יונתן, שכל מרכזי התפקוד שלו נפגעו בירייה, ומוגדר כצמח לכל דבר, נהפך על כורחו למאזין של לאה. היא מספרת לו על ילדות המרורים שלה, בת זקונים לא רצויה, שאביה מייעד לה את תפקיד סופרת האסון שלו, מי שתעניק סוף סוף קול לשואה שעבר. לפיכך הוא שקוע בתוכניות של מבנה המחנה שבו נכלא ובבלהותיו, ומנגד, הוא מטריד אותה מינית, נכנס למקלחת כשהיא שם, מעיר באוזניה הערות גסות ומפורשות. היא גם מספרת לו על אמה השונאת אותה בשתיקה; היא מספרת על הדרתה ההולכת ונמשכת מן החברה שבה גדלה, על התשוקה להימלט, דרך ספרים והתנסות בכתיבה, ועל העדר המוצא; היא מספרת על הנערים שמגלים בה עניין; היא מספרת לו על דמויות סמכות שהפנו לה עורף ברגע שנזקקה להן; והיא מספרת לו על המלחמה שהביאה אותה אליו, ועל המלחמות האחרות, כור ההיתוך הראשון במעלה של הישראליות.
ואולם, מה מעמדו של סיפור המסגרת, שבו מתכנה לאה בשם "ורד"? האם גם הוא עובדה אוטוביוגרפית המשוחזרת לצורך הרומאן? או שמא בדותה המאפשרת ללאה איני, החתומה על הספר, לספר את סיפורה? ואם הוא משוחזר, האם הוא משוחזר בתום לב, נוסח כך אירע וכך סופר? ואם הוא בדותה, לשם מה נזקקת לו איני?
בהכללה גסה אפשר לומר שבספרות הישראלית, וייתכן גם שבספרות העולם, התמצקו שלושה דגמים עיקריים של "יצירות אוטוביוגרפיות": רומן מפתח, שהוא מעין מפה של התקופה שבה חי מחבר הרומאן, ופורש את המקורות העובדתיים של הפואטיקה המיוחדת לו (חיים באר, אהרן אפלפלד, עמוס עוז); יצירה המבקשת לספר דברים כהווייתם, ומתחזה לדיווח, אבל תחתיו רוחשים מנגנונים משוכללים העושים אותו לספרות רבת רבדים (רות אלמוג, יורם קניוק); וספרות שחומרי הגלם שלה אוטוביוגרפיים, אולם מלכתחילה העיבוד שלהם, מה שמעניק להם זכות להיגלל, הוא ספרותי במובהק (רונית מטלון, נורית זרחי, יואל הופמן).
איני משרטטת מודל רביעי. היא פוערת במתכוון פער בין הסיפור לבין בין הדרך שבה הוא מסופר, בין מישור אוטוביוגרפי המנכיח את עצמו כאוטוביוגרפי ללא עוררין, כלומר, ילדותה ובגרותה של לאה, ובין מישור אוטוביוגרפי המעורר את החשד שמא הוא בדיון מחוכם, כלומר, ההווה של ורד. ובעת הקריאה ברומאן הפער הולך ומתרחב. הסיפור של לאה נמלא חיים, הוא גדוש זוועות אמנם, אבל הוא כל כך נמרץ וחיוני, עד שאין אפשרות להרפות ממנו. הסיפור של ורד, לעומתו, מתרוקן, נהפך לחלול. ורד מטפלת ביונתן, רוחצת אותו, שוטחת באוזניו משפטים ארוכים, קשר נרקם בינה ובין אמו, אבל אשליית המציאות, שספרות מנסה להעמיד, מתפוגגת לאטה.
ועם התרוקנות הסיפור של ורד מסתמן הבדל נוסף, מהותי, בין שני המישורים - הסיפור של ורד, המתאמץ לבצע עבודה ספרותית, מציית לכלל שהשתגר בספרות הישראלית כתנאי יסוד להפיכתה של יצירה למז'ורית או קאנונית: הוא מתעקש להיות סימבולי, הוא מתיימר לקיים יחסים אלגוריים עם הנראטיב החברתי לאומי, הוא נאבק להעמיד סמלים גדולים: חייל שבחר לירות בעצמו במקום להשתתף במלחמה נוספת; וכבל תקשורת צבאי בסיסי, המשמש את כל יחידות השדה, ומופיע כאמצעי המחבר בין שברי הסיפורים ברומאן.
אבל יונתן מסרב ליהפך לדמות בשר ודם, בשעה שאת הבל נשימתן של כל הדמויות האחרות בסיפורה של לאה הקוראים חשים ביתר שאת; והכבל הצה"לי מתוח במיומנות טכנית ותו לא, בזמן שהסיפור של לאה, מלאכת המחשבת של איני, מעלה סמלים ומנפץ אותם, מציע מטאפורות ומפרק אותן, נוגע בארכיטיפים ודוחה אותם. נדמה שאיני אומרת: בסיפור של ורד זה פשוט לא עובד, זה לא זה - מעשה ההסמלה החברתי-הלאומי כמוסכמה הבלעדית של ייצוג המציאות בספרות העברית הוא גס תמיד, ומעיד על הקונפורמיות העזה של החברה הישראלית; סיפורו של היחיד מוכשר רק בה במידה שהוא משקף את סיפורה של הקבוצה, ומילא אם היתה זו מוסכמה אחת מני מוסכמות שליטות רבות, אבל הבלעדית?
אין דבר שמרתיח את לאה, הדמות, יותר מאשר כניעה לתכתיבים קיבוציים. עמידתה כבת אדם וזהותה כיוצרת תלויות ביכולתה לגלות התנגדות, לסרב, לכל תבנית קבועה מראש. על כן, חשיבותו של "ורד הלבנון" אינו בשרטוט השוליים המוכחשים שבהם צמחה איני, ולא בהצגת המלחמה כמוקד הממשי של שלל הזהויות המרכיבות את החברה הישראלית, אלא בהתנגדות המעמיקה שלו לאופנים שבהם התהליכים הללו - ההכחשה וקיבוע מוקד הזהות - מיוצגים ומתייצגים מאליהם. כי כל מעשה הסמלה גורף, סגור, חוטא בפשטנות שאינה מכבדת את הספרות. וכל יצירה, ביקורתית ככל שתהא, המנסה לקדם מגמה רעיונית, נגזר דינה להתעכל בסיפור לאומי כלשהו. אין למעשה עמדה פוליטית מזו. והיא חוצה את הרומאן המטלטל של איני לכל אורכו.
