"כאשר אמות לעבור למהות אחרת": האם זלדה היא משוררת נשכחת?
מי זוכר את זלדה? משאל במלאות עשרים שנה למותה של המשוררת שהבליחה מתוך העולם הירושלמי החרדי. ריכזה וערכה: עלית קרפ
זלדה
תצלום: ישראל סאן
עשרים שנה אחרי מותה זלדה היא בעיקר משוררת נשכחת מאוד. הדור הצעיר אינו מכיר אותה מכיוון ששיריה מופיעים אמנם בתוכנית הבחירה של בתי הספר הממלכתיים, אבל המורים והתלמידים אינם בוחרים בהם. הדור שכבר איננו צעיר שכח ואולי העדיף לשכוח את הציפור הצבעונית שהבליחה מתוך העולם הירושלמי החרדי, אבל מעולם לא עמדה במרכז המילייה הספרותי, ואולי אפילו לא בשוליו. ומי בכל זאת זוכר? חוקרי הספרות, הנוער הדתי, ששיריה מופיעים בתוכנית הלימודים שלו, ובערב שהתקיים לא מזמן לזכרה בירושלים היה רוב מוחץ לכיפות הסרוגות, וגם אוהביה האישיים שהכירוה כילדים או כאנשים שיצירתה נגעה בהם אישית ולפעמים מקצועית. השירים המולחנים, כמו תמיד זכורים יותר מאלה שלא הולחנו. ומה זוכרים הזוכרים? בעיקר את החיבור של הקודש לחול, או אולי נכון יותר לומר, את השגבתו של היומיומי, הפשוט, הצנוע למחוזות אלוהיים. שיכחה לא מבורכת.
ירד שלג באותו יום
חוה אלברשטיין פגשתי את זלדה בפעם הראשונה בחורף 1974. חנן יובל הלחין את השיר שלה "לכל איש יש שם" והיה לי חשוב מאוד להשמיע לה אותו לפני ההקלטה. נסעתי ביחד עם קרלה קמחי, שהיתה המפיקה שלי אליה הביתה ברחוב צפניה ונדמה לי שאפילו ירד שלג באותו יום. זה היה בית קטן ומוקף צמחייה ונורא התרגשתי לפגוש אותה. היתה לנו פגישה מאוד נעימה והיא מאוד אהבה את הלחן של השיר, מה גם שזה היה השיר הראשון שלה שהולחן. אחר כך בשנים הבאות הלחין חיים ברקני את "פנאי" ואת "הדליקו נר", וכמה שנים אחר כך הלחין שפי ישי את "שלומי קשור בשלומך" וגם את "אמי נרדמה". חלק מהשירים הללו הולחנו לקראת תוכניות טלוויזיה שבהן השתתפנו ביחד וחלק נכנסו לאוספים מאוחרים יותר. ממש לאחרונה נכנס גם השיר "הדליקו נר" לאוסף האחרון שלי.
קשה לתאר שמבית כזה יכול היה לצאת שיר
חיים באר כשאני מנסה להסביר מהו הנס שמחוללת זלדה בשיריה, אני אוהב לקחת את המאזין שלי לרחוב צפניה 31, בירושלים. שם, בכתובת הזאת, גרה זלדה שנים ארוכות, עד שעברה לרחוב התיבונים, ושם גם פגשתי אותה. הכרתי אותה כשביקרתי בביתם של הסופר נחום אריאלי ואשתו רות, שהיא קרובת משפחה שלה ואחר כך גם ביקרתי אותה בביתה. מי שבא לבקר אותה צריך היה להיכנס דרך חצר מרוצפת בשאריות של מרצפות אוריינטליות מטולאות וכשנכנסת אליה הביתה, מהכניסה האחורית יכולת לעמוד בחצר ופניך פונים לכיוון צפון. מבעד למפתחים צרים בין הבתים יכולת לראות הרים חשופים שהם הרי ארץ בנימין. מיד אחר כך כשפנית דרומה, ניצבת בכניסה לביתה. שם היו פמוטות הירושה שלה שעליהם היא כותבת והשולחן הכבד שלה שגם אותו היא מזכירה. הבית היה נקי ומאוד צנוע.
אחד הדברים שאני זוכר, כי כך היה גם בביתנו, היתה הרצפה עקומה. אם היית הולך יחף בלילה, היית עלול ליפול. ישבתי אתה והיא דיברה בהיסוס גדול ולאט. הדברים הללו קרו בשנת 1961, בעת שהייתי נער בן 16 או בן 17. שירים שלה כבר התפרסמו אז בעיקר ב"דבר הפועלת", אבל הפרסום הגדול שלה הגיע רק מאוחר יותר כשעזה צבי הביאה את השירים לבנימין תמוז והוא הדפיס את שיריה ב"הארץ".
אם אנחנו חוזרים לבית בצפניה 31 קשה לתאר שמבית כזה יכול היה לצאת שיר. לימים היא פירסמה את השיר "הבית הישן" ואני נפעמתי מכך שהבלאטות העקומות האלה שלכל אדם אחר נראו מטרד נראו לה ביטוי חיצוני או גילוי של התהום שחבוי מתחת לרגלינו, וגם ראתה בעקימותן עדות לשורשים, לזרעים ולמעיינות המתקיימים באופן סמוי ממש מתחתנו. מהמפתח בין הבתים בחצר ראתה זלדה את ההרים הנשפים ובחצר הצרה הזאת, שרק חתיכת שמים נראתה בה, היא ראתה את השמש הזורקת את זהבה הבוער, את הכוכבים ואת המזלות. החומרים שעמדו לרשותה רחוקים מאוד ממה שאנשים מחשיבים לחומרים שיריים. זה פלא בעיני איך רחוב צפניה 31, העלוב והלא נחשב, הופך בנגיעתה של משוררת אמת למשהו שמחובר לקוסמוס ולתהום. הניגוד בין שני הדברים הללו הוא הפלא שבשירה.
כי אנחנו בלב האור
מנחם בן
ברגע מסוים מתרחשת באחד משיריה של זלדה (השיר "שבת וחול", מתוך "פנאי") דרמה קטנה. אנושית אבל גם אלוהית. המשוררת (ואל תגידו לי שצריך להגיד "הדוברת", כלשון האקדמיה הנוראה) נחשדת בגניבה. כן, כן, זלדה, תארו לכם. אבל אז נפרשת עליה, מתוכה, החסות האלוהית, והמשוררת מרחפת על כנפי היופי, עד פרפר גן העדן, גבוה מעל חנות המכולת העכורה שבה חשדו בה, וכל החשד הופך להבל, נמס באוויר.
זה הולך ככה: המשוררת נכנסת ביום ראשון, אחרי כוכב השבת, לחנות מכולת זרה, ומרגישה כ"מושלכת / מלב האוקיינוס לחוף יבשה / ארוך וצר ושומם". אתם יודעים, חנויות מכולת זרות בירושלים (או בכל מקום אחר). והחנווני שוזף את מראיה - הצעיף שלה מקומט מדי, המראה שלה מוזנח כללית - במבט קר, עוין: "בבואי לחנות ירגיש מיד החנווני / שבאתי מכוכב אחר, ובתימהון / יסקור מראי, לו זר, פליטת התהום / ובאישוניו הקרים, כמו בראי שחור, / אראה צעיפי הקמוט, חיוכי הנבוך".
ופתאום קורה משהו: אחת הלקוחות, אשה גוצה, מגלה פתאום ש"כספה אבד לה. וי לי!". והחשד נופל, כן, על זלדה (או ככה היא מרגישה לפחות בנפש המשוררת הלא-טועה שלה): "החנווני האפל שופך דומן של חשד / על מראי המרושל, העזוב. ממבטו / נובל כפרח עתידי, עברי קמל. / חלומותי מתים / אוי לי כי לבדי אני בעבי היער".
הסיטואציה מתחילה להיות מנוסחת במונחים קפקאיים כמעט: "הדלת פתוחה, אך לצאת לא אוכל / ממלכודת החנות./ עתה אראה בבהירות אכזרית / מה מעט יודע אדם על חברו - / אפילו בני ביתך, אפילו יקיריך, עלולים / ברגע של ליקוי מאורות/ לראות בך כל מום רע, / אני טובעת באופל".
השיר עוד לא נגמר, בהחלט לא. שיאו יגיע עוד מעט, אבל נזכיר בינתיים, כי זלדה כתבה פעם שיר נפלא ("בחיק העשבים בכה") על מישהו שחשדו בו לשווא: לוי נויפלד, שנחשד בסדרת רציחות, עד שהתגלתה גופתו, והתברר כי התאבד זמן רב לפני שהתרחשו הרציחות הללו, והוא נוקה מכל חשד. "תלתליו זרמו כנחל חשאי / כמשי, כשלום, / כאשר רחצוהו מטיט ומדם / ומצלמוות בור".
ואנחנו חוזרים למלכודת החנות, כי ברגע מסוים, בלב לבו של העיוורון והחשד בחנות העכורה, שומעת זלדה קול אלוהי, לא פחות, והקול הזה אומר לה, כי "לא תמות האמת עם החנווני, לא תמות האמת עם הגברת הגוצה", ואז מתחילה נשמתה להקיץ מן הדיכוי האנושי: "נשמתי הקיצה, וברעד היא חשה שמלך-הכבוד נמצא עמה / בחנות העכורה". מכאן ואילך הכל הופך לאושר: בתוך נפשה היא יוצאת לפני אלוהים במחול: "בלב המהומה אספני ריבון הרוחות / על גלי השנאה כעל אבן מפולמת / יצאתי לפניו במחול, / קולי נשאתי בשירה / לאמת ששמש וירח וכוכבים הדום לה. כמעט שנשקתי לחנווני - / כי מאחורי גבו הדואג נגלה / לי נופו של החופש הזורח"... שיר נפלא (אבן מפולמת, אגב, על פי מילון אבן שושן החדש, היא אבן המשוקעת בתהום שממנה יוצאים מים).
איך מצטטת זלדה בשיר אחר: "באלוהים בטחתי לא אירא מה יעשה בשר לי".
מה רציתי להגיד? שבכל שיריה של זלדה זה העיקר: מתוך גוף העולם עולה אלוהים. כל הזמן. בכל מקום. "הירח מלמד תנ"ך" ; "כלנית בוערת כפסוק"; "כל שושנה היא אי / של השלום המובטח, / השלום הנצחי. / בכל שושנה מתגוררת / ציפור ספירית / ששמה 'וכיתתו'". והגוף כואב לנו משום ששכחנו שמוצאו מגן עדן, שכחנו את חד-פעמיותו ואת חד-פעמיותם הנצחית של החיים ("זה הרגע שעובר כרגע", כתבה יונה וולך, ידידתה הקרובה של זלדה) ושכחנו את אלוהים: "גם בביתי כעס עלי גוי. כעסתי עליו, אך הוא / ענה לי פתאום: זה מפני ששכחת שמוצאי מגן- / העדן. אני האח הצעיר של השמחה. / אני גופך, פרפר שבא רק פעם אחת מן האין". איזו הגדרה נפלאה לחיינו בעולם הזה: "פרפר שבא פעם אחת מן האין". נשמור עליו. כי עוד מעט אנחנו מתים.
אבל זלדה לא פחדה מהמוות. להפך. גם הוא נראה כאופציה מאושרת: ("האם תענוג השקיעה האדומה/ הוא מיסוד התמותה שבי?"). כי כל מראות האושר של העולם הזה ("הכרמל הנראה") הם רק משלים לאלוהים שבתוכנו ("הכרמל האי-נראה") בשורות המפורסמות: "כאשר אמות / לעבור למהות אחרת - / ייפרד הכרמל האי-נראה / שהוא כולו שלי, / כולו תמצית האושר, / שמחטיו, אצטרובליו, פרחיו וענניו / חקוקים בבשרי - / מן הכרמל הנראה / עם שדרת האורנים שיורדת לים". את הרוח (הכוללת במקרה זה גם את 'הכרמל האי-נראה") הרי אנחנו לוקחים אתנו לעולם הבא, שהוא כידוע עולם האלוהים נטו: "ושב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה" (קהלת).
כלומר, אין מדובר כאן במין נירוונה הודית, אלא במשהו שטעמי האושר שלו הם טעמי העולם הזה: טעמי הפירות, מראה הפרחים, ואיזושהי ידיעת אושר פרטית, חופשית, מול כל ייסורי העולם הזה, שזלדה קנתה לה מילדותה "פרחתי בבית אבן, בלי עול, בלי תחתית / כבדיה תמהונית, כרקפת בסלע / ירושלים לכדה את נפשי החופשית / טבעתי באור, שכחתי את שמי". ולמרות שמדובר כאן לכאורה בדיכוי החופש ("ירושלים לכדה את נפשי החופשית") המעבר (בשיאי הנפש והשירה) הוא למעשה למהות מאושרת אחרת: "טבעתי באור, שכחתי את שמי", שזה בכל זאת על פי השמועה מצב הנירוונה המאושר, שבו אנחנו שוכחים את שמנו - כלומר, את הזהות הנפרדת, הפרטית שלנו - כי אנחנו בלב האור. הכל אלוהים.
עמדה פנימית אצילה וחזקה
חמוטל בר יוסף יש שירה שגורמת לך הנאה, תחושת יופי, הרחבת הדעת, הערכה ליכולת הביצוע, לפיקחות; ויש שירה שמשנה לך את החיים, שאתה דבק בה כי היא מזינה אותך בכוחות פנימיים, מאירה לך את החומר העכור של החיים ומאפשרת לך לצלוח אותו בלי להיסחף בו, בונה בך עמדה פנימית אצילה וחזקה של רוך, של שעשוע. שירה של חוכמה נעלה, שמעניקה לך הארה פנימית. זה אולי ההבדל בין ספרות טובה לספרות גדולה, קלאסית. אני וקוראים שונים, בעלי תרבויות שונות, חשנו לא רק הערכה גדולה לאמנות הכתיבה שלה, אלא גם הכרת תודה, הערצה, ורצון מתמיד להיות בקרבתה. כך הגיבו משוררים שעולמם הרוחני שונה לגמרי מזה של זלדה, בלי להתחשבן עם הבדלי ההשקפות, האמונות והרקע החברתי.
קשה לי לחשוב על משורר אחר שעורר תגובות כאלה. ברור שזה לא היה יכול לקרות בלי כשרון כתיבה גדול.
זלדה היא משוררת בעלת חשיבות עצומה לתרבות הישראלית כי השירה שלה בונה רוחניות ישראלית-יהודית גבוהה, חזקה ושלמה עם עצמה, וזה לטעמי ההצדקה החשובה ביותר לקיומה של מדינת ישראל: שיהיה מקום שבו תרבות יהודית בעלת ערך יכולה להתפתח ולהגיע להישגים גבוהים, לא חקייניים, כאלה שצומחים מבפנים. שירת זלדה טילטלה והפיחה רוח חיים גם בתרבות הישראלית החילונית וגם במגזר הדתי: היא פתחה את המהלך של שירה ישראלית הנכתבת על ידי משוררים ומשוררות בעלי מטען יהודי מסורתי, מהלך שבעיני הוא הדבר החשוב ביותר שקורה בספרות הישראלית כיום.
ההמשך המהותי של התגלמות רוח החסידות בגדולתה
חביבה פדיה בשירתה של זלדה התמזגו יחד המתיקות והעתיקות, המסתורין המיתי של היומיום והאנרכיה הפרועה שכמו מסתירה את ידיעת הסדר הנכון של הדברים. ויחד עם זאת גם פשטות, הפשטות המופלאה שבהבאת תכנים וסמלים עתיקים והנחתם ליד דימויי עכשוויים ושפת היומיום.
הדתיות שבשירתה היא דתיות של מציאות רוויה בנוכחות אלוהית המתפקעת מהיופי ומהעדנה שבקיום הממשי וחווה את האלוהי שבסבל הקטן ביותר ומעדיפה אותם וזו כעין ה"עבודה בגשמיות" שלה: "ארס הקיום בוער באברי / עד כאב".
זלדה מדברת ישיר ועכשווי מתוך שפת המקרא ותפילות תהלים אבל העולם החסידי נמצא בשירתה לא מתוך שפה סמלים ומושגים אלא כחוויית תשתית של אישיות דתית אינטנסיווית החווה את המציאות באופן ישיר ובלתי אמצעי מתוך תפישת עולם חסידית. לא חסידות שתווכה בכלים ובמסגרות מוסדיות, אלא כזאת ישירה, פשוטה, שנובעת מעוצמה של חוויה דתית ושמתרגמת לתוך החולין של חיי היום היום הפשוטים העכשוויים שלה מושגים חסידיים מרכזיים כמו השתוות, נקודה פנימית, פניות, עבודה בגשמיות, גאולת הרע, עוני משיחי. המושגים האלה לעתים נדירות מופיעים בשירתה כמלים וכמונחים - היא דיברה את שפת התורה הנביאים והתהלים יחד עם שפה עכשווית והביאה אותם למזיגה נפלאה - אבל הם עקרונות המפתח להבנת חוויית התשתית של הדיבור השירי שלה.
קולה השירי והחתרני בלא משים של זלדה, שהרבי מלובביץ' היה דודה, הוא בעיני ההמשך המהותי של התגלמות רוח החסידות בגדולתה בדורנו.
שירתה נעה בין חוויות המאדירות לכדי יופי עצום טעון בממשות את הלילות, את הגן, את העצים, את הבית, את השכן - אל חוויות החושפות את הרוע והאפלה שבקטנוניות של התנהלות הקיום. מתוך חוויית יסוד של אחדות ההפכים היא מקרבת בין מושגים טקסיים וריטואליים לבין מושגי הטבע ולהיפך, כך למשל היא יכולה לומר: "ערוגה של חבצלות / רטובות מטל / ומדמעות - / מכנה נפשי / את ברכת הנרות / של שכנתי" ואזי הריטואלי (הדלקת הנרות שעליהן זולגות דמעות) מואר ביופי עמוק עדין ורוחני מתוך הקבלתו ליפי הטבע (החבצלות הרטובות מטל) ונעקר ומופקע מתוך השגרה, אך היא גם יכולה לומר: 'בלילה שקטו חושי / אך נפשי לא גילתה לי / איך בנהר השינה המהלך עקלקלות / התרחש אותו טקס סמוי, / כאשר נפצה הזגוגית של ההיגיון / ואשנבי ההכרה כוסו בציורים נוזלים" וכאן הגדרת השינה מונהרת מתוך הקבלתה ל"טקס סמוי" אכזרי רב עוצמה של שבירה, המהדהד את מיתוס שבירת הכלים בקבלה, וכך החוויה הפשוטה כביכול של שינה מועצמת לכדי מיתוס אלוהי של מוות ותחייה מחדש מדי לילה.
כך או כך, המהלך הדו-כיווני הזה מערער מתוך דחף פנימי עמוק על הניגוד האפשרי בין טבע-תרבות (בחינת ריטואל ממוסד); שומר על חיוניות עמוקה הן של הטבע הן של הריטואל.
בשירים נדירים היא חשפה בצורה ישירה את השפה המסורתית יותר של החסידות: "אם נשמתך חסרת פניות / כציץ העמקים / תגיע אל לב הדברים / בקפיצת הדרך / תגיע אל לב הדברים (...) / אם נשמתך חסרת פניות / כציץ העמקים / לא תטבע בחושך / עד השורש, / לא תטבע בעכשיו / עד הנקודה הפנימית".
שיר זה מבטא לעומק עד כמה היפוך הסדרים, הארת השולי והבעת החתרני כרוכים היו אצלה במציאת האחדות המהותית של היישות, מציאת ה"נקודה הפנימית". היא מתמצתת כאן בקצרה תורה חסידית שהיא כעין המניפסט של חייה ושירתה: ללא פניות כלומר ללא אגו המטולטל לכיוון זה או זה מתוך מניעים אישיים, אלא מתוך ויתור על ה"אגו". במובן זה נוצרת האפשרות להגיע ל"השתוות" על פי החסידות, למקום של אחדות ההפכים למקום של נקודה פנימית והיא מתרגמת את קפיצת הדרך של הצדיק הנסתר ר' ליב שרה'ס ממעשה מאגי למעשה מיסטי עמוק, לעמדה יסודית כלפי הקיום, להתגברות על הדיכוטומיות ועל הכאוס שבקיום, לשירה.
חופשייה מדי ודתית מדי
עזה צבי מעולם לא שמעתי את המלה "אסור" אצל זלדה בביתה, כשהייתי ילדה. היו ילדות מבתים שומרי דת שבהם אמרו "מ'טאר ניט" ("אסור", ביידיש) על כל דבר וזה מה שנחרת בזיכרונם. ואילו אני זוכרת קבלה גמורה, כמו שתי זרועות פתוחות לחבוק אותך ואת כל מה שתאמרי או תעשי. ועם החיבה האופפת הזאת של זלדה היו גם הפלגות הדמיון בשתיים. זה היה החופש האמיתי שלא ידעתי אז לקוראו בשם.
זלדה תמיד היתה חופשייה מדי ודתית מדי בעת ובעונה אחת.
היו זמנים שזלדה חשה קשר של אחווה מסתורית לכל יצור נושם ומתנועע, מין קרבה חיה ותהומית עד שכל "הוא" נהפך ל"אני". לבה יצא אל אחים שיבינו אותה. היא רצתה לשיר שירים פשוטים, מובנים ל"עמך", כמו זמרתו של יוזף שמידט ששמעה ברדיו מכוך של חייט שעמד וגיהץ ביום חמסין.
מתריסה נגד התהום שבין אני ואתה - "שלבי יהיה עם האבודים וייסוריהם, אפילו אם אמות מזה", כתבה. והקבצן הקיטע שפגשה בילדותה הוא ראש וראשון לכל המנודים והיא מנסה לחלץ אותו מהנידוי. לפעמים הצליחה לעזור ולהציל בשיר יותר מאשר בחיים. מעניין שבסיפור של לאה איני, "החווה הסינית" שהתפרסם לפני חודשים אחדים ב"תרבות וספרות", קורא פגוע הלם קרב בשירי זלדה.
היתה לה נטייה לראות את יסוד התפארת שבדברים. שיר קטן על השקיעה מלא מלים חגיגיות מהספירות הקבליות - מלכות, כתרים, מידת הדין וחסד - והשיר איננו כורע תחת תפארתן. רבים משיריה מתרחשים במרחבים כאלה שרק "הנקודה הפנימית" יכולה להכילם. את המושג החב"די הזה מספר התניא היא האירה על פי דרכה והמציאה לו מלים נרדפות רבות: הנקודה הפנימית השקטה, הנקודה החיה, נקודת הקיום, ציר האלמוות שקיים גם בלב המטורף, נקודת הציר הנצחי, הנקודה המאירה שבנפש, נקודת אנוש מלבלבת שמעבר לגורל הפרט.
אי אפשר לקרוא את זלדה בלי להחזיר לה אותו אמון שהיא נותנת בנו כשהיא כותבת מכתב. לא בכדי יצאו 14 הדפסות של השירים המקובצים מ-1985 ועד 2003. אפשר לומר שהתייצבה לפני הקוראים כמו קורדליה, בתו של ליר, בלא שמץ התחפשות, והאמת שלה היא נדונייתה, "שדיבורך אמת, ומחשבתך תמה".
מה היתה אומרת היום זלדה, שאפילו המיתות הטבעיות של שכנים או בעלי חנויות שהיתה קונה אצלם היו מחזירות אותה לתוהו ובוהו - ששאלה, ביקשה "אולי יש מוות שאין בו אלימות, מוות שדומה לפרח?". שכתבה "השנאה משקרת (...) נסוגה לאחור מפלצת הנקמה" וחלמה על "האיש שהוא מחוץ לכל לאום ולכל מוצא / באי הזה באחת המערות / פקח את עיניו השלום...". הדור כיום הרבה יותר "דור של עבדים להרס, דור של עבדים למוות" משראתה בחלומות הבלהה שלה.
רושם עז עשו עליה דברי הסופר המצרי נגיב מחפוז: "עלינו לחדול להיות אכזרים, פן לא יהיה מקום, חלילה, בחברתנו למהסס ולכושל ונחזור להיות עם רועה צאן". זהו פירושה האישי של זלדה למאמרו הידוע של מחפוז שהתפרסם ב-1974 ב"אל אהרם" בשם "לקחי אוקטובר".
ומה תאמרי כעת? והיא עונה: "לא לקלל את החיים משום סיבה שבעולם, ולצאת מהבור כפי שנהגו יהודים בכל הדורות". וברשימות מורה: "השמחה נראית בעיני, דווקא עכשיו, כדבר היקר ביותר, המוסרי ביותר, ומאוד רציתי להדליק בלב התלמידות שלי, המבוהלות מפחד המלחמה, שמחה שתשמור אותן מייאוש".
ואני מזכירה לעצמי, גם זה במלים של זלדה לא לשכוח - ש"אני האח הצעיר של השמחה".
ועוד עצה לא צפויה היא נותנת (אחרי ששקעה בספרות השואה): "הכל נראה חיוור, בדוי, לעומת הצעקה ההיולית - קראי את 'תיאיטיטוס' של אפלטון - שיחה על הידיעה (בתרגום יוסף ליבס) - כל יום פרק - ותראי כמה תרגישי טוב".
שוב היא מנפצת את הדיוקן שאהבו לציירה כאשה חרדית מסוגרת שקוראת ספרי יראים.
זלדה, שראתה עצמה פליטה רוחנית של השואה, נפטרה במוצאי יום השואה, וכמין חסד אחרון, אולי ניתן לראות בכך שחוזרים ומשמיעים את שירה "לכל איש יש שם" במשך כל יום השואה.
הציפור הפרועה שמסרבת ליהפך לפסל
חיה שחם בעיני, המשוררת זלדה היתה ונשארה "ציפור רבת יופי" בגן השירה העברית. אף אם המושג "ציפור" כשלעצמו הוא נדוש למדי לצורך הגדרת משוררים ומשוררות (גם בידי עצמם), הרי דווקא הגדרתה-העצמית של זלדה הנאחזת במושג זה חורגת מכל נדושות, כשהיא כותבת בפתח ספרה "הלא הר, הלא אש": "שרה נפשי / הציפור הפרועה שמסרבת / ליהפך לפסל". הצירוף הכמו-אוקסימורוני הזה של המעודן, הפגיע, עם הפרוע והמרדני, מנסח ומגדיר בצורה קולעת את תמצית הווייתה כמשוררת. בעיני, היא טבועה בחותם של אחרות מופלאה בזכות אותו דיסוננס-כביכול, המשמר בשירתה איזו חיוניות מתמשכת ותחושה רעננה של התבוננות ולשון.
הקריאה בשירתה - ואני חוזרת וקוראת בשירתה לא רק לצורך עבודתי האקדמית - היא תמיד בגדר חוויה רוחנית מיוחדת. העולם המוכר נתפש דרכה כעולם טמיר. היכולת שלה כמשוררת לגרום לחומרי היומיום הפשוטים להמריא אל הנשגב, מאפשרת לקוראיה באמצעות השירה את קסם המעבר מן המראות הבנאליים אל הליבה הרוטטת של ההוויה. יש בזה, לטעמי, משהו קסום, כמעט מכשף. בעצם, שירתה של זלדה מסירה את המחיצה בינינו, הקוראים, לבין הדברים עצמם.
לשון השירים, המתיכה יחד ישן וחדש, קודש וחול, והזורמת בטבעיות כאילו כך נבראה מאז ומעולם, היא הישג מופלא גם במבט רטרוספקטיווי מאוחר. מי שאוזנו רגישה לשפת השיר ולצירופיה החד-פעמיים אינו יכול שלא להתענג על לשונה של זלדה. אני נפעמת שוב ושוב בעיקר מן הכושר שלה לברוא לעצמה לשון שירית ייחודית, מובחנת ומדויקת ברגישותה מתוך "לשון האב" המסורתית.
בעולם מרובה רעשים ומהפכים טוב לחזור אל שירתה של זלדה ולחדד באמצעותה את הרגישות לניואנסים הזעירים של הקיום, להאזין לקול האנושי העולה ממנה, קול אותנטי, אמיץ וחם, ולדעת שהיופי והכאב מתקיימים בשכנות, כמו בשירתה.
השירה, מעוז החסד האחרון
רחל שפירא החרפה היא כותרת שנתתי לצילום של רוברט קאפה שראיתי פעם בתערוכה. העדינות שייכת לכתיבתה של המשוררת זלדה ובמיוחד לשיר שלה "בחיק העשבים בכה". כבר שנים אני חושבת על שני המסמכים האלה זה בצד זה. מדי פעם אני נזכרת בהם. לא כל יום, לא כל שבוע. מדי פעם.
נתרכז לרגע בצילום. במרכזו רואים אשה צעירה. שיער ראשה גולח, תינוק חבוק בזרועותיה והיא מובלת מוקעת ברחובה של עיר.
המון אדם מקיף אותה. בעיקר נשים: מבוגרות צעירות וילדות.
כל המבטים מופנים אליה. נשים רבות מחייכות חיוך של לעג ושמחה לאיד.
לאחר שמתבוננים זמן מה בתמונה מקבלת חרפתה של האשה ממד חומרי, כאילו היא ניתנת למישוש.
זהו האנטי פוסטר של הצילום הפאריסאי המפורסם: הזוג המתנשק באמצע הרחוב. התשתית האפלה של צרפת משתפת הפעולה ממוקדת בהשפלתה של אשה צעירה שילדה תינוק לגבר הלא נכון.
שירה של זלדה "בחיק העשבים בכה" הוא גירסה פיוטית לחייו ומותו של איש נרדף. בעולם הפנימי מעיקים עליו פחדיו וסיוטיו, בעולם הארצי רודפים אחריו נציגי החוק. מן הכרוניקה העיתונאית אנו לומדים שמדובר בטעות. צירוף מקרים מזוויע.
ארמון גופו נפל תחתיו
בחיק העשבים בכה
האובד -
לעשבים סיפר
מה נוראה כלימת מך
לפגוש בוקר בוקר
את חמדת השמש.
בעדינות מופלגת כותבת זלדה את הקינה שלה על הנידח והאובד. היא מניחה לעשבים להיות חיק, להעניק ליתום מה שנחסך ממנו בחייו. וכך עם רצף המלים והשורות הופכים הרחמים לסוג של נוכחות קורנת - זלדה שהשושנים והחבצלות שלה בוקעות מתחתית התהום השחורה בוחרת הפעם, באצבעות הענוגות של הטבע, בשגרירים הדקיקים והירוקים כדי שילחשו למענה את שירת העשבים. זו המבטיחה שחרור וגאולה. האם מותר לי להסיק מכך שבמקום בו נכשלות כל הרשויות נשארת השירה מעוז החסד האחרון?
כאן, מעבר לזמן ולמקום, נוצר הדואט של שני הגורלות. הצלם הנציח את בדידות האשה משארטר, המשוררת כתבה על בדידותו של האיש הירא לפגוש את חמדת השמש, "שציירים שכורים טובלים את שמו העדין בגופרית". ולולא הם הכל היה נשכח ולא היינו יודעים דבר.
