היחס בין "להרוג את ביל: פרק 2", שעלה אתמול לאקרנים בישראל, לבין "להרוג את ביל, פרק 1", שמוקרן כאן מספטמבר, דומה ליחס בין "ג'קי בראון", סרטו של קוונטין טרנטינו מ-1997, לבין הסרט שקדם לו - "ספרות זולה" מ-1994. כפי ש"ספרות זולה" היה טור-דה-פורס של קולנוע נמרץ, קצבי ובעיקר אלים, שסחף את צופיו לתוכו בעוצמת המצאותיו התסריטאיות והברקותיו הצורניות, וכפי ש"ג'קי בראון" הפתיע במידת הרגש והמלנכוליה שנבעה ממנו, כך גם "להרוג את ביל: פרק 2" הוא מעין אלטרנטיווה רגשית לסרט שקדם לו.
כאשר "להרוג את ביל: פרק 1" עלה למסכים, כתבתי שאני משהה בינתיים את חוות דעתי על סרטו הרביעי של טרנטינו, מכיוון שבתום הפרק הראשון - שהסתיים במה שקרוי בעגה של הנרטיב הקולנועי "cliffhanger" (כלומר, רגע קולנועי שמותיר את הצופים במתח רב בנוגע למה שיתרחש בעקבותיו) - הרגשתי כאילו יצאתי להפסקה באמצע סרט, ברגשות מעורבים, בלי לגבש עליו דעה. כעת מתברר ש"להרוג את ביל" על שני פרקיו הוא יצירה קולנועית גדולה וחשובה לא פחות מסרטיו הקודמים של טרנטינו; שני הסרטים מאשרים פעם נוספת את היותו אחד היוצרים המרכזיים בקולנוע העכשווי.
מבחינות מסוימות, "להרוג את ביל" הוא יצירתו הרדיקאלית ביותר של טרנטינו עד כה. כמו ב"כלבי אשמורת", סרטו הארוך הראשון מ-1992, וכמו ב"ספרות זולה", הרדיקאליות הזאת נובעת בראש ובראשונה מהשימוש שטרנטינו עושה בנרטיב הקולנועי המסורתי, שהוא מעקם אותו, מפתל ומכופף לצרכיו.
"להרוג את ביל: פרק 2" אמנם ממשיך בקו ישר לכאורה את סיפורה של גיבורת הפרק הראשון, בגילומה של אומה תורמן - שהופעתה תיזכר כאחת המרשימות ביותר בתולדות הקולנוע - והנרטיב מוביל אל מה שכבר הובטח בשמה של היצירה כולה, כלומר הריגתו של ביל, אויבה המושבע.
ואולם, קשה לקבוע כיצד בדיוק להגדיר את "להרוג את ביל: פרק 2": האם זה אמנם חלקו השני של סרט אחד, שביחד שניהם מצטברים ל-235 דקות? האם זה סרט המשך, שפועל על פי מסורת סרטי ההמשך ששולטת זה כמה עשורים בתעשיית הקולנוע האמריקאית? או אולי אלה שני סרטים נפרדים, שגם אם מופיעות בהם אותן דמויות והם עוקבים לכאורה אחר אותו סיפור, הם פועלים כשתי יצירות שכל אחת מהן עומדת בזכות עצמה?
התשובה היא, כמובן, ש"להרוג את ביל: פרק 2" הוא שלושתם גם יחד: הוא חלק שני של יצירה אחת, הוא סרט המשך (גם אם הוא מערער על רבים מחוקיה של מסורת סרטי ההמשך), והוא גם סרטו החמישי של טרנטינו. עם זאת, אף שאפשר לראות בשני פרקי "להרוג את ביל" שתי יצירות שעומדות בזכות עצמן, מומלץ לצפות בהן בסדר שבו נוצרו: רק אז אפשר להתרשם כהלכה מההבדלים בין שני הסרטים ולחוות את היצירה כולה במלוא עושרה ומורכבותה.
כשהיחסים עולים על שרטון
נראה כי הדרך הנכונה ביותר להגדיר את "להרוג את ביל: פרק 2" היא לומר שהסרט השני הוא הרהור על מהותו ומשמעותו של הסרט שקדם לו. "להרוג את ביל: פרק 1", שאורכו 100 דקות, היה סרט גדוש ואינטנסיווי יותר מהפרק הנוכחי, שנמשך 135 דקות. היו בו יותר אקשן, יותר מוסיקה, יותר המצאות חזותיות, אפילו יותר זוהר. אף שגם בפרק השני יש לא מעט אלימות מזעזעת, היא פחותה בהרבה מהפרק הקודם - שבו הוצגה האלימות בישירות חזיתית בוטה. בכמה סצינות בפרק השני האלימות מתרחשת מחוץ לטווח המצלמה.
הפרק השני נראה סרט פרוזאי בהרבה מ"להרוג את ביל: פרק 1". נופיו נוצצים פחות ורוב הדמויות שמופיעות בו עלובות יותר; אפילו ביל, בגילומו המרשים של דייוויד קאראדין, שדמותו כמעט לא נראתה בפרק הראשון, מתגלה כדמות פתטית למדי. אבל הסרט השני הוא בעל נפח רחב בהרבה מהפרק שקדם לו.
אחת ההפתעות בפרק הראשון היתה העובדה שכמעט לא נכללו בו דיאלוגים; זאת, בניגוד לסרטיו הקודמים של טרנטינו, שבהם הדיאלוגים השנונים היו אחד ממוקדי המשיכה העיקריים. הפרק השני מכפר על כך - כמה מהדיאלוגים הארוכים למדי המופיעים בו מרכיבים את הסצינות המרכזיות בסרט, שהן משמעותיות יותר מסצינות הפעולה האלימות שבאות לרוב בעקבותיהן.
הפרק השני נפתח במונולוג של גיבורת הסרט, המכונה "הכלה", שמצולם בשחור-לבן, ובו היא מכריזה ישירות לפני המצלמה על כוונתה להמשיך במשימתה - להרוג את ביל, שארבע שנים קודם לכן חיסל עם עוזריו את בעלה המיועד ואת כל מי שנכח בחזרה לקראת חתונתה, שעמדה להתקיים בכנסייה קטנה ומבודדת באזור אל-פאסו במדינת טקסס. היא עצמה נפצעה קשה ושקעה בתרדמת, שממנה התעוררה בתחילת הפרק הראשון, ויצאה למסע הנקמה בביל ובעוזריו הקטלניים.
תחילת הפרק השני, עדיין בשחור-לבן, מתארת את האירוע (שרק שיאו נכלל בפרק הראשון), ובעיקר את השיחה בין "הכלה" לביל, שלכאורה הגיע למקום כדי להשתתף בשמחתה של מי שהיתה אחת הרוצחות השכירות היעילות ביותר שעבדו בשירותו - וגם אהובתו. השיחה הזאת חושפת את הנושא העיקרי ש"להרוג את ביל: פרק 2" יעסוק בו, והוא העיוות, האכזריות והאלימות שמאפיינים את היחסים בין גברים לנשים, בעיקר כשהיחסים האלה עולים על שרטון.
"הכלה", שנמצאת בהריון מתקדם בעת השיחה, אינה מגלה לביל שהתינוקת שהיא נושאת ברחמה היא שלו; היא תגלה לו זאת רגע לפני שהוא יורה בה. ומכיוון שבעלה המיועד אינו יודע כנראה דבר על עברה, היא מציגה לו את ביל כ"אביה", שהגיע לחתונה במפתיע. הטשטוש המתקיים כאן בין זוגיות להורות טוען את המשך הסרט כולו, והופך את הפרק השני לסרט שעוסק כמעט כולו בערגה הבלתי אפשרית למשפחה, ערגה שהולכת ומתעוותת בשל התסכול הנוצר מאי-היכולת לממש אותה. בעקבות זאת הערגה מתפרצת באלימות שממלאת את הסרט כולו, ובהדרגה נושאת אופי יותר ויותר אלגורי.
זה הנס הגדול של "להרוג את ביל": מתוך הזעם וההמולה הסרט מצטמצם, מתרכז ומזדכך בסופו של דבר לאלגוריה העוסקת בקשר הנואש בין אשה אחת לבין גבר אחד. ייתכן ש"להרוג את ביל" על שני חלקיו הוא הסרט האכזרי ביותר שנוצר עד כה על אפשרות קיומו של קשר שכזה.
הדיכאון הולך ומתעצם
יותר מסרטיו הקודמים של טרנטינו, "להרוג את ביל" הוא יצירה שיש לה ממד אוטוביוגרפי. לכל אורכו מוצגות וריאציות אירוניות על מושג המשפחה, והוא עסוק עד כדי אובססיוויות בחיפוש אחר דמות האב, שיכולה להעניק למושג הזה משמעות.
טרנטינו נולד ב-1963 לאם בת 16, ואביו נעלם עוד לפני שנולד; אמו, שנדדה עמו ממקום למקום, החליפה בני זוג ונישאה לאחד מהם. אין ספק שב"להרוג את ביל" טרנטינו מזדהה עמוקות עם חיפושה של גיבורת הסרט אחר זהותה כאם (בסוף הסרט הראשון נודע לה שהתינוקת שנשאה ברחמה לא מתה), ועם הזעם והייאוש שמאפיינים את תשוקתה לנקום בגבר, שביקש ליטול ממנה את הזהות הזאת.
בזמנו כתבתי על "להרוג את ביל: פרק 1" כי הניסיון לפרש את הסרט במושגים פמיניסטיים נראה שגוי. ואולם, הצפייה בפרק השני הוכיחה לי שטעיתי: "להרוג את ביל" על שני חלקיו הוא אחת היצירות החשובות ביותר גם בהקשר הזה. הדיון הפמיניסטי שהסרט מעורר נדמה משמעותי יותר מאשר בסרטים קודמים, כמו "תלמה ולואיז", שהעלו סוגיות פמיניסטיות בהקשר של סרט פעולה מסורתי. ב"להרוג את ביל" הדיון הזה מלווה במידה רבה של הזדהות, מעורבות ורגש.
מהפרק הראשון עלתה תחושה עזה של דיכאון, הנובע מההרגשה שטרנטינו התנתק כל כולו מהמציאות עצמה, ונטמע לחלוטין - כמו גיבוריו - בתוך התרבות הפופולרית שבה הוא פועל. גיבוריו של טרנטינו, בהיותם גיבורים קולנועיים, הם מתים-חיים, ובפרק הראשון נדמה היה שטרנטינו הצטרף אליהם, שאף הוא נהפך לרוח רפאים שנעה בתוך תחומיה של התרבות הפופולרית בלבד.
בפרק השני ממשיך טרנטינו להתכתב עם תולדות התרבות הפופולרית בכלל והקולנוע הפופולרי בפרט. סרטו גדוש בהתייחסויות למערבוני ספגטי, סרטי קונג-פו ואף ליצירות ספציפיות כגון "המחפשים" של ג'ון פורד מ-1956 ו-of Paula Schultz" "The Wicked Dreams, סרט זניח מ-1968, בבימוי ג'ורג' מארשל ובכיכוב השחקנית הגרמנייה אלקה זומר. סרט זה נהפך לסרט פולחן דווקא מפני שהוא נחשב אחד הסרטים הגרועים ביותר שנוצרו אי פעם. זומר גילמה בסרט ספורטאית מזרח-גרמנית, שעוברת מעל חומת ברלין בקפיצת מוט ויוצאת אל החופש במערב גרמניה. פולה שולץ, שמה של הדמות, מוזכרת באחת הסצינות המרכזיות ב"להרוג את ביל: פרק 2", וזיכרון השחקנית הבלונדינית, שהיתה אחד מסמלי המין של שנות ה-60, מצטרף לדיון במהותה של האשה הבלונדינית, שמופיע אף הוא בסרטו של טרנטינו.
אבל טרנטינו אינו מנותק מהמציאות, וגם לא מהחיים עצמם, שבדומה לסרטיו הקודמים (ובעיקר "ג'קי בראון") בוקעים אל תוך יצירתו ומזעזעים את המציאות שנוצרת בסרטיו. ודווקא משום כך, הדיכאון העולה מתוך "להרוג את ביל" רק מתעצם בפרק השני שלו.
טרנטינו הוא היוצר הקולנועי הקודר ביותר שפועל כיום; קיימת אפלה גדולה במרכז סרטיו, הרבה יותר מאשר ביצירתו של לארס פון טריר, למשל. אפשר למצוא קווי דמיון מסוימים בין סרטיו של פון טריר (בעיקר "דוגוויל") לבין אלה של טרנטינו. אבל לפון טריר יש לפחות דת; לטרנטינו יש אך ורק תרבות פופולרית, ונדמה שהיא מסוגלת לספק לו נחמה חלקית בלבד.
טרנטינו יוצר קולנוע של ייסורים וייאוש, ומבחינות רבות "להרוג את ביל" הוא יצירתו הנואשת ביותר. יש אולי סיבה לדאוג לו בהקשר לכך; אבל אולי גם לא, מכיוון ש"להרוג את ביל" מוכיח שאמנותו של טרנטינו עדיין חיה לחלוטין. כל עוד זה כך, יש לו, כמו לגיבורת סרטו (שלאחרונה נמסר כי ייתכן שסיפורה ימשיך בפרק נוסף), סיכוי לשרוד את הייאוש.
"להרוג את ביל, פרק 2". תסריט ובימוי: קוונטין טרנטינו; צילום: רוברט ריצ'רדסון; שחקנים: אומה תורמן, דייוויד קאראדין, מייקל מאדסן, דריל האנה, גורדון ליו, מייקל פארקס, בו סוונסון
