חיי יום יום, מאת ערן בר-גיל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ריתמוס, 80 עמודים
לכאורה מדובר בעוד ספר שירה הרואה אור, ממתין למזלו (תחילה למימון קרן רבינוביץ, ואחר כך לתשומת לב המדורים הספרותיים). אבל בקריאה רצופה של הספר, החף מכל פוליטיות, מכל רגישות לעולם שאיננו ה"עצמי" וביתו של "העצמי", בקריאה רצופה אתה מבחין בשני דברים: בכישרון המובהק של המשורר ה"חדש" הזה (הרי אינו יכול להיות כל כך חדש עם ספר בעל נוכחות מרשימה כזאת); ודבר אחר, אותו יש לומר, ואין הוא קשור ישירות לספר של בר-גיל: אין לשירה, כלומר למשוררים, מקום להתהוות בו, ללמוד, להתגושש, להתקוטט - כלומר בשיר, לא בפמפלטים של האינטרנט, או של כל מיני חוברות חד-פעמיות. כי למען האמת, המשוררים הצעירים המצליחים להתקבץ בקבוצות מתעניינים כל כך הרבה בעצמם, עד שלא ברור מדוע להם להתחבר בקבוצות, ובשם איזו סולידריות הם מתקבצים שם, נגד מה הם נלחמים, בפתיחים המייגעים, בדברי הקישור התפלים ובעיקר בשירים המשמימים, שבהם יש רק מאמץ להתקבל כבר, שימצא אותם כבר מישהו ויגיד להם "יופי, נרקיסיסטים". נרקיסיזם זקוק לביצה. ואולם, יתרונו הגדול של בר-גיל הוא בוודאי כמות הכישרון הגדולה שלו, ידיעתו הוודאית מהי שירה, שליטתו הנפלאה בעברית, על גווניה.
בר-גיל כותב בגוף שלישי, על גבר, או על גבר בבית, או על גבר נשוי. הגוף השלישי מרחיק לרגע את ה"אני", ושוטים גמורים עלולים לחשוב כאילו כך שיחרר המשורר את עצמו מהגוון הנרקיסי של הספר. עניין זה כמובן לא עולה בידו. הגוף השלישי עוסק שוב ושוב בגופניות של הגיבור, והמשורר די אוהב את הגיבור. "הכאב / גם הוא / יפה / מאלף עגילי / תשוקה ורסיסי הפז / או שמא מוטב / הכאב / גם הוא נוכח / כמו ילד או מרכז. / לילה עכשיו. מחשבתו שקטה / כמו תנשמת חדה כמו רצח משוער".
שהמחשבה של גיבור השיר היא שיאו, דבר זה ברור, וכוחו נובע בעיקר מההפתעות הלשוניות, הלא מתבדחות, לא אירוניות: מחשבה שקטה כמו רצח משוער. אבל שימו לב לרצח המשוער, כמה חשוב הוא הצירוף הזה אצל בר-גיל. עוד לפני כן הוא אומר: "הכאב גם הוא נוכח כמו ילד או מרכז". האי-רתיעה מפני המופשט כמרכז המשפט השירי, ולאו דווקא הקונקרטי, זה הנותן לו את ייחודו כמשורר אמיתי. עוד אשוב לעניין הזה.
בשיר אחר מתגלה סוד הכוח השירי באמצעות הקול האישי: "לך זיכרון ומצא את חוויית העונג / המתבוססת בימי בחרותו של הגבר, / מצא את הצבע השותת מכותלי הבית / ומשח בו את הלילות האלה - / מול חלון אל תוך קיץ מעולף / כשעובדי העיריה מרוקנים את הפחים / וציפורים שאינן נראות / ממלאות את צמרות הדקל ומשוכות ההרדוף / המובילות אל חדר המדרגות, בציוצים". שימו לב לאופן שבו הקול, קול המשורר - שונה מאוד מכל כך הרבה משוררים תל-אביבים זהירים, משתוקקים להצליח - מזמין את העיר (לפנות בוקר) להיות חלק ממנו, כלומר מן הזיכרון הוא, שהוא הגוף השלישי, גיבורו של המשורר (אכן, עזרא פאונד נוכח כאן, בין אם המשורר יודע זאת, או אינו יודע). ואחרי שפע הזיכרונות הנפתחים כמו פרחים להיות משהו אחר, חדש, חותם המשורר את השיר היפה:
ועכשיו לך זיכרון ומצא את חוויית העונג
המתבוססת בימי בחרותו של הגבר
והפח בה את החיים המשוערים שבגחלת.
כאמור, ההעזה ניכרת בשימוש בשמות עצם מופשטים, "חוויית העונג", או "חיים משוערים". השירה העברית פוחדת מהמופשט, כאילו זו "אמירה", וה"אמירה" הרי איננה שירה, ככה למדו פעם בחוג לספרות. אבל במקום הזה בדיוק יש לבר-גיל הכוח הלשוני להיות קונקרטי והגותי: למצוא את "החיים המשוערים שבגחלת" זו הספקנות והחיפוש אחר העצם, הדבר, שיעניק לספקנות ההגותית מקום מדויק, ומה קצר, ולוהט ומדויק וארעי יותר מן הגחלת?
לפעמים הוא עוסק באשה. אז ריחוקו מתגבר, גם הגותו זקוקה לדימויים דורסניים יותר, זה הצד האחר של חיי הנישואים של הזוג הצעיר המהדהדים מן הספר הזה:
מאחורי מכונת הכביסה אטב
שאבק בלע את רוב צבעו
האטב הזה החזיק
את תחתוני הדם הראשון
של האשה.
ולקראת סיום, כוחו הציורי של בר גיל מתגבר: "הימים היו רחבים כזרועות / צבעוניים כקללות בשוק. / מאחורי מכונת הכביסה / פני הדברים חבויים, קמצניים / כרווח שבין שפתי העץ של האטב". ובמקום אחר, מתוך שליטה מוסיקלית, כזאת שאבדה לשירה, עד כדי חיפוש נואש אחרי משקל וחרוז, כותב בר-גיל: "ביוגרפיה נפתחת בזיכרון הראשון, ולא ברגע בו הגיחה / הילדה ממלתעות אמה, ולא בעובדות יבשות, ולא בתופעות / הלוואי של אמה אחרי הלידה", ובסוף השיר בשורות קצרות, נרגזות, מלאות אמון בקול השירי שלו-עצמו:
היא לא התייאשה מלאהוב
אבל בביוגרפיה שלה
תופסת האכילה
נתח כבד מהיריעה,
מכרסמת יותר מהאהבה
מה הופך את הספר הזה למשובח? לאו דווקא היכולת להתבונן, לתאר את הגיבור בתוך סביבה מרובת פרטים (והריבוי של בר-גיל נפלא), אלא לפני הכל, האמון בכוחו של הקול האומר שירה, בתוך לשון שמאיימת להיעלם מלשון הספרות.
צודקים מי שנאנחים על שבר בין לשון המקורות לספרות העברית. ספק אם השבר הזה יתאחה אי-פעם. ניצחון הציונות, בין יתר ההריסות שהיא מבטיחה, הוא גם הרס השניות של העברית החדשה. תלמידי ישיבות ההסדר ותלמידות האולפנות של בני עקיבא הם למרבית האירוניה היחידים המסוגלים לקרוא את הספרות החילונית שלנו, שכללה תמיד את השניות בין העברית החדשה לעברית הישנה, לא השניות בין הגבוה לנמוך, אלא בין העתיק לחדש. אולי הדברים הללו הלכו לאיבוד לבלי שוב. ובכל זאת, העושר הלשוני בספרו של בר-גיל מעורר איזו תקווה, אמון בכוח של השירה לא למות, לקום ממיטת הגסיסה של הלשון העניינית, השווה לכל נפש.
מי שחושב שמוסיקה מצויה במשקל ובחרוז, שיקרא את שורות המוסיקה הזאת, ההולכת ומתגברת
ערב ראש השנה
וגשם מפוכח כמחשבותיו של הבל,
כשהגיש את ביכוריו לאל,
יורד אנך לאדמה.
ואת היית ערב חג, והבל
שאליו שועים שמים, ואת היית
אנך באהבה
ואני אהיה תמיד החבל המפותל. |
