נורית זרחי. איירה: טלי מנשס. הוצאת קוראים, 22 עמ' לא ממוספרים, 59 שקלים
למען קוראיה הנאמנים של נורית זרחי כדאי להבהיר: "מחלת הגעגועים של סולי" אינו ספר זרחיי טיפוסי: אין בו הזרות תזזיתיות, אין בו שימושים ייחודיים-משונים-מתוחכמים בלשון, אין בו תובנות (ספק בצחוק ספק ברצינות) על נפש האדם, אין בו רגשות ומצבים שרוב ספרות הילדים לא מעזה לדון בהם, וגם אין בו הומור שמקשה על ההקראה מרוב צחוק.
זהו ספר פשוט עד מאוד, וכבר נכתב רבות על עניינו המרכזי: פרידה וגעגועים. הפעם בחרה זרחי בטכניקה פשוטה וישירה, ויצרה באמצעותה סיפור עצוב ומרגש ובעל ערך אמת גדול. במקרה הזה, דווקא הפשטות והישירות הן גדולתו של הספר.
גיבורת הסיפור היא סולי, כלבה שחורה ועצובה. בעליה, "הילדים", נאלצו להשאירה מאחור, אצל סבתא, מכיוון שנסעו עם הוריהם לארץ אחרת. המאיירת, טלי מנשס, שיוותה לסולי חזות נוגעת ללב באמצעות מבטים נוגים ושפת גוף, שממש אפשר להבין באמצעותה את מגוון מצבי הרוח שלה. כבר המבט שנשקף אלינו מן הכריכה מעורר את החשק ללטף ולנחם אותה. גיבורת המשנה היא סבתא (שהילדים מכנים אותה מימה), ותפקידה הוא לטפל בסולי ולנסות להקל עליה את כאב הפרידה מן הילדים. מצבה של סבתא לכאורה טוב מזה של סולי. היא משוחחת עם הילדים בטלפון והיא יודעת שכעבור זמן הם יחזרו. ולמרות כל זאת מצליחה זרחי בעדינות וברגישות לערבב יחד במהלך העלילה את רגשות הגעגועים החשופים של סולי הכלבה עם אלה של סבתא, ואפילו מעט מאלה של הילדים, ולהציג באמצעותם את מה שמכונה כבר בשם הספר "מחלת הגעגועים", על כל צדדיה וגווניה.
הסיפור מגולל כרוניקה של התגעגעות, עם אפיזודות וימים שחולפים, שהרי הזמן הוא גורם מרכזי שלה והוא מכתיב במידה רבה את אופיה. תחילתה בפרידה כואבת: "בדיוק כשהיה לסולי יום הולדת - הילדים היו צריכים לנסוע לארץ אחרת". הילדים מבקשים מסבתא לחגוג לסולי במקומם. למחרת סבתא עושה כמצוותם, אופה עוגה ומדליקה נרות. אולם בעזרתה הנדיבה של מנשס מתברר שלא סולי ולא סבתא מצליחות לשמוח. וזרחי מוסיפה משל עצמה: "סולי שכבה באמצע השטיח בדירה של מימה, הראש שלה בין הכפות, והזנב תלוי בכבדות כאילו הוא שייך לאחותה הגדולה". ילדים רגישים יבינו שסבתא המנסה לנחם את סולי, למשל ב"מחר או לכל היותר מחרתיים בטח נשמע מהילדים", מנסה בעצם להתנחם גם בעצמה.
בימים הבאים דורש צערה של סולי מסבתא התגייסות של מי שמבינה מאוד לנפש ידידתה. שידולים, ליטופים, הבטחות. אך סולי אינה זזה, אינה אוכלת, ויום אחד היא אפילו בורחת לסבתא באמצע הטיול. "את לא יכולה להגיע אל הילדים", צועקת אחריה סבתא בהבנה. את הכלבה האבודה מוצאת סבתא כעבור שעות ארוכות על סף דלתם הנעולה של בית הילדים. סולי, המבינה שהילדים אכן אינם, מביטה בסבתא "בעיניים גדולות ועמוקות, עיניים שיש בהן את כל האותיות, מבלי שאפשר להשתמש בהן לדיבור".
סבתא מנסה בכל כוחה להסביר לסולי את ההבדל בין "רחוק" לבין "איננו לגמרי", אך בינתיים לא בהצלחה גדולה. סופו של הסיפור הוא הקלה חלקית. שמחה ראשונה לאחר ימים של צער וייאוש. הילדים אמנם אינם כאן, אך הם שלחו חבילה - עצם גדולה וקשורה בסרט. באמצעות המתנה (ובעיקר באמצעות הריח שלה) מבינה סולי את מה שגם סבתא וגם אנחנו הקוראים כבר יודעים: "שמי שרחוק יהיה פעם קרוב". כך בחרה זרחי לסיים את הסיפור הזה, בשורה מחזקת שמנחמת כלבים וסבתות גם יחד.
התחלתי את הסקירה הזאת בכך שציינתי שזהו ספר לא טיפוסי לזרחי. ובכל זאת, אין זה ספרה הראשון העוסק בכאבי פרידה וגעגועים (מה שמוכיח שכנראה אין ספר זרחיי טיפוסי). למי שטרם הגיעו לגיל שמיעת סיפורים בראשית שנות התשעים כדאי לחפש בספרייה את ספרה הפיוטי של זרחי, "טינטורו פילה קטנה מאוד" 1993, הוצאת הקיבוץ המאוחד). הגיבורה שם היא גורת פילים קטנה שנחטפת מן העדר, על מנת שתאולף ותימכר לקרקס. גם ב"טינטורו" מצליחה זרחי לבודד צער וכאב וייאוש ברגישות וישירות נדירים, ובאמצעות סיפור עלילה לינארי פשוט. ערך האמת שנלווה לכך, ולא רק הסוף הטוב, מחזקים גם את מי שליוו את הכל מבחוץ באמפתיה גדלה והולכת.
