מה לילד דתי מבני ברק שירש מיליונים מדודו ולהנהגת המאבק הישיר נגד בעלי ההון בפרט והגלובליזציה בכלל? רוני ערמון מגלה את סוד חציית הקווים, האישיים והפוליטיים כאחד
רוני ערמון. על ידי סירוב לציית אנשים יכולים למנוע את שיתוף הפעולה שלהם ולהביע את כוחם
צילום: רלי אברהמי
לא בטוח שבתנועת בני עקיבא בבני ברק התכוונו לחנך פעילים אקטיוויסטים שוחרי איכות הסביבה שיילכו לסיאטל כדי להאבק נגד הגלובליזציה, אבל רוני ערמון יודע שהכל התחיל שם בתנועה הדתית. החינוך לאהבת הארץ, שהתבטא בטיולים סדרתיים שנועדו להדק את הקשר האידיאולוגי של החניכים לאדמה, הצמיח פעיל מסוג שונה. "ספגתי בפעילויות של בני עקיבא את האהבה לאדמה", הוא אומר, "אותי לא עניין הכיוון האידיאולוגי הדתי שהתנועה הטיפה לו. כשלקחו אותנו למדבריות ונאמו לנו על הפן היהודי של המקום, האידיאולוגיה הדתית נשרה וכל מה שראיתי זה נוף כובש. ספגתי בהליכות ובטיולים האלה אהבה לסביבה ותירגמתי אותם במהלך הזמן לדברים שונים. זאת תנועה שמחנכת אנשים להיות אזרחים נאמנים ולא להיות אנשים חושבים, אבל מתברר שאפשר לספוג נאמנות לערכים בלי לספוג את הערכים עצמם".
ערמון, בן 32, אקטיוויסט המוכר היטב בזירת המאבק המקומית, מציב בימים אלה על מדף האנטי גלובליזציה, לצד ספריהם של נעמי קליין ("נו לוגו") וקאלה לאסן ("שיבוש תרבות"), את ספרו "התעוררות לפעולה ישירה". "המחשבה הראשונה שלי היתה להוציא אותו בצורה מחתרתית, להדפיס אותו על דפי A4 ולחלק אותו כחומר הסברה, אבל חברים שקראו הציעו לי לאגד אותו לספר", הוא מתנצל על המעשה הבורגני.
"התעוררות לפעולה ישירה" הוא ספר המקור הראשון בעברית העוסק בדרכי השינוי הפוליטי-חברתי-סביבתי של תנועות הפועלות נגד מבני הכוח הקיימים, תרבות הצריכה ותאגידי ענק נצלניים. ערמון מייבא דוגמאות להתקוממויות בעולם - המהומות שהתלקחו באנגליה באמצע שנות ה-80 כאשר ממשלת תאצ'ר הטילה מס גולגולת, מצעד צבא זפאטיסטה לשחרור לאומי (EZLN) לכיכר העיר במקסיקו סיטי במארס 2001, בדרישה לנסיגה מלאה של צבא מקסיקו ממחוז מגוריהם - אך מקפיד לדון גם במאבקים הישראליים ובפעילים מקומיים שהתקוממו נגד הממסד לאורך השנים. כך בחר לראיין את ראובן אברג'יל, ממקימי הפנתרים השחורים, ישי מנוחין, ממייסדי תנועת הסירוב הוותיקה "יש גבול" ואת רותם שפע, ממקימות "פעולה ירוקה", האחראית למאבק סביבתי ישיר.
עיקר כוחו של המניפסט הרדיקלי שחיבר ערמון, בוגר מהומות סיאטל הפעיל בזירה האקטיוויסטית כבר שבע שנים, הוא בעדויות ממקור ראשון, במבט המפלח את דרכי ההתארגנות והפעולה של תנועות ההתנגדות הגלובליות ובראייה המפוכחת, מלאת התובנות, על אופני ניהול מאבקים לשינוי חברתי-סביבתי בארץ ובעולם. יותר מכל הוא קורא לנטוש את שיטת ההפגנות המסודרות עד כדי פאסיוויות, בהם המון אנשים מנופף בשלטים וצועק במונוטוניות סיסמאות, ולנקוט פעולה ישירה.
תסביר למען דור העצרות וההפגנות הסבילות מה זאת פעולה ישירה.
"פעולה ישירה מתאפיינת במגוון טקטיקות והיא שואבת את עוצמתה מהיצירתיות וההפתעה. אנו מופיעים במקום שאנו לא אמורים להיות בו וחוצים את הקווים. לדוגמה, מי שמפגין עם שלט מול מפעל שמזהם מקורות מים - מקבל את הלגיטימיות של המפעל, ואת הלגיטימיות של המערכת שמאפשרת למפעל להמשיך ולזהם ולהרוויח כסף על גב התושבים. אבל כשאנו חוסמים את שער המפעל, אנו מכריזים בעצם מעשינו שאיננו מקבלים את תפקיד המערכת. כלומר, במקום לפעול דרך נציגים כמו פוליטיקאים ולהפגין כדי שמישהו אחר יפעל עבורנו, אנחנו צריכים לעמוד בשערי המפעל ולמנוע ממנו פיזית להמשיך ולזהם".
בקיצור, עיין ערך סיאטל.
"בהחלט. אם אני רוצה להשפיע ולעצור את המערכת, אני אחסום אותה עד שהיא תשתנה. זמנה של הפעולה הישירה מגיע כאשר הממסד מתעלם מהבעיה, או כשהבעיה היא בשורשי הממסד, ואי אפשר לתקן את המעוות אלא אם יתבצע שינוי רדיקלי. איכשהו אנחנו, האזרחים, הורגלנו לחשוב שהכוח מצוי אצל הממשלה, פקידי העירייה, המדינה ובעלי ההון, כשלמעשה זה אנו שנותנים להם מכוחנו - וכשהוא מנוצל לרעה, אנחנו משלמים את המחיר. על ידי סירוב לציית, אנשים יכולים למנוע את שיתוף הפעולה שלהם ולהביע את כוחם".
להתראות אלוהים, שלום כסף
דוגמה מוחשית יותר לפעולה ישירה ניתן לראות על גב עטיפת "התעוררות לפעולה ישירה": תצלום גרעיני ולא ממוקד מציג ארבעה שוטרים העוסקים בגרירת אדם כבד גוף השרוע על החול. שלושה שוטרים אוחזים בפרקי גופו ומנסים להרימו והרביעי מפקח, שעה שהמפונה מתנגד בפסיוויות על ידי ניסיון להיצמד לאדמה. לתמונה מצורפת כתובית המבהירה כי מדובר במחבר ובכוחות היס"מ.
בעודו מסתכל בתמונה בהנאה גלויה מעיד ערמון שהיא תועדה במסגרת המאבק על כביש חוצה ישראל. קשה לזהות אותו בצילום. קשה עוד יותר לשייך אותו, על פי מראהו החיצוני, לרדיקליות, אנרכיזם ופעילות אקו-טרוריסטית. הוא לובש חולצת טריקו מהוהה ומכנסי שלושת-רבעי שחורים חסרי אפיון, נעדר כתובות קעקע או כל סממן חיצוני המעיד על מרדנות והתרסה. בעל פנים עגלגלות ונעימות, מבט רציני מדי לגילו ומראה מיושב ומהוגן.
גם באורח חינוכו שום דבר לא רימז שהוא יגדל להיות אנרכיסט שמאלי רדיקלי. הוא נולד למשפחה דתית בורגנית טיפוסית תוצרת בני ברק - אמא רופאה, אבא מהנדס - וגדל בצד הימני של המפה הפוליטית. הוא שבר שמאלה רק בגיל 20 ומשהו. עד אז התחנך בבית הספר הדתי-ממלכתי "סגולה" והקפיד לפקוד באדיקות את פעולות תנועת בני עקיבא עד כיתה י'.
עם סיום היסודי בחר ללמוד בישיבה התיכונית "נחלים" הידועה בעיקר בזכות ראשה הוותיק, הרב יוסף בא-גד. "מבחינתי ישיבה תיכונית היתה המשך טבעי. בחרתי ב'נחלים' בגלל שהיא נחשבה באותה תקופה לישיבה המובילה בסצינה של הכיפות הסרוגות". כעבור שנה, בכיתה י', החליט לעזוב ולעבור לתיכון הטכנולוגי-דתי "עמית". "לא עזבתי את הישיבה בגלל הדת. דווקא באותה תקופה הכיפה לא הכבידה. פשוט הרגשתי לא בנוח במסגרת של פנימייה". הוא נקלט במגמה ביו-טכנולוגית. "באותה תקופה התחום הזה לא היה סקסי והיי-טקי כמו שהוא היום. זאת היתה ברירת מחדל".
ניצוצות ראשונים של מרידה התגלו דווקא בצבא. "לא באתי לצבא כאנרכיסט. התגייסתי לצה"ל כי האמנתי בצבא ורציתי לשרת, אבל כשאני מסתכל לאחור, אז הצבא היה הצעד הראשון להיותי אנרכיסט".
דווקא צה"ל?
"כן, כן, אני ממש מרגיש שהכל בזכות צה"ל. הגעתי לצבא חדור מוטיווציה לשרת בקרבי ושובצתי כחובש בחיל התותחנים. אני מדבר על חוויה שבוודאי מוכרת לרבים. המערכת הזאת נראית מבחוץ לגמרי אחרת, וכשאתה פועל מתוכה אתה מבין שהיא מתנהלת על פי כללים שלא הכרת קודם. בצבא ראיתי מיד את המרידות הקטנות של הנהגים, האפסנאים והטבחים. זאת מערכת שבנויה על מבנה אירופי ויש בה הרבה גזענות. הלבן בדרך כלל יהיה בראש סולם הדרגות והמזרחים וכל ה'אחרים' יוצבו בתחתית. אבל למרות ההייררכיה הזאת בפועל 'המעמדות הנמוכים' מנהלים את העניינים. איכשהו אימצתי את ההסתכלות הזאת שמזלזלת במי שעומד בראש ההייררכיה. מהר מאוד המדים הפכו לסוג של פיג'מה וכשחסר לי סמרטוט ניקיתי את הנשק עם הדרגות שלי".
מה שבטוח, לצה"ל שמורה זכות הראשונים בניסיון לעצרו. ערמון, שהספיק להכיר מאז הרבה תאי מעצר בארץ ובעולם, זכה לראשונה בחייו לבלות שלושה שבועות בכלא הצבאי לאחר שהואשם בארגון מרד. "אני ועוד כמה חובשים החלטנו להיעלם לרופא היחידה, ובגלל שהייתי ידוע כבלגניסט, אז קבעו שאני אירגנתי את המרד". נוסף לכליאתו הוא הורחק שמונה חודשים לפני שחרורו מהגדוד והועבר למפקדת אוגדה.
בתקופת הצבא נשרה גם הכיפה. "כשהורדתי את הכיפה זה לא היה מרד. היה לי מאוד קל לעשות את זה כי זה הבשיל אצלי, וכשזה קרה זה כבר היה טבעי. פתאום הרגשתי שאני לא מניח תפילין, אלא סתם קושר חוטים שחורים על היד. זה איבד מהמשמעות האמיתית אז הפסקתי. סיפרתי על זה בגילוי לב להורים שלי ולמרות שהם השלימו עם זה, הם גם כאבו את זה. זה שינוי שאין לי הרהורים חוזרים לגביו. ככל שאני מתבגר עם השינוי הוא נעשה שלם יותר. עד היום אין לי בעיה לעשות פתאום קידוש עם המשפחה או לשיר זמירות, אבל זה לא אורח החיים שלי".
עוד שינוי מהותי התחולל בחייו בתקופה זו. מי שהפך לימים לפעיל מחאה רדיקלי הפורץ לכינוסים של בעלי הון בארץ ובעולם הפך בעודו חייל לבעל הון. דודו יצחק גוטמן, שהגיע לארץ מרומניה בשנות ה-30 כשהוא חסר כל ובפיו עברית דלה, היה זה שהקים את התשבצון העברי הראשון. גוטמן התעשר, היגר לאנגליה, יצר את ה-"puzzler" האנגלי ושיכפל את ההצלחה שעשתה אותו עשיר מופלג. הוא נפטר בגיל 50 והוריש את רכושו לבני משפחתו. בגיל 20 הופתע ערמון לגלות שזכה בירושה עתירת אפסים. "אף פעם לא שאפתי להיות עשיר. גדלתי בבית שקיבלתי בו כל מה שרציתי ומעולם לא סימנתי לי כמטרה להיות עשיר. הכסף בא לי בהפתעה. בשנים הראשונות התעלמתי מזה, הבנתי שירשתי כסף אבל עדיין לא היתה לזה משמעות עבורי, זה עדיין לא הגיע לידי, אז המשכתי את חיי כרגיל".
לאחר שחרורו נרשם ללימודי תואר ראשון בחוג לביולוגיה באוניברסיטת תל אביב ובהמשך ללימודי תואר שני בביוכימיה כשהוא חולם על קריירה של מדען. בתקופת לימודיו בגיל 25 השתחררה הירושה והיתה מוחשית יותר. "לא הסתחררתי מהכסף, שום דבר באורח החיים שלי לא השתנה. תמיד בזתי לתעשייה של הכסף, ולכסף ככסף. אני לא מעריך כסף ואף פעם לא היתה לו משמעות אמיתית בעיני".
איך בכלל הפכת לאקטיוויסט?
"האמת, אף פעם לא חשבתי שאהיה אקטיוויסט. זה תפס אותי כשלמדתי באוניברסיטה, אז התחילו העבודות על כביש חוצה ישראל והרגשתי כאילו חותכים לי בבשר. אלה נופים שהתהלכתי בהם, שבילים שהכרתי. זה העביר בי צמרמורת והביא אותי להצטרף ל'מגמה ירוקה', תא אוניברסיטאי שפעל למען איכות הסביבה ושיתף פעולה עם ארגונים נוספים במאבקים".
הוא חבר לקבוצה שמנתה כחמישה-שישה פעילים, צייר פלקטים, הפגין ועד מהרה הרגיש שהתא אינו רדיקלי מספיק. "'מגמה ירוקה' היה הגשר לפעילות שלי בארגון 'פעולה ירוקה'. הלב שלי נמשך אחרי פעולות ישירות ומפגנים אקטיוויים שהתא הזה לא נקט, כך שמהר מאוד עברתי הלאה". במסגרת המאבק על כביש חוצה ישראל הוא היה שותף למגוון פעולות ישירות. "ביצענו, לדוגמה, פעולה ישירה בעלת אופי תיאטרלי כשהגענו להנהלה הראשית של בנק הפועלים ומחינו על מעורבותו כמממן העיקרי של הפרויקט. על העצים בשדרה מול בניין ההנהלה 'נתלו' שחקני מיצג לבושי שחורים שנשאו שלטים בגנות הבנק ובגנות הכביש. העמדנו גם דוכן בכניסה לבנק וחילקנו לעוברי אורח ובעיקר ללקוחות הבנק חומר הסברתי על הנזק שבכביש חוצה ישראל ועל מעורבות בנק הפועלים בפרויקט. חוץ מזה הגענו לכנסים ומסיבות של בעלי מניות בחברת 'אפריקה ישראל', שביצעה את העבודות, תוך ניסיון לקלקל את האווירה ולהסביר על הנזק הנגרם. גם חסמנו דחפורים בשטח".
מאבק החליף מאבק ומעורבותו ב"פעולה ירוקה" גדלה ועד מהרה הוא נהפך לדובר הארגון. את משכורתו הוא העביר בכל חודש חזרה לארגון כתרומה ובמקביל לניסיון לעצור את פרויקט כביש חוצה ישראל נלחם גם כנגד אי המחזור וכנגד הבנייה בחופי תל אביב, הרצליה וחיפה.
במאבק זה הידקו אנשי "פעולה ירוקה" ידיים עם קבוצות אחרות כדוגמת הירוקים, עמותת אדם טבע ודין והחברה להגנת הטבע. בהמשך נכנס גם המשרד לאיכות הסביבה לתמונה וסייע במאבק נגד נגיסה במרינות ובחופי הארץ לטובת בנייה לא חוקית. אבל הכל התחיל בפעולה ישירה. חברי "פעולה ירוקה" השתלטו באופן ספונטני על עגורנים שהיו באתר הבנייה בסי-אנד-סאן, עלו עליהם, סירבו להתפנות, עיכבו את הבנייה ובעיקר הגיעו לכותרות והביאו את הנושא לתודעה הציבורית.
בספרו הוא מנתח את המאבק על החופים ומרבה למתוח ביקורת על אופן ניהולו: "רצף הפעולות הוביל לשינויים בתודעה הציבורית ובפעילות לעצירת פרויקטים הרסניים. אולם לזמן קצר מדי הונף השוט על היזמים ושותפיהם ברשויות העירוניות. אמנם הצלחנו לבטל ולעכב מספר לא מבוטל של פרויקטים בעלות של מאות מיליוני דולרים, אבל לא יצרנו לעצמנו אג'נדה של פעולה ישירה מתמשכת. קבוצה הפועלת מתוך תפישה משותפת והבנה מהותית של פעולה ישירה, היתה יכולה להמשיך בפעילות בקצב שלה עד להשגת הישגים מתמשכים - לא רק בשמירת החופים, אלא בהתנגדות שורשית לעריצות בעלי ההון. כדאי ללמוד להתמודד עם השחיקה הפנימית שלנו".
היום ההוא בסיאטל
על חשיבותו של עקרון הרצף בניהול מאבקים למד ערמון במה שהפך לשם נרדף לפעילות אקטיוויסטית נגד הגלובליזציה, סיאטל. ב-30 בנובמבר 99' התעוררה סיאטל לבוקר חדש של מחאה רחבה שלא נראתה מאז שנות ה-60. תנועה של כ-50 אלף איש, ללא שם וללא מנהיג, מחתה על חלוקת ההון העולמית ושיבשה את כינוס הפסגה של ארגון הסחר העולמי.
"כשלושה חודשים לפני ההפגנות בסיאטל", הוא מספר איך הגיע לשם, "פגשתי חבר שסיפר לי על התארגנות של 13 פעילים מארצות שונות - קנדה, פקיסטן, ארצות הברית, הודו, אנגליה וגרמניה - המתכוונים לחצות באמצעות קרוואן את ארה"ב לקראת החסימות המתוכננות בסיאטל ולעורר אנשים להשתתף". באוקטובר הוא הצטרף למסע ההתעוררות. "במהלך המסע התוודענו לאנשים וקבוצות ממקומות שונים והשתתפנו עמם בהפגנות מקומיות. כשבוע לפני החסימות הגענו לסיאטל כדי לעזור בהתארגנות".
בספרו הוא מתעד את היום שהפך לסמל למהפכנים החדשים: "המצעד הראשון יוצא לדרך. אנו צועדים תחת ענני גשם כבדים. הגשם לא מפסיק לרדת. עם המצעד הולכים ונחסמים צמתים באזור מרכז הכנסים, מקום מפגשם המיועד של נציגי ארגון הסחר העולמי. הפסגה מתוכננת להתחיל בעוד שעתיים. אני מצטרף כגיבוי לאחת הקבוצות, שאנשיה מתיישבים על הכביש: שלוש שורות של אנשים, כולם מחזיקים ידיים. מולנו נערך מספר דומה של שוטרים. נראים כמו רובוקופים. הם עוטים מסיכות גז על פניהם. המפגינים מצביעים לכיוון השוטרים וקוראים: 'אנחנו לא אלימים, מה אתכם?' ענני הגז המדמיע קרבים אלינו, ואנו נחנקים. משתנק, אני קם ורץ - ואדי הכעס המרעיל מציפים אותי. חלק מהמפגינים חוזר לתפוס את הצומת. חלק אחר (ואני בתוכו) ממשיך לצמתים אחרים, לתת גיבוי. קולות נפץ נשמעים כל הזמן. מקצתם מהתפוצצות רימוני הגז. גם כדורי גומי נורים על מפגינים. אחד מחברי שנפגע זורק כלפי הערה מכאיבה: 'עכשיו אנחנו מבינים איך זה להיות פלשתינאי'".
הכאוס שתועד ושודר מעל מסכי טלוויזיה בכל העולם בעצם אורגן ונוהל בסדר מופתי. "יום קודם עשינו חזרה על כל האירוע. 6,000 איש חסמו רחוב וערכו חזרה גנרלית לקראת המפגן האמיתי. היתה חגיגה המונית עם די-ג'יי והרשויות להפתעתי בכלל לא קלטו ולא הבינו במה מדובר. חוץ מזה נעשו עוד הרבה פעילויות מכינות. בימים שקדמו להפגנות אלפי פעילים עברו סדנאות אי-אלימות. הועבר קורס בן שלוש שעות שכלל מידע על ההיסטוריה והפילוסופיה של אי-אלימות והתקיים תרגול חי של התנהגות לא אלימה במצבים מתוחים, התמודדות מול ברוטליות והגעה יחד להחלטות במצבים קשים. כל משתתף גם התבקש מראש להסכים על עקרונות אי-אלימות: להימנע מאלימות מילולית או גופנית, לא להביא או להשתמש בסמים לא חוקיים ובאלכוהול ולא להרוס רכוש".
למרות זאת האירוע כן היה אלים ולווה בהרס רכוש.
"היתה קבוצה אנרכיסטית קטנה שזילזלה ב'הסכמה הכללית' והתכוונה מראש לנהוג באלימות. בשלב מסוים הם באמת 'עיצבו מחדש' את סניפי התאגידים וניתצו את חלונות הראווה של גאפ, נייקי, מקדונלדס ועוד, אבל באופן כללי לעמוד מול נציגי מדינות הסחר ולבצע חסימה ולומר להם 'אתם לא עוברים', זה אלים? ההתנהגות הצינית שלהם, דרך חלוקת ההון והפערים בין העולם הראשון לשלישי, זאת האלימות האמיתית. למחות נגד זה זה לא אלים. במחאות בקייפטאון אנשים הגיעו למצב שהם זרקו לבנים על שוטרים. הם לא היו אנרכיסטים, אלא אנשים שבאו למחאה לא אלימה והיו חייבים לעשות את זה כי השוטרים תקפו אותם והם היו צריכים לחסום את הרחוב. זה מוזר, קוראים לך אלים כשאתה עובר על החוק, בעוד שאין דבר יותר אלים מהחוק".
החוק לא נועד להגן על החברה, לשמור על זכויות הפרט?
"אם אני עוקר גדר שמישהו שם על חוף הים וגנב לנו האזרחים שטח, אז קוראים לי אלים ואקו-טרוריסט, וכבר קיבלתי הערות כאלו. אבל אם אני אקח אותך לשם לטיול רומנטי את תביני שאי אפשר להפוך את זה לבטון, שזאת האלימות האמיתית ולא עקירתה".
מה שהרשים אותו בסיאטל היתה הנחישות והארגון של המפגן. "כולם ידעו מה הם עושים ומה התפקיד שלהם בבלגן הזה. היו קבוצות גיבוי, היו קבוצות שנועדו למלא חורים, היו קבוצות שתפקידן היה להגיש עזרה ראשונה, כך שלמרות האלימות של השוטרים והתזת הגז המדמיע אנשים היו רגועים. בשעות הערב כבר הוטל עוצר על העיר, ולמרות העוצר והאלימות שספגנו חזרנו למחרת אל מרכז העיר. לא חסמנו כבישים הפעם, אבל הפרנו את העוצר והמשטרה עצרה 650 איש באותו יום".
הוא זכה להיעצר יחד עם שאר המפגינים ובילה בתא המעצר ארבעה ימים. "מה שתפס אותי במיוחד היה שהכל פעל בלי הייררכיה, לא היה 'ראש', כל הזמן היו אסיפות ספונטניות שבהן כולנו הצבענו על הפעולה הבאה שלנו. שמו לנו אזיקונים והובלנו לתוך אוטובוסים. למישהו היה קוצץ ציפורניים וכך כולנו הצלחנו להשתחרר מהאזיקונים. כשהגענו לתא המעצר, לא הסכמנו להתפנות מהאוטובוס. ישבנו בו שעות עד שריססו אותנו בגז מדמיע. כשהכניסו אותנו לתא מעצר גדול שרנו במשך שעות בלי להפסיק והטרפנו את השוטרים. כשהביאו אותנו לפני שופט סירבנו לתת פרטים אישיים. הם כבר רצו לשחרר אותנו, אבל הקשנו עליהם כשסירבנו לשתף איתם פעולה. מה שמדהים שאתה נמצא בתוך חדר מבודד בתוך מבנה ושומע את המפגינים בחוץ. זה נתן לכולנו המון כוח. שמענו מפגינים הולמים על הקירות. אתה לא מרגיש לבד, אתה מרגיש שיש אתך בחוץ עוד אנשים. במאבקים בארץ חסר גיבוי כזה בפעולות. כשהשתחררנו לבסוף גילינו שמחוץ לכלא התנחלו מאות מפגינים וחיכו לשחרורנו. זה חימם את הלב".
לא הנדבן העשיר
חוויית סיאטל טילטלה אותו ועיצבה מחדש את תפישת עולמו, אחרי שבמהלך ביקורו בעיר הוא גם התוודע לקבוצת התקשורת העצמאית "אינדימדיה". בארץ נחת כשהוא חמוש במסקנות, הניח למעבדה וללימודי התואר (אליהם שב רק באחרונה) והחל לפעול בלהט למען שינוי חברתי. "בסיאטל, בתוך כל ההפגנה ההמונית הזאת, היה רגע שהרגשתי לבד. הרגשתי פתאום שהמאבק שלי צריך להיות בעיקר במקום שבו אני גר. חזרתי עם ההבנה שהשינוי צריך לבוא בסביבה הטבעית שלי, ברחוב שלי, בקהילה שבה אני חי. למדתי שהדיבור של פעילים אל אנשים ברחוב בעייתי. במקום לספר לאנשים על הרס כדור הארץ, צריך להסביר להם על האיומים המקומיים, בסביבה שלהם. למדתי שצריך לתרגם את המאבק העולמי למאבק מקומי ולעודד פיתוח של קהילה, כי זאת הדרך האמיתית לחולל שינוי. הכוח האמיתי מצוי בקהילה ואם פעילים יידעו לקרב את הקהילה למאבק, אפשר יהיה לקדם המון פרויקטים".
עד מהרה החל לתת מכיסו למימון רעיונות ופרויקטים בהם האמין. בתחילה תרם להקמת העיתון "כאן" כשהוא לוקח חלק בהפעלתו ובספטמבר 99' נמנה על מקימי הסניף הישראלי של אינדימדיה. "המשכתי להיות פעיל בקבוצה כמו כל אדם אחר, אבל באיזשהו מקום התחלתי להיות מודע ליכולת שלי. מישהו אחר אולי היה קונה דירה, עושה מהכסף עוד כסף, אבל לי היה כיוון אחר - הבנתי שאני יכול לאפשר להדפיס פליירים ולממן את אינדימדיה".
הוא מימן את הפעלת משרדי הקבוצה בכמיליון שקל ואיפשר את קיומה הכלכלי של אינדימדיה במשך שנתיים וחצי. כעבור שנה וחצי פרש מהעשייה הקבוצתית אך המשיך את תמיכתו הכספית. אלא שבאחרונה בחר להפסיק את מימון משרדי הקבוצה, מה שהביא לסגירתם. "זה שהייתי פעיל בארגון וגם נתפסתי כמממן יצר מתח לא בריא. זה גוף שנועד להיות לא הייררכי, קבוצה של אנשים שמקבלת החלטות באורח שוויוני. אנשים לא הצליחו להתנער מכך שאני תורם כסף ולראות בי פעיל מהשורה. העזיבה שלי היתה צעד בריא עבורי, ובגדול אני שמח על הניסיון הזה כי למדתי המון על דרכי ניהול של קבוצות".
לא מצער אותך שהמשרדים נסגרו?
"היום אני לא בטוח שהעברת הכספים עשתה טוב לקבוצת אינדימדיה. להחזיק משרד לאינדימדיה זו לא פעולה הכרחית. ברוב המקומות בעולם הגוף הזה מופעל מבתים של פעילים. היה לנו יותר כסף מלכל אינדימדיה אחרת בעולם. בדיעבד אני חושב שאם לא היה לקבוצה מימון מההתחלה, אז הפעילות היתה יכולה להיות יותר יצירתית והפעילים היו נותנים מעצמם יותר כדי לקיים את הרעיון, ובכך אולי אף מרגישים יותר שייכים לזה. הרעיון של אינדימדיה לא נסגר, נסגרו רק המשרדים. אי אפשר לסגור רעיון, זה לא קשור לכסף. עד כמה שאני יודע אתר האינטרנט ימשיך לפעול, הרדיו ימשיך לפעול ממקום אחר וגיליונות 'כאן' ימשיכו לצאת לאור".
הוא חי בדירה שכורה המעידה, במטבח המתפורר ואופיה הנזירי, ששבע שנים לאחר שנהפך לבעל הון הכסף לא סיחרר אותו. הוא אינו מוכן להסגיר את גובה הירושה שהתגלגלה לידיו. מכעיס אותו שמזהים אותו כפילנטרופ או נדבן. "אני לא מהעשירים שנותנים נדבות ותמיכה. זה רעיון שהייתי שותף לו, הוא חלק ממני. לתפישתי לא נתתי את הכסף 'להם' אלא לרעיון שהאמנתי בו. אני לא רוצה להיכנס לנישה של אותם עשירים נדבנים שמנותקים מהעשייה שלהם. אמנם בגלל המעורבות שלי באינדימדיה היו לי הרבה אכזבות, אבל אם אתה יודע לגדול מהן אז זה נפלא".
גם בחייו האישיים מקפיד ערמון על יחסים נעדרי לוגו. "יש לי יחסים פתוחים עם נשים. בכלל, מניסיוני, כשמתחילה מערכת, תמיד היחסים נגמרים. אני אמנם רואה מסביב אנשים שזוגיות מחממת להם את הלב אבל טוב לי עם איך שאני חי, למרות שלרווקות הזאת יש מחיר". הוא מתנזר מצריכת מותגים, מחזיק בפטיפון מאובק לצד קומפקט דיסק וניזון מאוכל טבעוני. "אני יכול לאכול גם בשר. אני לא אבשל בשר, אבל אני לא דתי בסירוב לאכול בשר".
עם מות אביו לפני כשנה וחצי החל להתקרב לבודהיזם. הוא נע בחופשיות מסדנת בודהיזם בקיבוץ לחיטוט ונבירה בפסטיבל ספרים אנרכיסטים בלונדון. "אני בהחלט מאמין ששינוי חברתי הולך לצד שינוי פנימי. הבודהיזם לימד אותי הרבה על התמודדות עם מוות. זו פילוסופיה עם תפישה חכמה של חיים ומוות".
היום הוא משתייך לקבוצה המפעילה את "סלון מזל", מרכז המפעיל חנות ספרים וספריית השאלה, חנות דיסקים וסרטי וידיאו עצמאיים ולאחרונה, עם העתקת המקום לסמטה אלמונית 3 בתל אביב, גם בית קפה המארח כינוסים, ערבים והחלפת דעות. "למדתי מאינדימדיה שצריך שזה יהיה של האנשים המפעילים את המקום", הוא אומר.
במסגרת הפקת הלקחים מתמיכתו באינדימדיה הוא גם העביר את כספו ל"קרן שוכראן", המונה כעשרה פעילים ובימים אלה מתדיינת על דרכה ואופיה. כדי ששוב לא יזוהה כ"ראש" הארגון הוא החליט שחברי קרן שוכראן יחליטו מעתה על תרומת כספו, ונמנע מלהרחיב את הדיבור בנושא. "אני רק אחד ממקבלי ההחלטות, אני לא רואה את זה בתור הכסף שלי, אז אני לא מוסמך לדבר על הקרן. בשלב זה אני יכול להגיד שהנושא עדיין בראשיתו". נכון להיום מממנת קרן שוכראן את פעילות "סלון מזל" ובעמוד הראשון של הספר מציין המחבר ש"הספר יצא לאור בסיוע קרן שוכראן".
נדמה שמכביד עליך להיות אדם עשיר.
"אני לא אחראי למה שאנשים אחרים חושבים עלי. כסף לא חשוב בעיני, הוא לא ערך עבורי. אני רוצה לסייע לאנשים לחשוב, להתקדם ולשנות, בלי קשר לכסף. התחיל להקשות עלי שכל פעם פנו אלי בבקשה לממן פרויקטים. העברת הכסף לקרן שוכראן נולדה מהבנה שעדיף לבזר ולערב עוד אנשים בקבלת החלטות. זה נכון יותר בעיני וזה משחרר אותי מהמקום של התורם".
