בין שירה למדע עיונים בשירה העברית החדשה / אבנר טריינין
סדרת מבואות, מוסד ביאליק, 216 עמ', 86.60 שקלים
מדע ושירה נתפסים בימינו כשני תחומים נפרדים לחלוטין, אם לא מנוגדים. המדע, כך לפחות נדמה, הוא סוג של מתודה פילוסופית המנסה לחשוף אמיתות אובייקטיוויות. כלומר - אמיתות המתקיימות מחוץ לעולמו הפנימי של האדם, ואשר, למשל, אינן תלויות במצב רוחו של זה המעניק לאמיתות אלו צורה של משוואה מתמטית.
השירה, לעומת זאת, נתפסת כמתודה הפוכה בתכלית: זהו תחום רוחני הנובע אך ורק מתוך עולמו הפנימי של האיש היוצר. למציאות החיצונית, ה"אובייקטיווית", יש חשיבות רק באופן השתקפותה והשפעתה על נפש המשורר.
המדע מנסה לבטא את מערכת החוקים המרכיבה את כל מה שנמצא מחוץ לנפש האדם. השירה מנסה לבטא את הקיים בנפש האדם פנימה. המדע מתנסח במערכות של משוואות מתמטיות, קרות ואדישות לגורלו של כל אדם שהוא. השירה מתנסחת במלים אשר לגביהן אין מציאות מלבד זו הסובייקטיווית ביותר, ואשר אינה כפופה לשום מערכת של אמיתות, גם לא לנורמות.
"מיטב השיר - כזבו" אמר בשעתו אלתרמן, כאשר ניסה לתת ביטוי להעדרה של אמת אובייקטיווית בתחום השירה, ואילו הפיסיקאי הבריטי צ'רלס פרסי סנו הגדיר את יחסי הגומלין שבין השירה למדע כ"שתי תרבויות"; כלומר - שני עולמות המתקיימים זה בצד זה בלא שתתקיים ביניהם זיקה כלשהי, ודאי לא יחסי גומלין.
אלא שהפרדת רשויות זו, הנראית לנו כיום טבעית כל כך, היא חדשה יחסית. תחילתה, פחות או יותר, בעלייתו של המדע הניוטוני. בעת העתיקה, לעומת זאת, הפרדה כזאת לא רק שהיתה מלאכותית, כי אם שגויה מן הבסיס. ההוויה נתפסה כשלמות אחת. משוררים יווניים, רומיים וערביים היו גם אנשי מדע, ולהיפך. הכתיבה המדעית נוסחה בלשון שירית למהדרין, שהרי, כך על פי תפיסתם, אם איש המדע מנסה לבטא בעבודתו את יופיו של העולם, על הסיבה והמסובב שבו, על סדירותו, הגיונו, קביעותו ותמורותיו - מן הראוי לבטא זאת בצורה היפה ביותר האפשרית.
כך, למשל, זכורים הפילוסופים הקדם-סוקרטיים, כגון אנאכסגורס, אמפדוקלס, דמוקריטוס ועוד; זכור לנו ספרו היפה של לוקרציוס "על טבע היקום", שבו הוא פורש את עיקרי משנתו האטומיסטית של אפיקורוס; זכור ספרו של סנקא "מחקרי הטבע", שנפשו של הקורא בו נעתקת לא רק מפני המעוף והדמיון שבו, כי אם גם בזכות ניסוחיו הייחודיים; זכורים, כמובן, מחקריו של אריסטו, ומבין הערבים אזכיר רק את אל-ראזי, שדן בסוגיית המרחב והזמן, את אבן-רושד, שביקר את האסטרונומיה הפתולומאית, ואת הרמב"ם, אשר, בין השאר, עימת את האסטרונומיה הפתולומאית עם הפיסיקה האריסטוטלית.
כל אחד ואחד מן היוצרים הללו, ועוד רבים אחרים, אינו ניתן להגדרה כ"מדען" או "משורר". הגדרה זו, שהיא בת זמננו, נמצאת קשיחה מדי עבורם. אותם בני אנוש מעמיקים שייטו בחופשיות בין מה שנדמים בעינינו כיום כשני תחומים נפרדים לחלוטין, ותוך כדי שיוט זה יצרו כמה מן היצירות היפות והמעמיקות בתולדותיו של האדם.
הנה, רק לשם עירור התיאבון, כמה ציטוטים שלוקטו באקראי: "על המחזור הכפול אספר, כי הנה יצמח,
ומרבים יהיה לאחד בלבד;
והנה שבו ונפרדו ויצאו רבים מאחד,
כפולה היא תולדת בני תמותה וכפולה כלייתם" (אמפדוקלס) "מפני חולשת החושים
אין אנו יכולים להבחין באמת" (אנאכסגורס)
"אין כיליון לבריאה, אם גם נדמה כי נראינו;
גוף מרעהו מצמיח הטבע - דבר ממשנהו -
מוות יכין לראשון - ורק אז השני יירשנו" (לוקרטיוס)
"נפלא הוא היין שקפא מפגיעת הברק.
איך איפה תהייה חסר בינה ושוכח חולשת חייך,
שתפחד ממוות בשומעך קול רעם, הכי רק בו תלויים חייך?
יבוא הזמן, ובאחד הימים שקידתם של דורות ארוכים
תוציא לאור את שעכשיו נסתר מעינינו...
... נשמח במה שעלה בידינו, ונניח לבאים אחרינו
את חלקם באמת".(סנקא)
"האינך רואה כיצד חולף העולם הזה
עם עבור הזמן: טף, טף, טף?" (אל ראזי) אבנר טריינין הוא משורר ואיש מדע, ומפני עצם הכפילות (או אולי מוטב לומר - האחדות הקלאסית) דומה שאין ראוי ממנו לכתוב ספר על נושא מרתק כל כך. עצם כותרתו של הספר די בה להעלות באופן מיידי סדרה של שאלות מעניינות: האומנם המדע של ימינו "אובייקטיווי" והשירה "סובייקטיווית"? האם תיאוריה מדעית יש לה קיום עצמאי במציאות חיצונית, או שמא, ממש כמו השירה, כולה בנפש האדם פנימה? ואם כך - במה למעשה נבדלת תיאוריה מדעית ממעשה אמנות?
היכן, אם בכלל, יכולות "שתי התרבויות" להיפגש, ובאיזה אופן? כיצד השפיעו תורת היחסות ומכניקת הקוונטים על הסובייקטיזציה של רוח המדע? וכיצד השפיעו אלה על משוררי המאה העשרים?
הספר מתבסס על סדרת הרצאות שנתן המחבר באוניברסיטת בן-גוריון בשנת 1997 תחת הכותרת "הבריכה והמראה - דגמים של השתקפות החוץ בשירה". דומני שראוי היה שכותרתו של הספר תהא זהה לזו של ההרצאות, שכן, מבחינת תוכנו, נוגע הספר אך ברפרוף בשאלת היחסים שבין מדע לשירה, ועיקרו הוא סקירה של השירה העברית המתחדשת, תוך כדי בחינה של יחסי הגומלין שבין העולם החיצון לעולם הנפש של המשורר/ת.
הדימויים שבוחר טריינין - "הבריכה" ו"המראה" - בהחלט מצליחים לבטא בצורה נאה את החלוקה המקובלת בין שירה רומנטית-אישית לשירה קלאסית-מימטית. "הבריכה", מתוך שירו הידוע של ביאליק, כמובן, "כשהיא רגועה היא משקפת נאמנה את החוץ, אך בהיותה סוערת היא משקפת רק את עצמה", ו"המראה" היא "דגם מקובל של שיקוף אובייקטיווי". כלומר - המראה היא זו שלכאורה מייצגת את איש המדע, זה העורך ניסויים ומגבש תיאוריה מדעית בלא תלות בתפיסת עולמו ובמצבו הרגשי, ואילו הבריכה מייצגת את הדימוי הרומנטי של המשורר המיוסר, הנתון לפרצי השראה ותשוקה שמהם נובעת שירתו.
טריינין מקבל על עצמו את החלוקה הידועה והיא זו המשמשת לו נקודת מוצא (כאן אולי מן הראוי להזכיר את ספרו היפה והמרתק של זאב בכלר "שלוש מהפכות קופרניקיות", אשר מערער לחלוטין על התפיסה המקובלת של תיאוריה מדעית כמייצגת מציאות חיצונית אובייקטיווית, ואשר, למרבה הצער, לא זכה לתשומת הלב שלה הוא ראוי). הוא אמנם מזכיר שבכל שירה "אובייקטיווית" מוכרח שיתקיימו יסודות סובייקטיוויים, ולהיפך, אך בהכללה גסה אכן ניתן לזהות משוררים שהם רומנטיים במובהק או קלאסיים. על פי תפיסה זו הוא בוחן את השירה העברית המתחדשת, מן המאה ה-18 ועד ימינו אנו, תוך שפה ושם הוא מביא גם דוגמאות משירת העולם.
הספר נכתב, בלא ספק, בידי טריינין איש המדע ולא בידי טריינין המשורר (היום, כידוע, אין מלמדים באוניברסיטאות את "אמנות הספרות" אלא את "מדע הספרות", ועל ידי כך מוציאים את דיבת המדע והאמנות רעה גם יחד). מכיוון שכך - הוא ערוך בצורה מתודולוגית-דידקטית וכתוב ברהיטות גדולה.
חלקו הראשון של הספר מעלה טענות ("נתון"), וחלקו השני מדגים ומוכיח טענות אלו ("מה שהיה להוכיח") תוך כדי בחינת שירתם של משוררים המקובלים כיום כמשוררים בעלי ערך (רמח"ל, יל"ג, אצ"ג, ביאליק, טשרניחובסקי, פגיס, אבידן, עצמון, חלפי, בז'רנו ועוד). טריינין אינו מנסה לערער על מעמדם של משוררים אלה על ידי בחינה מחודשת של שירתם בהתאם לקריטריונים שקבע, ואולי מוטב שכך.
הספר דן בתפיסת המציאות החיצונית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בשירתם של אלה, בלשון שבה משתמש/ת המשורר/ת על מנת לעצב מציאות זו, בעולם הדימויים המאפיין כל משורר/ת, ובחדירה של מושגים מדעיים-טכנולוגיים אל שפת השיר. בחלקו הראשון אף מובאת סקירה קצרה על התפתחות המדע במאה העשרים והשינויים שעברו על תפיסת המדע את המציאות הפיסית.
שמות הפרקים, על החלוקה הקטגורית שבהם ("השתקפות המדע בשירה העברית במאה העשרים - המגמה הרומנטית אקספרסיווית" לעומת "השתקפות המדע בשירה העברית במאה העשרים - המגמה המימטית אובייקטיווית") מסייעים אמנם להבנת תמונת העולם שמבקש טריינין לצייר, אך גם מגלמים בעייתיות מסוימת של כל חלוקה קטגורית באשר היא, שכן אצל חלק לא קטן מן המשוררים אפשר היה לדון בשירים אחרים מפרי עטם, ובהתאם לכך למקמם בקטגוריה האחרת. כך, למשל, מכלול שירתו של טשרניחובסקי חובק לדעתי את שני העולמות גם יחד, כמו גם שירתם של אצ"ג או של עצמון.
ניתוח השירים בהחלט מעניין, ולעתים אף מרתק, אם כי כמעט תמיד נמצא הקורא חסר. לדוגמה אציין את הפרק הדן בשירת אצ"ג על תפיסת עולמו הפנאתאיסטית ("יזדהר, יזדהר הגשמי הזה ויהא נעלה ויקר כנפש ששרים לה הודו" - מעטים דברי השיר שנכתבו בעברית ואשר יכולים להתחרות ביופיין של שורות אלו), אשר מן הראוי היה, לטעמי, להקדיש לו נפח רב לאין ערוך מזה שבספר. אם מסגרת ההרצאות כפתה על טריינין סד של זמן, אולי ראוי היה, לקראת הדפסתן בספר, להרחיב ולהעמיק במקום שנדרש.
מעלתו הגדולה של הספר - פשטות ההרצאה והמתודולוגיות שבו, היא לטעמי גם שורש חסרונו. כקורא חסרתי בספר את טריינין המשורר, זה אשר מתעלה אל מעבר למשנה הסדורה, ונותן ללבו, לרגשותיו ולתשוקותיו לבוא לידי ביטוי בלא חשש, זה שאינו מהסס לסתור את עצמו או להיות בלתי עקבי בעליל, זה המסוגל להתלהב ולהתאהב בשורות שיר מסוימות, להיסחף ולעתים להתפעם. שהרי - התיתכן תיאוריה מדעית מרתקת יותר מזו שנהגתה במוחו של משורר?
