למה עשית במכנסים? מי עושה במכנסים? אסור לעשות במכנסים! אסור, אסור, אסור!!
מאת רחל בלובשטיין
בעת עיון בארכיון "גנזים" גילתה חוקרת הספרות דנה אולמרט מחזה קצר שלא פורסם מעולם וכותרתו "ספוק נפשי - מחזה במערכה אחת", המיוחס לרחל המשוררת, שכנראה נכתב והוצג בדגניה ב-1920-1919. זהו מחזה מהווי החלוצים המבקר בנימה אירונית ומרירה את הפער בין הדיבור על שותפות ושוויון לבין מימושם למעשה. פרסום ראשון
גלויה מאום ג'וני, היא דגניה א'
בעת עיון בחומרים שונים בארכיון "גנזים" נתקלתי במחזה קצרצר ושמו "ספוק נפשי". המחזה, שלא פורסם מעולם, יוחס לרחל המשוררת. הארכיונאיות המליצו לי לנסות ולמצוא מקורות נוספים שיאפשרו לוודא את ייחוסו. הספק בדבר הייחוס מתעורר עקב כך שהעותק שנמצא ב"גנזים" הודפס במכונת כתיבה, ואילו שיריה ומכתביה של רחל נשמרו בדרך כלל בכתב ידה של המשוררת.
הספק התפזר כשנתקלתי במכתב ששלחה רחל, בעת ששהתה בקיבוץ דגניה, לאחותה שושנה בירושלים, ובו היא כותבת בין היתר את הדברים הבאים: "שלום לך שושנה. רוח הפורימון צלחה עלי כפי שאת רואה. לולא התעצלתי להעתיק, הייתי שולחת לך גם את המחזה 'ספוק נפשי'. אמנם לא רק העצלות בגו. חוששת אני שמא ימצא הדבר חן בעיניך ומלאת את מכתביך בשבחים. והרי ידוע וגלוי לפניך כיצד הם פועלים על עצבי החלשים". המכתב נשלח בסביבות פורים של שנת 1919 או 1920.
מדובר כנראה במחזה
רחל המשוררת. "רוח הפורימון צלחה עלי"
שנועד להצגה חד-פעמית. משום כך אין הוא מלוטש במידה שהקפילה עליה רחל בשיריה. עם זאת, בטון המשועשע שלו מזכיר "סיפוק נפשי" כמה משירי רחל שנכתבו אף הם ביד קלה, ובהם "מעשה אשר היה", "טוריאדור מדגניה", "מעשה בספר שירים" ו"איכה ישבה בדד".
את תשומת הלב ב"סיפוק נפשי" מושכת הנימה האירונית. חציה של אירוניה זו, שאיננה חפה ממרירות, מופנים בראש וראשונה אל צירופי לשון מהווי החלוצים כגון "סיפוק נפשי", וכן אל מימוש ערכי השותפות והשוויון. מימוש זה מושם ללעג בדברים הנשמעים מפיה של פועלת א': "שלי, שלך... האם לא תתביישי להיות משוללת כל פסיכולוגיה קבוצתית?" גם כינוי הנשים העוסקות בניקיון בתואר "פועלות" הוא אירוני במודע. "פועלים" אכן היה התואר החביב על אנשי העלייה השנייה שעבדו בחקלאות. אולם כידוע, מעט מאוד נשים זכו לעבוד בעבודות חקלאיות, משאת נפשם של החלוצים. רוב מכריע של הנשים החלוצות (שהיו כעשירית מכלל החלוצים של העלייה השנייה) הופנה לעבודות "נשיות" במובהק: בישול, ניקוי וטיפול בתינוקות.
דף הפתיחה של המחזה "סיפוק נפשי" כפי שנמצא ב"גנזים"
קריאה ב"סיפוק נפשי" מגלה כי רחל היתה ערה לפער בין סיסמאות השוויון שהושמעו מפי דובריה של התנועה החלוצית, לבין שיגרת היום-יום של הנשים בקבוצות. במפגש המתואר בין פועלת א' לבין שני הילדים, עמוס והדסה, מוצגת עבודת הניקיון כעבודה המקהה לחלוטין את חושיה של הפועלת ואת רגישויותיה האימהיות. יש לשער שכאשר הוצג המחזה לפני קהל היעד שלו, נוצר האפקט הקומי בזכות הנכחה של מתחים שהיו מצויים מתחת לפני השטח בחיי הקבוצה. יש אף מקום להניח שקהל הצופים ידע לזהות את הדמויות הממשיות המסתתרות תחת הכינויים "פועלת א'" ו"פועלת ב'".
נהוג להתייחס לרחל כאל משוררת נוסטלגית שהרבתה להתרפק על ההוויה החלוצית. עם זאת כדאי לזכור את חריפות שכלה ואת ההתבוננות המפוכחת שלה בסביבותיה. המחזה הקצר "סיפוק נפשי" מזכיר לנו את יכולותיה אלו של רחל, ומציג את הקיום החלוצי באור מחויך וביקורתי.
דנה אולמרט
סיפוק נפשי - מחזה במערכה אחת
הנפשות: פועלת ראשונה פועלת שניה פועלת שלישית עמוס ) הדסה ) ילדים
(בקר. מהחדר יוצאת פועלת א', בידה האחת פח, בשניה - מטאטא. במדרגות עולה פועלת ב', בידה האחת פח, בשניה - מטאטא. היא מתעכבת...).
פועלת ב': נו, מה נשמע אצלך? הוי, יש לי כל כך ספוק! עבודה זה נותן איזה יחס... פרזנליך.... את מבינה? כלם קרוב לי עכשיו.
פועלת א': כן, כן זה נכון. ואולם הילדים... אלמלא היצורים הנפלאים הללו, כיצד היינו מתקימים? (מבקשת בפנה) איה הסמרטוט, לעזאזל! כבר חטפו את הסמרטוט, ברוך השם.
פועלת ב': אני לא לקחתי, בשביל שיש לי את הסמרטוט שלי. אני מחביטי לי סמרטוט שלא אצטרך לכבס. (הראשונה הספיקה לסור למטבח ולשוב עם סמרטוט, מהחדר יוצא לקראתה עמוס).
עמוס: אל, אל!
פועלת א': (שחה אליו) עמוסיק, מוקיק, מונצ'יק, מוסילה! מונילה! (ממטירה עליו נשיקות. על פניה עובר לפתע צל) מה עשית? מה עשית, ילד רע? "במכנסיים עשית?" למה עשית במכנסים? מי עושה במכנסים? אסור לעשות במכנסים! אסור, אסור, אסור!!
(עמוס צורח מרה) (מהמטבח יוצאת פועלת ג', נרגזת).
פועלת ג': אי אפשר לעבוד ככה! שום ספוק בעבודה שכזו!
פועלת א' (בתמהון): מה קרה?
פועלת ג': את יודעת היטב מה קרה. השיבי לי מיד את הסמרטוט שלי.
פועלת א': שלי, שלך... האם לא תתבישי להיות משוללת כל פסיכולוגיה קבוצתית?
פועלת ג': אין לי זמן להרבות בדברים. תני את הסמרטוט.
פועלת א': אם כן, התבשרי כי הסמרטוט שלי הוא, וכי רק שלשום הבאתיו מהעליה. והרי לך סמן - קרע באמצע...
פועלת ג': מצאת סמן.. כל הסמרטוטים קרועים הם.
פועלת א': ואת במה תוכיחי כי שלך הוא? שמא חותם המטבח טבוע עליו? (ההתרגזות גדלה משני הצדדים, ברגע זה מופיע הדסה).
פועלת א': (שחה אליה) אסינקה, אסילה, דדיק, דדלה, דודלה! (פתאום היא נרתעת לאחוריה, ביאוש סוער) מה עשית? ילדה רעה! אכלת רפש? למה אכלת רפש? מי אוכל רפש? אסור לאכל רפש! אסור, אסור, אסור! (הדסה צורחת מרה. מהמדרגות יורדת פועלת ב').
פועלת ב': נו, מה יש אתך. ואני כבר התרחצתי חמשה רצפות, יש לי באמת ספוק נפשי...
רצא ושוב בסערה, סירים רחוב, ועת קצרה. (האם יסלח אל השירה?...)
השיר המופיע בסוף המחזה עומד בפני עצמו ופורסם בעבר בנוסח מעט שונה. המכתב המצוטט בפתח הדברים למחזה פורסם במלואו בספר "רחל - שירים מכתבים רשימות קורות חייה", בעריכת אורי מילשטיין, 1994, הוצאת זמורה ביתן, עמ' 61. הד"ר מילשטיין אישר באוזני כי דבר קיומו של המחזה ידוע לו אף כי לא נתקל בו.
