הקריקטוריסט והמאייר יעקב פרקש (זאב) מת אמש בגיל 79. פרקש מת ממחלה קשה וממושכת בבית החולים "בילינסון" בפתח תקוה. על מועד הלווייתו טרם נמסרה הודעה.
הרבה לפני הולדת הקריקטורה - המונח הזה הרי מופיע לראשונה באירופה רק במאה ה-18 ומוצאו בפועל הלטיני "להפריז", ואמנם כך נתפשה הקריקטורה מאז ומעולם, כהפרזה אכזרית בתכונות מסוימות של הנושא המתואר כדי להלעיג עליו - הרבה לפני הולדת הקריקטורה במובנה האכזרי, המלעיג, המלבין פני אדם ברבים, הכירה היהדות של ימי הביניים, ולפניה האיסלאם, סוג אחר של קריקטורה, זה הקרוי בעברית "חוכמת הפרצוף", הלא הוא מדע הפיסיונומיה, שנועד לזהות תכונות אופי של בני אדם על פי תווי הפנים שלהם.
והנה, לכאורה היה זאב קשור בכל שערות מכחולו אל הקריקטורה במובנה האירופי: הוא, שנולד בהונגריה, מולדת
קריקטורה שפירסם ב-19.3.1979 ביום חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים
ההומור המרכז-אירופי, שנתן לנו את קישון, את דוש, ולעולם - שורה של מצחיקנים בכל תחומי האמנות - נדמה שלא היה מעולם מרושע עם איש, ודומני שאישי ציבור עמדו אצלו בתור כדי
להופיע - הימים היו ימים של טרם-טלוויזיה - במסך השחור-לבן הגדול שפתח לפניהם בעמוד השלם שהוקצה לו במוסף השבועי של "הארץ" תחת הכותרת "על כל פנים". די לך שהופעת פעם, ולוא בשולי הקריקטורה רבת הדמויות הזאת שלו, ומובטח היה לך שאתה כבר "מישהו". ואנשים רבים מחזיקים בבית, במסגרת גדולה בסלון, קריקטורה שלהם שצייר זאב: הוא שהיה נדיב עד אין קץ, צייר חיילים, ילדים, משך את המכחול על הדף והנה לך פרצוף. והפרצוף לא היה מעולם מעליב ומעולם לא קריקטורה במובנה האירופי, אלא דווקא במובנה היהודי של חקר האופי על פי הפרצוף.
כמשפטו הנודע של הסוציולוג היהודי הגרמני אדורנו, "אחרי אושוויץ לא ייכתבו שירים", כך בתחום הקריקטורה - איך היה אפשר להאריך אפו של אדם או להבליט את מגרעותיו הפיסיות אחרי ה"שטירמר" והקריקטורות הנאציות שלו? זאב מצא את הדרך החכמה להטביע את חותם מכחולו על דמות בלי להכתים אותה, ובמשיכת היד האופטימית והנדיבה לא היה עוד איש כמוהו.
כמייסטרים הגדולים הוא לא הסגיר את סודות אומנותו ועל שאלות כגון "איך אתה מצייר" ענה בהתחמקויות מחויכות. מן ההתחמקויות האלה למדים שהוא אהב מאוד איטריות עם פרג וסוכר. שהוא אהב את המתח של העבודה במערכת עיתון, "להתרוצץ בין חברי המערכת, לדבר עם אנשים שונים. קצב העבודה מסביבי נותן לי לבסוף את היכולת ליצור קריקטורה מוצלחת".
הקריקטורה שלו - בפורמטים הגדולים של מוסף "הארץ" או בפורמט הקטן, היומי, בפינה השמאלית של עמוד המאמרים - סיפרה תמיד סיפור שלם, שלפעמים היה צריך להיעזר במלות הסבר. כאן היה תמיד מכחולו של זאב מתחיל לרעוד, מפני שלא היה בטוח - כהונגרי הטיפוסי מהפולקלור, שנזרק לפלנטה הדוברת עברית - בכתיב של מלה עברית זו והאיות הנכון של שם זה. חוסר הביטחון שלו בעברית היה לאגדה, אם כי במציאות התגלה כלהטוטן של מלים, כגון בקריקטורה נודעת משנת 1972, שזיכתה אותו במכתב תודה מן הנשיא ניקסון, שכותרתה "ויה דולרוזה" (משחק מלים עם דולר ודרך הייסורים של ישוע) ובו צייר את הנשיא האמריקאי נושא את הצלב בצורת דולר ומסביבו כל הקמים עליו לענותו.
את דרך הייסורים שלו עצמו הרי לא צייר זאב מעולם, וכמעט שאין לדעת עליה מן הרשימות והמאמרים שנכתבו עליו זעיר שם זעיר שם לרגל תערוכה של ציוריו, או כשקיבל את פרס ישראל ב-1993. האיש הקטן, המחייך תמיד, ששרד את מחנה הריכוז דכאו, צייר את הקריקטורה היומית שלו גם אחרי ששכל את בנו, גם כאשר התאלמן. חתימתו, בשולי הקריקטורה, היתה תמיד אותה חתימה, של איש שפניו דמויי מסיכה של קומדיה, והוא אוחז בידו מכחול גדול ממידותיו. כאומר לקוראיו: זה לא אני, זה המכחול שלי.
