הסטטיסטיקה האמריקאית מלמדת על התעללות מינית בהיקף ניכר של נשים בקטינות ובקטינים. קשר השתיקה סביב התופעה בארץ מונע מהקורבנות לדווח, וגם למשטרה ולמרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית אין כל נתונים. ע', למשל, מצאה מקלט מאביה אצל השכנה ממול, והשכנה הצטרפה לשורת המתעללים. עכשיו אין לה אמון בשני המינים
איור: מירב שאולי
כששואלים את ע' מהן ההשלכות של ההתעללות הקשה שעברה, היא עונה שהיא כבר לא מרגישה כלום, שלמדה לחיות בערפל. גם התקפי החרדה שהיו חלק מחייה במשך שנים רבות נעלמו, והיא מגיבה בחיוך ציני על השאלה אם כירושלמית היא פוחדת מפיגועים. "מה כבר יכול לקרות?" היא אומרת, "מקסימום אמות". הכל מייאש ומעציב אותה: הפרעות האכילה שלה, הפציעה שהיא פוצעת את גופה, הביטחון העצמי הנמוך, ואי אמון כמעט מוחלט בבני אדם. אך היא שמחה על האפשרות לספר את סיפורה. "אני רוצה לשבור עוד שלב בשתיקה שלי", היא אומרת, "כי לפרוץ את השתיקה זה ניצחון, וכשאני מדברת אני סוף סוף מנצחת".
המושג "השכנה ממול" הוא בשבילה הסוד הנורא ביותר. קל לה יותר לספר על המכות וההתעללות המינית שעברה מידי אביה, על המכות הקשות שקיבלה מאמה ועל שיטות הענישה המגוונות שעליהן למדה כבר בגיל צעיר מאוד. רק על השכנה קשה לה עדיין לדבר. "להורים שלי היו שני עונשים קבועים, או סגר בתוך הבית או הפקרה שלי בחוץ. כאשר הייתי חוזרת מבית הספר לא ידעתי מה צפוי לי, שעות ארוכות בחוץ לבד או כניסה לכלא. זו היתה שגרת חיי".
את הפעם ההיא שנשארה בחוץ , כאשר היתה בת 12, זוכרת ע' היטב. "ערב לפני כן אבי הכה אותי מכות רצח והייתי חבולה לגמרי. חזרתי מבית הספר ואמי לא נתנה לי להיכנס הביתה. אז כהרגלי ישבתי לי על המדרגות לחכות שהדלת תיפתח. השכנה, א', ראתה אותי יושבת כך לבדי והציעה לי לחכות אצלה. היא ידעה מה קורה אצלנו בבית, כי היה לה קיר משותף עם בית הורי ואי אפשר היה שלא לשמוע את הצעקות של אבי ושל אמי ואת הבכי שלי. הסכמתי ברצון להיכנס אליה, כי הוקסמתי ממנה, מהמראה הפריקי שלה. היתה לה ספרייה ענקית וכל מה שרציתי היה לשבת על הכריות והשטיחים שלה ולקרוא את כל הספרים. במשך שבועיים המשכתי לבוא אליה, יום אחר יום, אחרי הלימודים בבית הספר. היא היתה כל כך נחמדה אלי, שאלה אותי מי הרביץ לי ככה, ביקשה לראות את סימני המכות על גופי ונראתה כה דואגת לשלומי. כאשר סיפרתי לה שאבי הוא זה שמרביץ לי, ענתה בכעס, 'הבן זונה עשה לך את זה'. ואני כל כך שמחתי שמישהי מעזה לכנות אותו כך. היא מיד הפכה להיות גיבורה בעיני. אך לא לזמן רב.
"לאחר שהראיתי לה בפעם הראשונה את ידי החבולות ואת גבי הפצוע, היא שאלה אותי אם אני רוצה לשתות משהו שישמח אותי. נעניתי בשמחה, והיא נתנה לי לשתות שוקו עם רום. היה לזה טעם מוזר, אבל היא הסבירה לי מה זה. ביום אחר היא גם הציעה לי לעשן אתה צינגלה. זה כבר ממש הדליק אותי. שבועיים זה נמשך כך, עד שיום אחד היא אמרה לי, 'אם את גדולה כבר ואת יודעת לשתות משקאות של גדולים, אז בואי אראה לך מה עוד גדולים עושים'. אני מתביישת לומר מה היא עשתה לי. נדמה לי שקוראים לזה 'לרדת'. הייתי רק בת 12. זה קרה חמש פעמים, ואז זה נפסק, כי היא נסעה לחו"ל וכשהיא חזרה הפסקתי לבוא אליה".
לקחתי המון כדורים
ע', בת 24, לומדת באוניברסיטה העברית ספרות אנגלית. אף שהיא בשנה האחרונה ללימודיה לתואר ראשון, היא מפקפקת ביכולתה לסיים את משימות הלימודים לקראת קבלת התואר. את לימודיה בפעם הקודמת, כאשר היתה בת 20, הפסיקה לאחר שנה וחצי. דברים שקראה אצל אחותה הצעירה, בת 16, שכתבה: "גבר אחד לקח לי את הילדות", גרמו לה לחזור לגור בבית הוריה ולוותר על לימודיה במכללת אחווה בדרום. ע' חששה כי אביה מתעלל גם באחותה, ואת זה, היא אומרת, "כבר לא יכולתי לקחת על מצפוני".
ע' ניסתה להתאבד כאשר היתה בת 17, לאחר פרידה מחבר. "לקחתי המון כדורים שאגרתי במשך תקופה ארוכה, אבל דווקא אחרי שלקחתי אותם הרגשתי שמה שאני רוצה הוא לחיות, שאני לא רוצה לתת לאלה שפגעו בי לנצח. אני זוכרת שבדו"ח שהיה מוצמד למיטתי בבית החולים היה כתוב: 'ההורים אומרים שע' טוענת כי הותקפה מינית'.
"אני חותכת את עצמי עד היום", מספרת ע', "בידיים, ברגליים, בבטן. זה קורה לי בעיקר כאשר אני חשה המון כאב וכעס, שהופך לשנאה עצמית. בא לי לצעוק על כל העולם, לפוצץ אותו, לשנוא את א' ואת אבא שלי, ומכיוון שאיני יכולה לעשות זאת, אז אני מכאיבה לעצמי. החיתוך העצמי מקל לפחות על הלחץ הנורא מבפנים. אני נוהגת באותה צורה עם אוכל. כאשר אני ממש שונאת את עצמי, אני אוכלת. מעבר לכך, ככל שאני יותר גדולה בממדי, כך אני יותר חסינה בפני יחסים רגשיים עם גברים. המקרר הוא המפלט הכי בטוח ממערכות יחסים".
עד התקיפה שעברה בידי שכנתה היה עולמה של ע' מחולק לשניים, גברים ונשים. הגברים היו המפחידים, המרביצים, המתעללים, והנשים נדמו בעיניה לרגישות ומנחמות. זאת למרות היחס הקשה מצד אמה ושיתוף הפעולה של האם עם האב. "פתאום אשה עשתה לי את מה שגברים עושים ואפילו קשה מזה, כי העובדה שהמבנה הפיסי שלנו דומה נתן לי להרגיש אפילו יותר מלוכלכת. לפחות עם אבי הייתי רק כלי קיבול. אמנם לקח לי שנים ארוכות להבין כי מה שעשה לי אבי לא קרה באשמתי, אבל אני עדיין נושאת בושה ואשמה עצומות על מה שא' עשתה, כי הרי כולם אומרים שנשים לא עושות את זה. אני זוכרת את תחושת החנק, כי היא נהגה להתיישב עלי באותן פעמים, וזו תחושה שאת לכודה לנצח. טובות ההנאה שקיבלתי ממנה בצורת אלכוהול וגראס רק העצימו אצלי את התחושה שזה קרה בגללי, ושלא עשיתי דבר כדי להפסיק את זה. העובדה שזה לא היה אלים, כמו ההתעללות של אבי, גרמה לי לחשוב שאני רוצה את זה כמוה".
ד"ר צביה זליגמן, מרכזת היחידה בבית חולים איכילוב לטיפול בנפגעי התעללות מינית בילדות, אינה מופתעת מתגובתה של ע': "מגע נשי מתקשר חברתית למגע טוב, מחבק, מלטף. החברה תופשת את האשה כמי שנותנת חום ואהבה, ולכן מותר לה לגעת, ולקטינה או קטין קשה יותר לזהות אם מדובר במגע מיני. הנורמה שלפיה נשים הן לא פוגעות, רק מעניקות, הן לא אלימות ולא מנצלות, מעצימה את ההשתקה של החברה ביחס לתופעה זו ומגבירה את ההכחשה של הקורבן עצמו לתקיפה שעבר. הסטטיסטיקה האמריקאית מסוף שנות השמונים מספרת כי 5% מהבנות ו-20% מהבנים שעברו התעללות מינית בילדות הותקפו בידי נשים ולא בידי גברים". זליגמן מעריכה שהמספרים כיום גבוהים יותר, בשל העלייה הכללית ברמת הדיווח על התעללויות. היא מספרת שגם בארץ ידועה תופעה של מטופלים בבעיות שונות, שבשלב מתקדם של הטיפול מתגלה אצלם ברקע הבעיה תקיפהמינית בידי אשה. אבל "אין סטטיסטיקה ישראלית בנושא. קשר השתיקה סביב התופעה אינו מאפשר איסוף נתונים".
נראה כי משום כך גם במשטרת ישראל אין נתונים על תקיפות מיניות בידי נשים: "הסטטיסטיקה שלנו היא על תקיפות מיניות בכלל ואין לנו חלוקה לפי נשים וגברים", מסרו בלשכת דוברת המשטרה. דוברת איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפהמינית, רונית אילתי-ממן, מעידה כי רק לעתים נדירות מגיעות למרכזי הסיוע עדויות על תקיפות מיניות בידי נשים. בגלל המספר המועט של הדיווחים אין דרך לדעת על היקף התופעה בישראל. "הטאבו על התופעה מונע מאנשים לדווח עליה, ואני אשמח אם החברה תתחיל להכיר בקיומה ותסייע לכל אותם נפגעים לשחרר את הסוד מקרבם", אומרת אילתי-ממן.
מתנה לבת המצווה
עד גיל חמש היתה ע' ילדה רגילה ומתפקדת, לדבריה. בן הדוד של אביה, שעבר להתגורר עם המשפחה כאשר היה בן שבע עשרה וחצי, שינה את עולמה ומסכת ההתעללות החלה. "המשפחה שלו נסעה לארה"ב, והוא עבר להתגורר בחדר אצלנו לפני הגיוס. אני מאוד התלהבתי מבואו אלינו, כי פתאום היה לי שמרטף קבוע. אחי היה קטן אז, בן שנתיים, ואחותי עוד לא נולדה. התמונה הראשונה שאני זוכרת היא אותי ואת בן דודי יחד בסלון כשאני יושבת עליו ושנינו עירומים. במהרה הפכתי להיות 'ילדה מוזרה'. הפסקתי להיות בקשר עם אנשים סביבי, לא יכולתי שידברו אתי או שייגעו בי. הייתי משתגעת מזה. גם לאחר שהתגייס הוא המשיך לגור באותו בניין, וההתעללות שלו בי נמשכה עד שנסע זמן קצר לפני הבת מצווה שלי. האמת שהעדפתי ללכת אליו, כי המכות בבית היו איומות".
מסיבת בת המצווה שלה, מספרת ע', הביאה למפנה נוסף בחייה. "ערב לפני המסיבה נסענו אבי ואני להוריו, כדי לסדר את הדברים לקראת החגיגה שיועדה להיות אצלם בבית. נשארנו לישון שם, ואז הוא (אבי) ניצל אותי מינית בפעם הראשונה. זו היתה מתנת הבת מצווה שלו לי. כך זה נמשך עד גיל 15. את חלק מההתעללות שלו בי העברתי תחת השפעת סמים ואלכוהול - אלה שלמדתי להשתמש בהם בזכותה של אותה שכנה.
"אבל אף אחד לא ראה, ואף אחד לא רצה לדעת. אני זוכרת שיועצת בית הספר שאלה אותי פעם, 'ממה את פוחדת, מרביצים לך בבית?' אני כמובן הכחשתי, והיא לא חזרה לשאול. היו אנשים שניסו לגשש ולדעת מה קורה אתי, אבל אני לא רציתי לספר. גם הרגשתי אשמה וגם פחדתי שיתייחסו אלי אחרת אם ישמעו מה הורי עושים לי. מעבר לכך, לא רציתי שיעשו משהו לאבא שלי".
ע' פעילה במרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפהמינית בירושלים כבר שלוש שנים, ופעילות זו מחזירה את התקווה לחייה. באחרונה החלה גם להרצות מטעם המרכז לפני אנשי מקצוע. היא מספרת על ילדותה ועל השלכות הטראומה שעברה. בעצרת האחרונה שהתקיימה לציון יום המאבק באלימות נגד נשים, ב-25 בנובמבר 2001, עמדה מול הקהל הרב וסיפרה את סיפורה. אז גם החליטה לספר את סיפורה בעיתון. "בזכות פעילותי במרכז הסיוע הכרתי את המטפלת שלי, שהיא מקור התקווה והנחמה שלי זה שנה וחצי".
במאי 2001 עשתה ע' אבחון אצל ד"ר אלי זומר, אחד המומחים בארץ לתקיפות מיניות בילדות. בחוות דעת שלו כתב זומר: "ממצאי השאלונים מגלים כי הנבדקת עברה במשפחתה הזנחה רגשית, התעללות פסיכולוגית, התעללות גופנית והתעללות מינית בדרגות חומרה קשות. התנסויות אלה השאירו את חותמן על הנבדקת והזיקו לה עמוקות. ע' סובלת מהפרעה ניתוקית חמורה (דיסוציאציה) והפרעה זו מלווה במצוקה ובהפרעות תפקודיות חמורות".
היום ע' אומרת: "אני רוצה לומר לכולם 'תסתכלו לי בעיניים ותגידו לי למה סירבתם כל השנים לשמוע את צעקותי, למה מיאנתם לחקור את סיבות הבכי שלי, למה ויתרתם לי כשאמרתי שהכל בסדר. אני רוצה שתסתכלו לי בעיניים ותצאו משתיקתכם".
