בתגובה על "מחפשת בייביסיטר" מאת קרני אלדד ("הארץ", 28.10)
תשע שנים אחרי פרוץ מהומות אוקטובר 2000 חזרו יהודים לקנות וגם לנגב חומוס בסכנין ובאום אל פחם. ראשי הממשל בישראל ידעו להכיל את האלימות של ערביי ישראל. למרות ההיסטריה הראשונית עם פרוץ המהומות, שהתבטאה בירי אש חיה אל אזרחים, המעבר החופשי נשמר, והאזרחים הפשוטים, על צימאון החיים שלהם, על מחויבותם לפרנסתם לפני מחויבותם לאידיאולוגיות, הובילו את הגליל והמשולש בחזרה אל ה"נורמליות". כל הקריאות לחרמות שנשמעו בעת המהומות נשכחו מלב ומכיס.
לא כך בעניין האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים, המודרת מהדיאלוג. קרני אלדד "מחפשת בייביסיטר", אם כי הכותרת במהדורה המקוונת היתה כנה יותר: "למה לא שכרתי ערבייה", נכתב בה.
אלדד סבורה, כי האינתיפאדה היא הסיבה לכך שהפסיקו להיות בשטח עוזרות ערביות. אין זה נכון. לא האינתיפאדה גרמה לשינוי, אלא המדיניות של ישראל. אין זה פשוט להעסיק עוזרת ערבייה, המנועה מלהגיע בגלל סגר מתמשך. טכנולוגיה מודרנית ומחסומים בגדה הפכו את הפיליפינים קרובים לירושלים יותר מאשר עיסאוויה.
"האם נהפכתי לגזענית?" שואלת אלדד. הקירבה האזרחית בלא תיווך של השלטון או האידיאולוגיה היא הסכנה הגדולה ביותר של הגזענות, וכפי שמאמרה של אלדד מראה, סכנה זו איננה מאיימת על מדיניות הכיבוש הישראלית.
"איזו מועקה", כותבת אלדד בסוף מאמרה. גזענים ובוכים. גם סירבה להעסיק ערבייה משום היותה ערבייה, גם גאה בכך דיה כדי לפרסם מאמר בעיתון, וגם מבקשת הזדהות עמה - כי מי יעז לבקר את חוש המגננה הלא רציונלי של אם יהודייה?
גם להיות הצד החזק, המפלה, המדיר מיכולת השתכרות, וגם להרגיש הקורבן - איזה כשרון. אילו היתה אלדד חותמת את מאמרה בבושה על פחדנותה, בקריאה לייסוד קבוצת מפגש בין יהודים לערבים, אולי היה בזה משהו ראוי. אך אנחת הסיום שלה היא שיקוף של מנטליות היהודי הגלותי.
מנטליות כזאת, המתעלמת מהעוצמה הממשית שבידי ישראל כמדינה ושל הישראלי כפרט, היא סיבה לפחד.
אריה עמיחי
פרינסטון, ניו ג'רזי
*
מאמרה של קרני אלדר מעורר הזדהות וחמלה עליה ועלינו גם יחד. יכולתי להרגיש אותה בכל מלה, עד לרגע שקראתי על חששה שהיא נהפכת לגזענית.
מה הקשר בין ההתניה המובנת של מי שחי במציאות של קונפליקט לאומי מר ומתמשך לבין גזענות? האם ייחסה קרני לסוהא תכונות מולדות בלתי ניתנות לשינוי, שרק בגללן היא עלולה חלילה לפגוע בילדיה? אם כן, הרי שהיא נגועה בגזענות. אך אם חששה מפני האפשרויות - שהיו להן אין ספור תקדימים - שסוהא עלולה להיות, אפילו שלא על פי בחירתה אלא מתוך אונס, מקשרת לעולמות השנאה הרווחת במקומות שמהם היא באה - אזי אלדר היא ריאליסטית זהירה.
גם היום יש תנועות המעצימות את השנאה לאלדר כישראלית; למרות נקיפות המצפון שלה. סוהא איננה הקורבן היחיד של הסיטואציה המטורפת שלנו, גם אלדר היא קורבן תמים של המצב הזה.
צבי גלאון
ירושלים
*
קרני אלדר מסיימת את מאמרה במלים "איזו מועקה". היה נכון יותר לכתוב "איזו בושה". הכותבת מצליחה לאפיין את הגזענות טוב מכל ספר לימוד או מאמר ארוך ומלומד.
אפשר להזכיר לה, כי במקרים של התעללות בפעוטות שנחשפו בשנה-שנתיים האחרונות היו רוב המעורבות יהודיות. זאת ועוד, יש באוכלוסייה היהודית מי שהגיעו מחברות ומתרבויות שבהן הכאת ילדים קטנים היא נורמה הנחשבת לאמצעי חינוכי.
אלדר שואלת את עצמה "האם נהפכתי לגזענית". התשובה היא: כן. היא נתנה לשיטפון ההפחדות לשטוף את מוחה. אין היא מרגישה תחושה דומה בעקבות המקרים הרבים להבהיל של אלימות קטלנית מצד יהודים.
נכון, היו אינתיפאדות. היו ויש גם מעשי אלימות קשים של יחידים ושל קבוצות באוכלוסייה היהודית. אילו כתבה אלדר, שאינה יכולה להפקיד את בתה בידי בייביסיטר כלשהו, בכלל, כי החברה שאנו חיים בה היא חברה אלימה עד אימה, ואי אפשר לדעת מי יהיה האדם הבא שירים יד על פעוט - זו היתה אמת עצובה דיה, ועל כך היה נכון לומר "איזו מועקה".
אבל הגזענות מנצחת את התחושות האנושיות הבסיסיות ביותר, וזאת כבר טרגדיה.
