הייתי רוצה שיקראו את הספר הזה, בכאבו, "כאב נשי", מלא הומור מצמרר ומודעות
ספינת הבנות, מאת מיכל זמיר, הוצאת חרגול, 2005 ,191 עמודים
אני כותב במעין תקווה שהרומאן המצוין הזה ימצא את מקומו אצל קוראיו וקוראותיו עוד לפני שיעוטו עליו לימודי מגדר, ויכפו עליו סוציולוגיה, או היסטוריזציה. הייתי רוצה שיקראו
מיכל זמיר
תצלום: דניאל צ'צ'יק
אותו, בכאבו, "כאב נשי", מלא הומור מצמרר ומודעות. אני מקווה שהסופרת תתאפק ולא תעניק ראיונות על "עשיית קפה למפקדים בצבא", ותיפול לכל המהמורות שהשיח הפמיניסטי פותח לפניה, כלומר מסלול קידום נוח לנשים במעמד הבינוני, כלומר לדבר בשם הנשים מהמעמד הנמוך.
הספר הוא קילוף העור של המיניות הנשית עד למקום שבו היא נשארת בכל סתמיותה, בעצם כמו המיניות הגברית, שותפה לה בסבל, בסופו של דבר, בתקווה, ביכולת לקום ולהתחיל שוב ולחפש אהבה, ליטוף, אולי אפילו נשיקה אמיתית, כמו הגיבורה של הספר הזה. אחרי חמש גרידות היא מקבלת נשיקה בפעם הראשונה. הפרט הזה מגיח פתאום מתוך הדפים האחרונים של הספר כמו פרח.
זה סיפורה של חיילת פשוטה, פקידה של מפקד פו"ם, עושה קפה, מתייקת, אחות לחוגרים הפשוטים, מחפשת אהבות אצל גברים, מקווה שיהיו נחמדים קצת. אחת ששירתה אתה בחדר, מיכאלה, מתאבדת, לא ברור למה, אבל היה לה רומן עם תא"ל אחד, שמכניס להריון מאוחר יותר גם את המספרת, ובא לבקר אותה בבית החולים, אחרי הגרידה, רוצה דרך אגב שתעשה לו שם קצת ביד. חיילת אחרת, עלמה, מחליטה ללדת, לא ברור מי האב, והיא עוברת את חודשי הריונה בבסיס. שמחת החוגרים על הבאתו של תינוק חדש היא הדבר היותר משמח ברומאן, אבל התינוק נעלם לו אי שם בבית הוריה של החיילת, ביד אליהו. כבר כאן מבצבצת מהספר אימת החיים מחוץ לבועה של הצבא, וגם איזו התנשאות, כאילו החיים ביד אליהו, בחולון, ראשון לציון, אזורי השיכונים, הם חיים איומים ונוראים. אולי יש קורטוב התנשאות ב"סולידריות" הזאת, כמובן.
הכל סובב סביב המרחק הגדול והמטעה בין הרחם ללב. הלב מעוקר, מקווה לטוב. הרחם סביל, פורה, מקווה אף הוא לטוב, רק נאלץ להיגרד מדי פעם. והפות? לא ברור אף פעם אם הוא פעיל או סביל, אם הוא פה זוללני, או רק משפך לגברים. יש לו אופי בולימי, בולע ומקיא. הדימוי מבזה, אבל הוא כזה משום שהמיניות של האשה מובאת ברומאן הזה עד למקום המפגש המפחיד של ההבדל בין הגבר לאשה. ההבדל איננו "טבע" כמו שהשמרנים סבורים (ומנפנפים ברחם או בבלות כדי להדגימו), אבל הוא גם איננו "תרבות" כמו שהמתקדמים טוענים, ומנפנפים בחקיקה, בנורמות, בקאנון הספרותי, כדי לפעול לביטולו. ה"הבדל", בספר הזה, הוא משהו שאי אפשר לבטלו, ובעיקר אי אפשר לנסחו במושגים, או במונחים, ומשום כך הרומאן מזעזע כל כך: ההבדל בין גברים לנשים מצוי במשהו שרק סיפור, או שיר, יכול לומר, לספר. לא מעבר לזה.
הרומאן נכתב בנקודת מפגש בין המיניות הנשית ה"חדשה", כלומר הפמיניזם הפוריטני שהתיישן כבר, ובתחומיו הפכו נשים הטרוסקסואליות לכל כך חסודות, עד שבא לחזור לרחם אמך המתה, לבין הפמיניזם החדש, שנשים בתחומיו "רעות כמו גברים", כוהנות של פטישיזם, ולא מזדהות עם כאב, אם אין הוא כאב נשי. שני ההקשרים הללו בספר מרוקנים זה את זה מכל תוכן.
הסקס אצל זמיר כואב כי הוא נמצא מעבר להבדל ה"טבעי" או ה"תרבותי". למשל: על רקע ייסוריה של הגיבורה, נראית חברותה עם חייל הומו בבית החולים כאילו היא תביא לה את האושר. אתו היתה שמחה לשכב מתוך חדווה, אבל הוא מסתלק. ה"הבדל" יכול למצוא את היפוכו הגמור בסיפור אחר, הנראה כהמשך של סיפור זה: היא מתחתנת עם ההומו, הם אוהבים זה את זה, אבל באמת הוא שונא את גופה, ושוב עוברים חייה בתוך אותה בזות (abject).
זמיר בונה קול מודה בחולשה, קולה של ה"נותנת". היא מתארת את מה שנראה אולי עכשיו, בקריאת הרשימה הזאת, כפתולוגי, אלא שהפתולוגי מקבל מעמד אחר, מצמרר. הגיבורה שלה לא ממש מפנימה את הקשר בין סקס להריון, אבל לא מדובר ברפיון שכל. אפשר תמיד לבטל: כשבחורות בשנות העשרים מצוידות בהתקן תוך-רחמי כאילו היה תנאי קבלה לעולם הבילויים המיידיים, מה כבר הסיפור המזעזע על גרידות? מצד שני, אפשר גם לומר: כשגיל ההתבגרות של שנות העשרה מתארך עמוק לתוך העשור השלישי של החיים, ואפילו בחורות עשירות ב-IQ דומות מבחינה רגשית לנערות בחטיבת ביניים, כל בחורה נראית כל כך חסרת מגן. אבל תיאורה המדויק של זמיר ליחס הזר של האשה אל גופה, מרוב רצון להיאהב, או רצון להיות רזה ויפה, כלומר נדפקת, הרצון הזה הוא המעלה את הדברים הכי פשוטים לרמה של קילוף עור, כי להיות יפה, פירושו להיות יפה בעיני גברים, וזה משהו נורא.
הספר מתקשר למה שחוקרת התרבות ז'וליה קריסטבה תיארה בכוח רב בספרה, שאך זה ראה אור (בהוצאת "רסלינג", והוא מומלץ מאוד בגלל חשיבותו התיאורטית), "כוחות האימה, מסה על הבזות". אני מציע לקרוא אחרי "ספינת הבנות" את המסה של קריסטבה, העוסקת, בניגוד למה שעושים לימודי המגדר האמריקאיים, בניתוח של ספרות גבוהה, בעיקר זו של הסופר הצרפתי סלין. "אין כמו הבזות של העצמי", כותבת קריסטבה, "כדי להראות שכל בזות היא, למעשה, הכרה בחסר המייסד כל הוויה, כל מובן, כל שפה, כל תשוקה".
כאן מצוי המקום שבו צריך להתחיל לדון בלשון המספרת. זמיר קיבלה החלטה מתסכלת מאוד: להשתמש בלשון "יומיומית". יכול להיות שבחירה אחרת היתה מובילה אותה ללשון פחות חפוזה. הנה כך מנסה המספרת לתאר את הזוועה באמצעות דימוי, והעילגות מפריעה לה, הדימוי לא מוצלח כל כך: "כשאני אומרת אחרי גרידה שיותר זה לא יקרה, אני מתכוונת לזה. אני לא יכולה להעלות על דעתי אפשרות שבכלל יבוא לי עוד פעם על מישהו, או שאני אסכים להיכנס לזה. מי בכלל יכול לרצות להזדיין פה בבסיס בלב הקיץ... אבל לפעמים, כאילו מבעד ליריעות ברזנט כבדות של אוהלים שנפרשות על הכל, אפשר לראות גופים נעים, ולשמוע גניחות מאופקות כמו תזוזות ראשונות אחרי הפצצה".
סביב פועל הצבא במין סתמיות גברית, ובתוכו נפערת האשה כמי שרוצה לפעול ואין לה איך, לא משום שהצבא "אינו מאפשר לנשים להתקדם", אלא משום שהצבא הוא קוסמוס זכרי, ורק מכאן, מהמתח בין הצורך והיכולת לפעול (להיות חברה טובה, לכתוב בסתר הערות חיבה בתיקיהם של הקצינים, לעזור לעלמה בהכנת החדר לתינוק), רק מכאן, צומח, כמו מפלצת של בזות, הצורך הבלתי נלאה להזדיין, כדי להרגיש יפה, אהובה, לא שום דבר אחר.
הגלריה העצומה של הדמויות, החמלה מבעד לאירוניה, החמלה על כולם, אין נבלים אצל זמיר (אף כי אין היא נקייה מסטריאוטיפים עדתיים), ורק כאשר לבו של איזה גבר נשבר בגלל אחת החיילות, משום שברחה לו, יש למספרת ולחברותיה שמחה לאיד, מדויקת מאוד: "תת-אלוף יאיר דגן נראה כאילו קפצה עליו זיקנה... אני מרחמת עליו. לא פשוט לחזור הביתה אחרי כל העניין הזה עם טלילה... אני באמת מרחמת עליו, אבל מעריכה אותה. היא, בניגוד לכולנו, הצליחה להשאיר אצלו סימן. בקיצור, היא זיינה אותו ולא הוא זיין אותה".
בזה אחר זה מתחלפים הגברים והנשים והסיטואציות, בהן מרמזת המספרת לעבר משהו גדול ממנה: הפחד מהעולם. היא מפתה אותו, נכנסת להריון ממנו, מגרדת אותו, ממשיכה לפתות, להסכים, לעשות טובה, לסלוח, למחול, לרחם, אבל מעבר לעולם, נפערים החיים, ומהם נושב הפחד האדיר איך לחיות ולא "לעשות קפה", ולא לעשות ביד לאחרים, איך להיות אם לילדים, איך להיות על ארבע, כשגם כואב וגם מהנה, עד שהבעל מוצא לו מישהי צעירה.
