כל אהבת הנשים ושנאת הגברים של אלונה קמחי באה לידי ביטוי ברומן השלישי שלה, השופע חריגות מכל סוג - חברתית (הזונה חצי מפגרת), צבאית (הקצין הבכיר פשיסט), מינית (היפאני נעשה יפאנית) וזואולוגית (הגיבורה נעשית נמר). זה הרומן שבטח יביא אותה לקאנון, היא אומרת, אבל למי אכפת? ממילא יש שם רק סופרים
אלונה קמחי. העולם נראה לי היום יותר קרקסי. פעם הרגשתי שרק אני היא קרקס
צילום: רלי אברהמי
כשאלונה קמחי כותבת ספר היא יוצאת בכל בוקר מן הבית שברחוב אחד העם כשהיא לבושה ומאופרת טיפ טופ וצועדת לעבר הסטודיו שברחוב טיומקין, גם הוא במרכז תל אביב. הסטודיו הוא דירת שלושה חדרים מרווחת שקמחי רכשה בעזרת אמה כדי לסמן את עצמה, בעיקר לעצמה, כיישות עצמאית כלכלית.
הגדול שבחדרים הוא חלל הכתיבה. פס זהב רחב שנצבע על הקירות בגובה העיניים משתלב באפלוליות הרכה שאופפת את החדר בזכות וילון מוסלין חום בהיר העשוי שתי שכבות. האחת דקיקה, כבשמלות נשף ותחתה בד צפוף סיבים נגד אור השמש. במקדש קטן זה, רכונה על המחשב, היא מרגישה שההרפתקה ששמה כתיבה הצליחה לה.
בגיל 38 היא ממשיכה לעשן. חוץ מזה היא מוציאה רומן שלישי, מגדלת את עיליי בן השש ("באופן מפתיע האמהות לא שינתה אותי") ומחלקת את חייה כבר 15 שנה עם המוזיקאי יזהר אשדות. "כנראה שהוא הבחור שלי, למרות שאי אפשר לדעת", היא אומרת. "יש דברים שהייתי רוצה שיישארו לתמיד. שיהיה לי העורך שלי (שמעון אדף), שיהיה לי הסטודיו שלי, שיהיה יזהר, שכלום לא ישתנה. אני מוכנה להסתפק בשינויים מינוריים".
"לילי לה טיגרס" הוא שמו של ספרה החדש (הוצאת כתר), כשמו של מועדון חשפנות בפאריס בו ביקרה לפני שנים. חמש שנים עברו מאז הרומן הקודם, במהלכן הוציאה את ספר הילדים "מושלמת והמעגל המכושף". ספריה הקודמים היו לרבי מכר והביאו לה כבוד רב: "אני אנסטסיה" מ-1996 זיכה אותה בפרס אקו"ם ליצירה בעילום שם ובפרס נוצת הזהב, "סוזנה הבוכיה" מ-99' זיכה אותה בפרס ברנשטיין ובפרס ויצ"ו צרפת. ב-2001 היא היתה כלת פרס ראש הממשלה (משכורת של מורה ותיק לשנה), ועוד רגע והיא חותמת על חוזה עם חברה צרפתית לעיבוד "סוזנה הבוכיה" לסרט עלילתי. אבל עכשיו רועדות ידיה כמו כלום. "אני מתרגשת", היא מודה, "אני כבר לא מתרגשת מכלום בחיים אבל מספר חדש אני מתרגשת מאוד".
"לילי לה טיגרס" נולד כהריון מחוץ לרחם. בשנים האחרונות היא טרחה על רומן שלא זכה אפילו לשם ולכן כונה על ידה "הקפוא", וכך אף נרשם במסמכי החוזה עם המו"ל, והיה גם מחזה שכתבה להבימה שנשאר בפריזר ו"לא יראה אור לעולם". הכל היה די תקוע עד שכתר פנתה אליה והזמינה סיפור קצר למהדורה מיוחדת של סיפורונים. קמחי היתה אז נסערת מ-"Nights at the Circus" של אנג'לה קרטר, סופרת ומסאית פמיניסטית בריטית שהתפרסמה בזכות סיפוריה הקצרים ומתה ב-92'.
"'לילות בקרקס' הוא על אמנית טרפז שנולדה עם כנפיים, בבית זונות, והיא הופכת לכוכבת גדולה בקרקס", היא מתארת. "הספר הסעיר אותי ולא הייתי נסערת כך מגיל 17 כשקראתי את 'מאה שנים של בדידות'. חשבתי לכתוב סיפור קצר לפרויקט 'קצרים' של כתר ברוח הספר של קרטר, מה גם שנולדתי ברוסיה ושם ילדים הולכים הרבה לקרקסים. כתבתי את הסיפור ויצאו לי 15 אלף מלים במקום 8,000 והרגשתי שזה הדבר הכי טוב שכתבתי אי פעם. הרגשתי שלראשונה הרפתקה הצליחה לי. הקצוות נסגרו בקלות והסיפור יצא כמו קליידסקופ שחלקיקיו מתחברים יפה". היום הוא מחזיק 305 עמודים.
בספר המתרחש בישראל של היום מככבות שלוש נשים. לילי, רווקה כבדת גוף, שיננית במקצועה הננטשת בשל מידותיה על ידי ארוסה, קצין בכיר בצה"ל הנוטה לפשיזם ולאין אונות. לילי מחליטה לפקוד קרקס בגני התערוכה ובדרך פוגשת את מיכאלה, נהגת מונית שמגדלת לבד את ילדיה ומתפלחת לחייה של לילי. חברתה הטובה ביותר של לילי היא יפהפייה עם שיניים רקובות, זונה במקצועה וחצי מפגרת, שחולקת בחייה שני
עם יזהר אשדות ב 1992. כנראה שהוא הבחור שלי, למרות שאי אפשר לדעת
צילום: משה שי
גברים מרכזיים, האחד אהוב, השני סרסור אלים ומתועב, כל זאת לצד מאות הגברים להם היא מעניקה את חסדיה באטימות אוטיסטית.
לילי בת ה-30, שאיבדה בצעירותה את בתוליה במטוס בזרועותיו של אריסטוקרט יפאני, מגלה שהיפאני הגיע לארץ עם צוות הקרקס. המפגש המחודש עם הזיון של חייה הופך את חייה על פיהם, ולא רק כי היפאני שינה בינתיים את מינו. קמחי מערבלת את חייהן של שלוש הנשים בעלילה רוויית יצרים וסקס מכל הסוגים, לרבות החולני והאפל, כשלתוך המהומה משתרבב גם גור טיגריס שבזכותו בין השאר עוברת לילי טרנספורמציה והופכת לטיגריס ממין נקבה. קמחי מבהירה שהיא "חוששת לדבר על פנטזיה כי אני שונאת את האגף הזה בספרות. לילי הופכת לטיגריס אבל חלק מהתודעה שלה נשאר".
לילי, היא ממשיכה, היא "יהודייה ושיננית כמו שאני יהודייה וסופרת. היא אופטימית ובריאה בנפשה והיא מאוד רוצה למצוא אהבה. היא מתייחסת למקצוע שלה כאל מקצוע נושא שליחות והיא עצמאית כלכלית, ולמרות שהיא שמנה היא מאוד מרוצה מעצמה והיו לה לא מעט מאהבים. הייתי מתה להיות דומה לה. היא אשה משוחררת. הספרות היא השראה והחיים הרי דלוחים גם כאשר הם נעימים". נינוש היצאנית האנורקטית היא ההיפך הגמור. "היא ממחלקה אחרת של הפרעות, מהאזורים של ניתוק הנפש".
הגוזמה והזימה
לשאלה כמו איך נולד הספר היא לא מזדרזת להשיב. לא נחרצת וקצת אטית ומהוססת, חוששת נורא שמא תתגלה העלילה הנפתלת לקוראים. "הספר נולד מתוך תחושה של חירות אינסופית שלא הייתי מודעת לקיומה וגם לא הייתי מודעת לאפשרות שבכוחה של הספרות להעניק. הייתי מבועתת מהאקט של הכתיבה ועד היום אני מבועתת. חרדה שלא אצליח לגמור את הספר, שלא אדע לגבש רעיון, שלא אשכיל למשוך אותו באף עד הפיניש. כל בוקר הייתי באה לסטודיו עם משימה, אבל זה לא הביא הקלה מול הבעיות האינסופיות של ההתיישבות מול המחשב וניסוח התחושה העמומה של רעיון, ואפילו בשלביו הגסים הראשונים.
"'לילי לה טיגרס' לא התחיל מרעיון או מידיעה שאני רוצה לעסוק בנושא כזה או אחר. ההחלטה היתה שאני רוצה לקחת חירות לספר סיפור. הספר התחיל מכך שאמרתי שאני יכולה להתחרע ולעשות הפעם מה שאני רוצה. זאת היתה חירות מעצמי ומהקודים שלי. הכל היה פרוץ וכאוטי ובאמת חשבתי לכתוב סיפור קצר אקספרימנטלי להנאתי. מה שאני אף פעם לא עושה - אני אף פעם לא כותבת להנאתי. אז היתה אנג'לה קרטר והטיגריסים שלה ומועדון החשפנות הפאריסאי הדלוח והיה ברור שאחת הגיבורות תהפוך לטיגריס, דבר שנורא לא רציתי לגלות".
ומה עוד?
"בעצם היתה גם החלטה לכתוב דמויות שהאפיון שלהן אינו פסיכולוגיסטי גרידא. אם את רגילה לכתוב דמות עם נרטיב פסיכולוגי ברור, אז פתאום לכתוב על מישהי כמו נינוש הזונה, שהאפיון המרכזי שלה שהיא רזה מאוד והשיניים שלה רקובות ויש לה סוג של פיגור, ולא להביא את תולדות חייה לבד מן הפרט שאמא שלה שכבה עם כל הרקדנים של בלט קירוב - זו היתה הרפתקה מוחלטת. סוג של בחירה שגרם לי הנאה ארוטית. אם היתה לי איזו הזדמנות להפתיע את עצמי בחיי, זה דווקא בסוג כזה של החלטת שנסמכת על אינטואיציה. אני אדם שלעולם לא נשען על האינטואיציה שלו אלא קודם ובעיקר על האינטלקט ועל הרגש".
והיתה כמובן הבחירה בגיבורות חריגות וטיפול בנושא החברות הנשית.
"ידעתי שאני יכולה ליצור גיבורות לגמרי אקסצנטריות שיכולות לחיות חיים רגילים-טריוויאליים, לאכלס את החיים הרגילים ביצורים שהם חריגים באופן כמעט אלגורי. לא חריגים במובן שזה עצוב או דיכאוני, אלא שהם יהיו כמו פריקס, חריגים של קרקס, שאני יכולה ליצור עולם קרקסי שהוא כמו יריד. זה היה מכשף. ידעתי גם שאני רוצה להתעסק בחברות בין נשים, בסוג של חסד תמיר ונסתר שיש בין נשים. הרי בדרך כלל אני מתעסקת בדמויות נשיות בכתיבתי, אך בו זמנית עניין אותי להתעסק בפנומנה של אהבה רומנטית על ההוד שלה ועל העליבות שבה. יצא לי ספר נורא אישי, למרות שפתאום הבנתי איך אפשר לחגוג במין אורגיה של סגנונות וביזאריות. היה משונה לגלות עד כמה בלתי אפשרית המנוסה מעצמך במשך 38 שנים. אני לא נורא מעניינת את עצמי על בסיס יום-יומי. אני לא קמה בבוקר וחושבת כמה מעניין לי להציץ פנימה לתוכי ואילו מחשבות יהיו לי על עצמי, אז הפתרון הוא ברעננות של הזווית, וגם שבאופן שבו אתה בוחן את עצמך. הרי הכל כבר נאמר, כל הגורלות נכתבו וכל האמיתות נאמרו, אז באמת כל מה שאפשר לייחל לו זה למצוא זווית חדשה בכתיבה או מטאפורה לראיית העולם שלך, כדי שתהיה מספיק ראויה לטלטל אותך ולראות את עצמך באופן רענן, במקום השעמום הרגיל והקבוע".
מנין המשיכה לכל הביזאריות הזאת?
"זה ספר שהגוזמה היא אחד הדברים המובילים אותו. אני מאמינה בחסד ואני מאמינה בחברות ובכמיהה למשהו. לא למשהו דתי, אבל למיזוג אוקיאני כמו שפרויד קרא לזה, סוג של השגת שלמות פנימית ואיזו שלווה שאולי רק לתינוק יש בנוכחות אמו, או לדתי מאמין. הגוזמה היתה אמצעי שדרכו יכולתי ליצור אימאג' ססגוני מאוד, שבהמשך מתפוגג ונשאר משהו מאוד פשוט. זה סוג של סגנון".
סגנון שבחרת?
"סגנון שבחר בי. אלה עניינים אינטואיטיוויים. יש בי חיבה לגרוטסקי, לסאטירי, לסוג של עיוותים, למראות שמגדילות ומעוותות את המציאות וזה הופך בספר לסוג של מטאפורה".
מה התפקיד של המיניות כמרכיב כה דומיננטי בעלילה?
"תפקיד המיניות מאוד מרכזי. המיניות הנשית היא גיבור בפני עצמו. זאת אחת המהויות הכי משמעותית בכל ההווייה הנשית, בדיכוי שלה, בקיום שלה, בפיתולים ההיסטוריים, במקובלויות השונות שלה לאורך ההיסטוריה, באופן שבו נשים מתנהלות. זה מאוד מעסיק אותי דווקא משום שהסקס הוא פחות נושא מרכזי שאני הוגה בו יומם וליל ונהיו לי עוד עניינים בחיים. אני מרגישה שיש טיפה ובטח בעתיד יהיה עוד קצת פרספקטיווה לראות את הדברים מהצד ולנסות לפענח את הדבר הזה שנקרא הליבידו הנשי, אותו עולם נשי שמתעסק ביסוד הנשי האפל ובחלקים האפלים של הנשיות. אני מנסה לבדוק בספר את הליבידו הנשי בכל מיני ביטויים שלו ולא רק ככלי לשעשע את האשה או לדבר עליו כעל ביטוי של ליברליות חברתית. יש שם המון פנים וזה נוגע בהרבה תחומים של חייה של לילי. תחומים מאוד אפלים ונוגעים בעומק של הדבר, הרבה מעבר להיותו אמצעי ילודה או אמצעי של הנאה ופיתוי. די התפרעתי עם המיניות. האמת היא שלא אהבתי את העבודה על הסצינות הללו גם כי אני לא אוהבת את זה וגם כי אני מתביישת, אבל זה לא מוריד את עוצמת הרצון שלי לדבר על מיניות ולבחון אותה. מעניין אותי איך זה מחזיר אור, אבל זה כאמור מביך אותי ולא גורם לי הנאה".
עם הקריאה נראה שתיאורי הסקס נעשים בשלב מסוים בידור חולני, שהם יהיו אולי סוג של אטרקציה בפני עצמה לקוראים.
"אני יודעת, אבל אלה דברים שבזמן אמיתי אין לי שליטה עליהם. אם הייתי צריכה לבחור מטאפורה אחת שצריכה לייצג את הספר, זה באמת איזה יריד קרקסי שמעניק סוג של חירות מאוד מסוימת. במהלך התחקיר גלשתי לכל מיני אתרים של פריקים שתמיד מיוחסים לקרקס ומהווים כדימוי משהו חזק. זה גם מאוד מרתיע והרבה פעמים התחושה היא דואלית, כמו משיכה שבאה לצד של דחייה, או אי נחת להתבונן בעיוותים שקיימים בנו. היה גם רצון להתעמת עם האימה ולהכיל אותה והיה בזה גם חטטנות ומציצנות. קשה לי לדבר בהיגיון על דברים שבעמל רב חיפשתי להם פתרונות של כתיבה. הרבה דברים בספר הם החלטות, אבל הרבה זה אינטואיציה ולכן קשה לי לדבר על זה כי אני נורא דבקה בהגיון ואני אדם נטול אינטואיציה".
האם ללכת למקומות כה מופרעים זו הצהרה, האם זה סוג של שחרור שחווית ככותבת, כפמינסטית?
"זה חלק מהצהרה, אבל ביליתי את רוב חיי בחוויה שלי את עצמי כאדם מאוד פגום ומופרע. זה לא עניין של טוב או רע, זה נתון, וזה ייסר אותי. מין תחושת חריגות צורבת לא נעימה, כמו קלקר על זכוכית. אחד הדברים הנורא מעניינים הוא שככל שאני מתבגרת, אני מרגישה הרבה יותר שפויה. לא כי עם הגיל קצת התעגלתי והדברים בחיי פחות סוערים, אלא שהיום אני מזהה שבנעורי הייתי הרבה יותר שפויה משחוויתי את עצמי מבפנים. אני גם מזהה מינונים אינסופיים של עיוות וחוסר שפיות באנשים סביבי. אולי זה טריוויאלי ואולי לא, אבל זה מאפיין את האנשים הכי רגילים. לי יש רזומה עשיר של שיגעון וחריגות בגלל ההגירה מרוסיה לישראל והמשפחה, אבל השפיות שכל כך הייתי מכושפת ממנה היא בעצם דקה וצלופנית. במלים אחרות, העולם נראה לי היום יותר קרקסי. פעם הרגשתי שרק אני היא קרקס".
את, היפהפייה, השחקנית, הסופרת, את קרקס?
"יופי עובד עלי ונורא מרגש אותי, אבל למה אני קרקסית זאת שיחה שלא ניכנס אליה. יופי זה רק איך את נראית והיופי מספק רק אם את נורא מתעניינת בבחורים. אז יש לך מחזרים, מה מספק בזה? בפועל ליופי אין משמעות. נשים יפות יכולות להתחתן טוב יותר ממכוערות, אבל אני ממעיטה בערך של היופי הנשי כחווייה סובייקטיווית".
מה זה אומר, שאינך אוהבת את עצמך?
"אני מרגישה סוג של ניכור בלהגיד שאני אוהבת-לא אוהבת את עצמי. זה כאילו את חווה את עצמך מבחוץ וזה ניכור. אני אמביציוזית, אבל לא כדי להצליח בכסף, אם כי אני נורא גאה שקניתי דירה. אני יותר אמביציוזית בתוך הכתיבה, שם יש לי אנרגיה עצבנית כזאת. ככה בחיים יש בי הרבה צדדים מאוד פלגמטיים ומאוד עצובים. אני דיכאונית. האמת היא שכבר השתפרתי וגם ארגנתי חיים שמאוד מתאימים לי. המפגשים שלי עם העולם בחוץ הם במינונים קצובים. מדובר בדיכאון קיומי ודיכאון קונקרטי. גם וגם. אלמד אותך סוד: דיכאוניים הם נורא עליזים. קודם כל את נורא עליזה בכל פעם שאת לא בדיכאון ואז נורא כיף ונהנים מהחיים ומדברים מאוד פשוטים. את נהנית שאין לך מועקה ושאין לך מחשבות קשות".
מדוע אינך בלונדינית יותר?
"אני עושה אקספרימנטים עם השיער וביום ראשון אלך לעשות פסים. אני מנסה לרענן את הצבע ועכשיו אני חומה וצבעתי לבד. נכון שלא ויתרתי על היופי, אבל ליופי יש הרבה היבטים מייסרים ולא נוחים. בייחוד אם את עובדת בזה. נראה לי נורא נעים להיות הבלונדה הטיפשה, אבל יופי הוא באמת רק חלק מההוויה הנשית. אני לחלוטין עובדת בלהיות יפה כי אני יודעת שאני בת 38 ועוד מעט זה הסוף של זה. זה פחות מעסיק אותי - ואז אני נאחזת בזה מיד חזק וכן רוצה להתלבש יפה. אני יכולה לראות איך בקלות אני יכולה לנפנף את העניין הזה מחיי. מזלי שאני אוהבת בגדים יפים. את רואה, זו מסכת מורכבת של נשים והדיאלוג שלהן עם איך הן נראות ואיך זה משרת אותן ואיפה זה דופק אותן. זה אינסופי".
בעלבתיות, אמביציה ובולמיה
היא נולדה ב-66' בלבוב, אוקראינה, כאלונה גייקלה. אביה, מרק, היה כימאי במקצועו, כמו האם דולורס. האב מת ממחלת כליות כשאלונה היתה כבת חמש. מגיל שלושה חדשים היא שהתה רוב הזמן אצל סבתה כי ההורים עבדו. כשנה לאחר מות אביה, ב-72', הם היגרו לישראל, לקרית ביאליק. האם כבר היתה נשואה לגבר אחר, חיים רצ'סטר, שקמחי בת השש נשאה את שמו אך לא מצאה אתו שפה משותפת. אמה ורצ'סטר עדיין גרים בקרית ביאליק. "לא נסעתי לבית אמי כבר 20 שנה, אמי באה אלי כל שבוע לכמה ימים מאז שנולד בני. אני רוסיה ואצלנו הסבתות מגדלות את הנכדים. אותי סבתא גידלה, וכשבאנו לארץ חייתי עם אמי עד שסבתא הגיעה לכאן ואז לקחתי את החפצים שלי בגיל 13 ועברתי אליה. מאוד אהבתי את סבתא שלי. אני גם אוהבת את אמי. אני בכלל מאוד אוהבת נשים. לחלוטין יצאתי לא לסבית, אבל אני מרגישה תחושה מאוד עמוקה כלפי נשים ולפעמים זה מציף אותי כמו שאת יכולה להרגיש מול נוף יפה או מול שקיעה. אני יושבת עם חברות שלי וכמה נעים לי ואיך אני אוהבת את ההוויה עם היצורים האלה שנקראות נשים, איך שהן שורדות את הצעדה שלהן בחיים עם הילדים והכסף והגברים. נשים זה עם טוב, וכשאני בחברת נשים אני מרגישה סוג של שקט שבחיים אני לא מרגישה עם גברים. אני לא מחבבת גברים, אבל עם השנים נהיו לי כמה ידידים ממין זכר".
וזה קשור לבית ההורים?
"גדלתי בבית שלא היה בו גבר, בית מאוד של נשים אבל בלי מיסטיפיקציה של זה. סבי עבד קשה כווטרינר של הקולחוז והיה חוזר הביתה מאוחר. סבתא תמיד נכחה כי כאשר נולדתי היא יצאה לגמלאות, לאחר שהיתה מורה למתמטיקה אהודה, אז היתה הסבתא האחת והסבתא השנייה ואמא שלי. אחר כך אבי מת וחייתי בחברת נשים, אלא שאז אמא התחתנה עם בעלה אך לא נרקם בינינו קשר טוב והייתי כבת 13 כשעברתי לסבתי. אמי לא כל כך ידעה מה לעשות. מצד אחד זו היתה הרוטינה ברוסיה, מה גם שבערב היינו נפגשות. היא לא אמרה מלה על הנטישה שלי. אולי היה לה נוח שהלכתי, אבל זה כנראה היה מורכב יותר כי אנחנו קשורות מאוד והיינו קשורות כשהייתי קטנה. באיזה שלב כעסתי עליה מאוד ולאחר שירותי הצבאי עברתי לתל אביב וכמה שנים נפגשנו לעתים רחוקות ומאוד ברשמיות, כי זה היה טעון ברגשות קשים. כשנולד לי בן היה קאמבק מטורף וכל האחווה של פעם חזרה בבת אחת".
עד כמה אינך מחבבת גברים? הדמויות הגבריות ב"לילי לה טיגרס" מעוצבות כך שמתבקש לשאול אם את שונאת אותם.
"לא לציטוט, כן".
הייצוג שלהם בספר באמת מסגיר שנאה עמוקה ומנומקת.
"זו הצהרה שקשה לי להגיד באופן חד משמעי, מה גם שאני חיה עם גבר ואני אוהבת אותו. פרופ' ישעיהו ליבוביץ היה אומר שהוא שונא את הנצרות אבל לא שונא אף נוצרי גופא. אני יכולה להגיד אותו דבר על גברים ועל מה שאני תופשת בעולם הגברי והאופן שהוא הקרין אלי. העולם הגברי לכשעצמו הוא עולם יפה. גברים בנו את הציוויליזציה. ישנה חוקרת תרבות ששמה קאמיל פאליה, אשה מאוד מעניינת, לסבית פוליטית, והיא טוענת שהיא מאוד מעריכה את העולם שגברים בנו, אבל מוסיפה שהזכר האנושי כל כך נחרד בעודו פעוט מרמות התלות שהוא חווה כלפי אימו שאחר כך הוא מקדיש את כל חייו כדי לייצר דברים שבעצם יפרידו אותו ממנה ומהתלות בה. הכל אקטים של פירוד ושל יצירת עצמאות מופרזת. כן, אני שונאת גברים".
עמיקם אור כשדים הוא שמו המדהים משהו של הקצין שנטש את לילי בשל גודלה. מה פשר השם?
"הוא מייצג סוג של ישראליות שפעם ראיתי בה משאת נפש. היכולת לחוות את עצמך כחלק בלתי נפרד מהמקום שאתה חי בו ומין תחושה של בעלות עמוקה. זה קצת הפסיק לעניין אותי עד שהתפרצה פרשת טננבאום עם העליהום עליו. זה הטריף אותי ופתאום עפו לי כל הפיוזים ההגירתיים שלי, למרות שאני כבר מזמן לא מרגישה כמהגרת. אמרתי לעצמי: למה לאמא שלי אין מכר שנסע לאבו-דאבי לגלגל עיסקת סמים, מה זה? הרי יש פה בפירוש גזע של אדונים. אז יזהר אומר שיש רוסים כאלה. ניחא, בכל גל הגירה יש ז'אנר מאוד מיוחד. עמיקם אור כשדים אינו זן מיוחד. זה סוג של ישראליות, גזע של אנשים שחיים מתוך חוויה עמוקה של בעלבתיות שאני רק יכולה לפנטז עליה. יהיה בסדר, הם אומרים, והם כמובן מכירים כל מיני אנשים".
איפה פגשת בהם בחייך?
"הייתי נשואה מ-85' (לצלם הטלוויזיה עודד קמחי) והתגרשתי כעבור שנתיים, ולפני שפגשתי את יזהר (על הסט של 'שוברים') גרתי עם שותפים בדירה שכורה בתל אביב שהיתה בבעלותו של ח"כ לשעבר ומקורב למשה דיין. דירה תל-אביבית טיפוסית עם הבלטות הקטנות, אבל בתוך הקירות של הדירה העלובה הזאת מישהו הטביע במלט אוצרות ארכיאולוגיים, פיסות פיסות יקרות ערך מארמונות רומיים ויוונים. זה היה כה גרוטסקי ומטורף. עמיקם אור כשדים מייצג את הליבידו של הישראלי לעומת הליבידו של היהודי. בלילי יש משהו מאוד יהודי ואפילו גלותי ואל מול היישות היהודית, שהיא נקבית והיא שפופה יותר, ניצבת המהות הישראלית".
שנתיים אחרי שעזבה את בית אמה ועברה לבית הסבתא היא עזבה את קרית ביאליק לטובת קיבוץ רמת יוחנן. כעבור שנה מאסה בקיבוץ ועברה, במימון אמה, לגור עם שותפה בדירה שכורה על הכרמל. היא סיימה בגרות חלקית והתגייסה לנח"ל, מהצבא עברה לחיות בתל אביב, למדה בבית צבי ושיחקה בסרטים ובתאטרון. ב-93' החלה לכתוב מחזות, תמלילים לשירים וכתבות בעיתונות. כעבור כשלוש שנים פירסמה את "אני אנסטסיה", שנמכר עד כה ב-25 אלף עותקים ("סוזנה הבוכיה" הגיע ל-30 אלף). "בחיים לא הרגשתי שכתיבה היא בעלת ערך תראפויטי. נכון שמשהו בך נפתח, אבל אני מרגישה יותר טוב לאו דווקא עם החיים שלי. משהו השתחרר מבחינת האפשרויות של כתיבה, משהו שתמיד כנראה היה שם, אבל פתאום את מכירה בדברים שהם בעצם יכולים להיות שלך".
מה את שואפת להשיג בכתיבתך?
"יש בקרים שאני שואלת את עצמי למה אני כותבת בכלל. הכתיבה באה לי קשה ואני חווה אותה כסוג של עינוי. אני נוצרת תקווה שאתבגר כבר ואולי יהיה לי קל יותר, אבל בינתיים זה לא קורה ואני חוזרת ושואלת למה בכלל כתיבה, ומה מידת הנרקיסיזם בזה. אני מעמידה את עצמי כל פעם מחדש מול כיתת יורים. אני מאוד מקנאה כשאני קוראת ביוגרפיות של סופרים שחווים את הכתיבה כסוג של שליחות, או חשים כשופר של אלוהים ושמישהו גבוה מדבר מתוכם. זה לא רק שמיסטיפקציה של הכתיבה קצת מגעילה אותי, אלא גם דחייה מהביטחון שכותבים מסוימים חשים שהם מעניקים לאנושות משהו חשוב. מן הסתם כאשר אתה קם כך בבוקר, אתה יכול לשבת מול המקלדת כי אתה יודע שאתה 'און דה מישן'.
"אני לא כזאת והרבה פעמים זה נראה לי כסוג של נרקיסיזם פרטי, ואני גם מתקשה למצוא משמעות. ספרים היו תמיד משמעותיים בשבילי, אבל אני לא חווה את ספרי כספרים נושאי חזון. אז קשה לי לחוות את זה כל בוקר מחדש ולכן הכתיבה הרבה פעמים מתרוקנת ממשמעות ואז עלייך לפעול, כי הכתיבה היא סוג של החלטה, לפחות בשלב ההתחלה. יש הכותבים באופן טבעי מגיל צעיר ויש כמוני שהתחילו לכתוב בגיל מבוגר יחסית, 27 לערך. הכתיבה לא היתה משהו טבוע בי. ידעתי שאני לא רוצה יותר לעבוד בתיאטרון, שאם אשאר שם עוד שנה זה יהרוג אותי והייתי צריכה למצוא משהו חדש לעסוק בו".
כולם קראו במשפחה שלה והיתה דודה בלשנית במקצועה, אבל קמחי מעולם לא חלמה על קריירה של סופרת, גם לא כשהתחילה לכתוב בעיתונים באמצע שנות ה-80. היא למדה אז בכלל בבית צבי ונתן זהבי סידר לה לכתוב למוסף הנשים ב"חדשות". "הלכתי למפגש פנויים פנויות והבאתי 500 מלה ובמקביל בערבים עבדתי בתיאטרון". אחר כך כתבה במקומון החיפאי "כלבו" וב"עיתון תל אביב" ובהמשך, לאחר פרסום "אני אנסטסיה", הגיעה גם ל"קפטן אינטרנט" ב"הארץ". "ישבתי מול הצג וגיליתי כל מיני אתרים ביזאריים. כך לבסוף את מזהה אצלך כל מיני נטיות, כן? אז כתבתי בין השאר על אתר נקרופילים, ועל מין מסדר נשים שהיו בעד הפלות, התאבדות ואכילת בשר אדם, כולל מתכונים שהן צירפו".
אז איך הוצאת לפועל את ההחלטה לכתוב ספרים?
"כשהחלטתי לכתוב חשבתי שאשב מול המחשב ואקליד ואז טיקי-דם-טיקי-דם זה יקרה. הרי אנשים כותבים ספרים כה עבים. לא שהייתי טיפשה ולא שלא ידעתי שזה קשה, אבל זה התברר כסיוט. הלכתי למטפלת יונגיאנית ובמהלך הפגישות תיארתי לה את ייסורי והייתי נשכבת על הרצפה ובוכה בכי מר. הרגשתי שהחלטתי לכתוב וזה לא יקרה ולקחתי את התובנה הזאת מאוד קשה. 'אולי תעשי משהו אחר', היא אמרה יום אחד, 'למה בחרת לך עיסוק כה לא נעים?' ואז במקום לשמוח נמלאתי שנאה איומה ומטורפת אליה ולא הלכתי יותר. אבל המשכתי לכתוב ובאיזה שלב כתבתי את הסיפור הקצר הראשון, 'יומני ברלין', ושם טיפ-טיפה הבנתי איך זה נוסע".
למה התעקשת?
"יהיה לי קשה לענות תשובה שמכבדת את הקורא. אמרתי שאני מתעבת מיסטיפיקציה של הכתיבה ובעיני עשיית אמנות זו עבודה קשה ומשעממת. אני לא יודעת למה התעקשתי. אני חושבת שיש רגעים בתוך הכתיבה, לפניה ואחריה שהם מלאים אור. אני כל הזמן רודפת אחריהם. הרגע שפתאום יש בך תחושה עמוקה של הרמוניה. כתיבה היא מנוסה יפה מהמציאות. אני לא יודעת בשביל מי אני כותבת ועם מי אני מקיימת דיאלוג בכתיבה, אבל יש בי צורך נואש להיות מובנת. ייתכן שאני מקיימת דיאלוג עם סופרים אחרים ופחות עם אנשים המקיפים אותי ואני אוהבת את הספרות הרבה יותר ממה שאני אוהבת את החיים".
למה שלא תאהבי את חייך? הם לא היו כל כך רעים אלייך.
"החיים שלי מאוד טובים. למדתי לעשותם טובים. אני אדם שקשה לו לחיות והחיים לא באים לי טבעי. יש אנשים שקל להם יותר, כמו בספורט. אז יש לי חיבה פשוטה לחיים, אבל יש ימים שאני רוצה ללכת לסטודיו קצת כמו התשוקה להשתכר או לעשות סמים קשים. המציאות קשה לי ואז אני הולכת לכתוב ואם אני לא כותבת יש לי פחות אזורי מנוסה והחיים נוחתים עלי במלוא כובד משקלם. קשה לי לפעמים לחיות. אני נורא אוהבת אנשים, אבל יחסים אתם זה עניין תובעני ודורש אנרגיות ויכולת אלתור. בשנים האחרונות אני מצמצמת את חיי למינימום האפשרי. כמה שפחות כובד וכמה שיותר פשוט ועדיין זה מסובך, ופתאום אני לא מסתדרת עם מישהו ויש כל כך הרבה אי הבנות עם אנשים".
ולמה שהכתיבה לא תבוא לך בפחות ייסורים? גם היא היטיבה איתך עד היום.
"אני נורא אמביציוזית ביחס לכתיבה. יש לי תשוקה לפרק אותה, להצליח לצמצם את הפער בין החוויה הפנימית שלי לבין העליבות שנשארת על הדף. ככל שיקטן הפער בין מה שאני רוצה לספר ולבטא לאופן שבו הוא בסוף יוצא, זו משאת הנפש הכי הגדולה. באחת המסות של רולאן בארת הוא מדבר על הפיכת המפלים לזרזיף. הייתי רוצה שהזרזיף יהיה פחות עלוב ויהיה שיקוף מדויק יותר של המפלים".
האם את רואה את עצמך כמשתייכת לקאנון הספרותי הישראלי?
"תלוי איך תגדירי אותי. אני אהיה סופרת קאנון בטח לאחר הספר החדש, אבל זה לא נראה לי הישג לכשעצמו. זה סוג של מעמד. אני גם לא יודעת מול מי אני ממוקמת. ממילא הקאנון מאכלס ברובו גברים ואני ממש לא רוצה להצטייר כפמיניסטית דה לה שמאטע, אבל אני בעד קידום הכבוד לסופרות נשים".
יש בספר ניסוחים כמו "יופיה נח על הספסל כמו ארנק גדוש מזומנים", או "צלילות החושך נגועה ברוח ערוותו של הים". למה?
"אני באה ממסורת רוסית ששם נורא אוהבים ליריקה ברומנסות ישנות וגם שירה וזה על גבול הסנטימנטליות. יכול להיות שיש קטעים קלישאיים בספר, כשכתבתי את זה לא חשתי כך. אני נזהרת מקלישאות לא מודעות אבל כנראה אין מנוס. באשר לשפה הבוטה, אני תמיד חוזרת להשפעות הספרותיות שלי. סופר שנטשתי וחזרתי אליו לא מכבר הוא ארווין וולש הסקוטי, אחד הסופרים שנתנו לי מפתחות, שכתב בין היתר את 'טריינספוטינג' ו'אקסטזי'. הוא כותב בשפה הכי אלימה שקראתי בחיי, אני זוכרת את החוויה והטלטלה שהיתה לי בפעם הראשונה שקראתי אותו. אז אנחנו כל הזמן מדברות על חירות וחירות פנימית אינסופית ואצל וולש זה היפנט אותי - אז כן, גם אני. אני גם בולמית ואני רוצה לבלוע הכל, את כל האפשרויות".
