את כל אורח החיים המושחת של אמריקה השאירו הכושים העבריים מאחור, רק הסופטבול נשאר מרכיב אינטגרלי בדרך אל הגאולה. עם צבא של מאה אוהדים ואמונה שלמה באורח החיים הטבעוני, הסתערה דימונה על הפלייאוף
ירון בן ישראל, פיצ'ר ומאמן בקבוצה הטבעונית הטובה בעולם
תצלום: לי קוברסקי
את השירה שומעים עוד לפני שהאוטובוס מגיע מדימונה. היא תופסת את האוזן במהירות וגורמת לראש להתחיל לזוז מעצמו מצד לצד. לרגע בכלל נדמה שמדובר בלהקה נודדת. רק כשנפתחות הדלתות ההקשר מתחיל להיות מובן: קבוצת הסופטבול של הכושים העבריים הגיעה למשחק, מחוזקת בכוח בלתי מנוצח כמעט - הקהילה, המשפחה, הדבק שמלכד אותם יחדיו. יש בהם משהו קסום. זה אולי מתחיל ונגמר באמונה שלהם, שאופפת אותם בלי שבכלל התחילו לדבר. אמונה שהפכה אותם למיסיונרים של דבר כה נדיר - נתינה לאחר, פתיחות, קבלה. אמונה שבמקביל גם הופכת אותם לכל כך זרים בנוף היומיומי הזה.
סופטבול הוא גירסה רכה יותר של בייסבול. הכדור מעט גדול מזה שחובטים סמי סוסה ובארי בונדס והפיצ'ר זורק את הכדור בתנועה תחתית. המשחק הוא ענף אולימפי לנשים, הגברים במשחקים האולימפיים משחקים בייסבול.
המשחק הראשון בפלייאוף בקיבוץ גזר, מציב את דימונה מול יריבה קשה, פנטיקו, שפעם לפני שקיבלה ספונסר (חברת היי-טק אותה מנהל אחד השחקנים) עוד קראו להם "בוב'ס בויס". למרות שינוי השם, המאמן בוב עדיין עומד על הקווים ומכוון את שחקניו במומחיות וסמכות. את אחד משחקניו, אותו הוא תופס תוך כדי משחק משוחח עם חבר בקרב הצופים, הוא מחזיר בגערה אל הספסל.
דימונה יורדים מהאוטובוס עם חולצותיהם האדומות הקצת דהויות והציצית הרקומה על כל אחת מהן. רובם אבות, חלקם סבים, כמה מהם צעירים ממש. כולם קיבלו על עצמם לשנות את חייהם: לאכול נכון, לחשוב נכון, לחיות נכון. גישה הוליסטית לחיים. עירוב של תנ"ך, ערכים מוסריים, חיי קומונה, דיאטה טבעונית, והבטחה אחת גדולה. שילוב של כל אלו עם פעילות ספורטיווית יומיומית, יביא לחיי נצח.
פנטיקו חזקים יתר ומנוסים יותר, ונדמה שהניצחון שלהם לפני שבכלל עלו למגרש. רובם עולים מארה"ב, תושבי המרכז, חלקם יהודים שומרי מסורת. רק שמשהו חסר שם. מבט אל היציע מסביר כמעט הכל. האוהדים של דימונה: נשות השחקנים המרובות, בהתאם לחיי הביגמיה הנהוגים, ילדיהם, דודיהם, אחיהם, לא מפסיקים לשיר. שירי הלל לאלוהים, שירי גאולה. ונדמה שגם אם הבשורה לא נמצאת במגרש בגזר, היא בהחלט מרימה את המורל. בין האוהדים, יושבים חברי הקיבוץ שמגיעים למגרש בשביל השואו. "הם הקבוצה היחידה שיש לה אוהדים", מסביר אחד מהם. גם השפה, הכה אמריקאית, נשמעת קצת אחרת בלי קללות, בלי יריקות.
הקהילה מונה כיום כ-2,000 בני אדם, המתגוררים בדימונה, ערד ומצפה רמון ומנוהלת בידי מנהיגה, בן עמי בן ישראל, שהתקשורת הישראלית הלא מסמפטת מכנה עדיין בן עמי קרטר. ב-92' הוענק להם מעמד של תושב ארעי, המתחדש מדי שנה. הגרעין הוותיק הגיע משיקאגו ב-69', לאחר חנייה בת שנתיים בליבריה "על מנת לטהר עצמם מהתכונות השליליות". בואם לישראל הוא מבחינתם החלק האחרון של מסעם הביתה. הם רואים עצמם כיהודים שחזרו מהגולה, למרות שאינם מוכרים ככאלה על ידי הרבנות. "הם נותנים את כל הטעם והכיף לליגה הזאת. לשחק כשאין קהל יכול לשעמם מאד. כמה מהחבר'ה שלהם צריכים להיות בנבחרת. אבל אסור להם. חרא מדינה", מתרגם אחד הקיבוצניקים את בעיית הקהילה והרשויות לעולם הסופטבול.
"אנו לא מאמינים ב"חייה את חייך, עשה מה שתרצה". אנו חיים למען אלוהים. כל פעילות היא סוג של נתינה. לא נעשה משהו נגד אף אחד, גם לא נשיר נגדו", אומר ידאעייה בן ישראל, שחקן עבר וכיום הדובר של הקבוצה, השופר שלה , הכרוז שמכריח את הילדים לקום על הרגליים, אחרת זה לא ממש שירה.
בקהל ועל המגרש שלושה דורות מהקהילה: הגרעין הוותיק שמתעקש לדבר עברית, נשים וגברים בגילאי 70 שנראים כמי שהגיל הפסיק להראות בהם את אותותיו. הם מרימים גבה כשבנותיהם ביציע שרות שיר שלמדו עוד בבית ספר בארה"ב, בו מתווספות כמה עלבונות רכים לקבוצה היריבה ("לקבוצתכם אין עוצמה. המאמן שלכם לא טוב"). דינה, שזוכה למקום של כבוד על ספסל המקורב למגרש, מתוקף תפקידה כאחראית על הסטטיסטיקה - שבבייסבול וסופטבול היא כידוע כתב קודש - מסובבת ראש, ושולחת מבט זועף לעבר הבנות. הן משתתקות.
*
התכנים המשיחיים של הקהילה הופכים מוחשיים יותר כשפוגשים את חביבה בת ישראל. היא יושבת בקהל בין הצעירות, קופצת כמוהן, רוקדת כמוהן, מתמסרת למוסיקה כמוהן. היא בת 65. שחקנית בייסבול בעצמה, ממקימי קבוצת הנשים של הקהילה ומורה להתעמלות: "האל בירך אותנו בידיים שלנו, ברגליים שלנו במוח שחושב מה לעשות. הוא מילא אותנו באנרגיה ועלינו להחזיר לו את אותה האנרגיה. אם נחזיר אותה באהבה, הוא ימשיך לברך אותנו ולשמר אותה", היא מסבירה את סוד אריכות החיים.
היא הגיעה עם בתה לישראל מדטרויט עוד ב-73', גרושה, ורק בימים אלו, היא מספרת בחיוך, פגשה את בעלה לעתיד. "אנחנו בתקופת חיזור. בחלק הנחמד של כל הסיפור". הספורט הפך מזמן לחלק מתפיסת העולם שלה. לכוח המניע. "פעילות גופנית מעצבת את האופי של האדם. היא גורמת לו להיות עירני וקשוב לגוף שלו. אם משלבים את הספורט ביומיום, זה נותן את הכוח להתבונן על החיים בצורה נכונה ולתפקד, להשיג עבודה, לגדל משפחה. זה הגוף שלך - use it or loose it".
האחים והאחיות בקהילה, כפי שהם מכנים זה את זה, עוסקים בספורט מדי יום. הם נושמים ואוכלים אותו בבוקר בריצות בהרים. נחים איתו בצהריים בחדר הכושר המאולתר ובערב, כשפחות חם מתחרים בכדורסל, כדורעף וכדורגל.
הספורט הוא חלק מהנתינה שלהם לאל, כך לטענתם הם מחזירים את מה שהעניק להם: "אני לא זו שמקימה את עצמי בבוקר. לא יצרתי את עצמי ולא עשיתי דברים בכוחות עצמי. הכל מגיע מכוח גדול שגורם לדברים לקרות. האל מילא אותנו באנרגיה ועלינו להחזיר לו אותה. רק כך הוא ימשיך לברך אותנו באנרגיה הזו ולשמר אותה. עלינו תמיד לזכור מהיכן הגענו", מסכמת חביבה.
המשחק בגזר נגמר בהפסד לפנטיקו 10-6. ירון בן ישראל, מוריד את הכפפה ומכנס את השחקנים לשיחת סיכום. המשחק הבא בפלייאוף יתקיים בעוד יומיים בכפר הבאפטיסטים, ליד פתח תקוה. אם הם מפסידים גם בו, הלכה האליפות. ירון בן 49, נשוי לכרמיה ואב לחמישה ילדים. לפני כעשרים שנה החליט לעזוב את שיקאגו ולעלות לישראל, בעקבות חבר קרוב. שתיים משלוש נשותיו לא הצליחו להתאקלם בישראל וחזרו הביתה. "החיים בקהילה היו התשובה שלי. התשובה החיובית לחיים".
מעטים מחברי הקהילה עוזבים אותה, למרות הקשיים הכלכליים הרבים. אורח החיים הוא כמעין קיבוץ עירוני, כאשר כל משפחה מדווחת על ההכנסות למזכירת הקהילה, הקובעת כמה יינתן כמעשר לקופה המשותפת. כשהכלל הוא ברור: משפחה גדולה מקבלת יותר ממשפחה קטנה.
ירון לא מקבל שכר על אימון קבוצות הגברים והנשים, אותם הוא מעביר על מגרש חול וכורכר סמוך לבית הספר של הקהילה. ההכנסה מגיעה ממקום די צפוי: המוסיקה. מרבית מחברי הקהילה מכורים לה, אם כרקדנים, זמרים, מוסיקאים. ירון, חבר בלהקת 'אקספרס' המופיעה בעיקר באירועים משפחתיים, מעיד כי ישראלים רבים מתאהבים במוסיקה שהקהילה מציעה, הבעיה נעוצה לדבריו בהפצה שלה, שאינה מספקת. המוסיקה מכונה 'מוסיקה מדלת לדלת' וכוללת שירים ישראלים, רגאיי, פופ, R&B והיפ-הופ: "המסר במוסיקה חיובי. לא יהיו קללות, לא סמים ולא דיבורים על מין. זו מוסיקה שמבקשת ליצור שינוי בתפיסת החיים. לגרום לאדם להתעורר לפקוח את העיניים ולהוציא את הרוע".
*
יום לאחר ההפסד בגזר, הוא מקליט באולפן בדימונה, בו הקליטו רבים מהקהילה עוד לפניו, את אלבום הבכורה שלו. השיר החזק, לדבריו, הוא שיר מס' 7 "כרמיה", אותו כתב לאשתו. התקליט, הוא מקווה, יעזור להכניס קצת כסף הביתה. הפעם המוסיקה היא מקור הנחמה, הספורט קצת פחות. לפני כשלושה חודשים ניסה באימון סגנון זריקה חדש, ומתח שריר בכתף. "מאז", הוא מעיד על עצמו, "לא חזרתי לעצמי".
האווירה בכפר הבאפטיסטים, למחרת, מאוד מתוחה. האוטובוס מגיע כרגיל, שעה לפני המשחק. השירה הולכת ומתגברת ככל שהמשחק מתקדם. לקראת האינינג השישי (משחק סופטבול בליגה הישראלית מחולק לשבעה אינינגס, לעומת תשעה בארץ האפשרויות) וירון מרגיש שהוא לא יכול להמשיך. הכתף מוציאה אותו מריכוז, הכאב חד מדי. ההפסד, מהרגע שהוא יורד מהמגרש, כבר צפוי. עם שריקת הסיום, דימונה מפסידה 9-4. השחקנים יורדים ליציע לקבל חיזוקים מהמשפחה.
הפסד האליפות, העול הכלכלי, ואפילו סירוב הרשויות בישראל לאמצם כשווי זכויות, לא מביאות לערעור תפיסת העולם. "כל דבר שאנו עושים בחיים, השירה, הריקוד, הבישול, והספורט בסופו של דבר יחזרו אלינו. אולי לא נראה את זה היום, או מחר, או בשבוע הבא. אבל האהבה האוניוורסלית הזו תחזור ותשפיע עלינו שוב", מסבירה חביבה.
הם עולים לאוטובוס. התקווה החדשה היא פלייאוף ליגת הנשים באוגוסט. ירון מתוסכל מההפסד, מזכיר לנשים את האימון של מחר. הוא יודע, כדבריו, הברכה אולי לא תגיע בצורה שהוא ייחל לה, אך היא ללא ספק תחזור במקום בו יהיה זקוק לה יותר מתמיד..
