חמוטל בר יוסף. סדרת ריתמוס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 78 עמ', 48 שקלים
שירתה של חמוטל בר-יוסף היא ראי אמין המשקף בכישרון ובכנות יובל ומעלה של חוויית הקיום הישראלית, על נופי הגליל, הקיבוץ והעיר. חבלי הילדות המיוסרת שלה מתפתחים בצל אירופה של השואה ויסוד המדינה, ומהלך חייה, מתחילתם, כרוך בשכול, חסך, רעב לאהבות, מימושן ואובדנן. היא משכילה ליצור כשהיא נמצאת בעת ובעונה אחת בתוך החוויה וגם משקיפה עליה ממרחקי הזמן. רוך וביקורת מתקיימים בה זה לצד זה מבלי שיבטלו זה את זה. והיא מישירה מבט אל תוך האשמה בלי לטבוע בתוכה.
ספר שיריה החדש, שזכה בפרס ברנר לשירה, הוא נקודת מפנה של ממש מהמבנה והדקות שראינו באחד מספריה הקודמים, "הלא" (כרמל, 1998). למרות ההבטחה לכאורה הטמונה בשמו, למרות השיר הפותח באור וחליל וצליל, אל ידמה הקורא כי ימצא בו נחמה. כבר בשיר השני מכוסה החליל בסדין דומה, ואחריו ממלאים את השורות לפי סדר: בדידות, הרצון למות, ובשיר השלישי משיכה אירוטית ממש אל המוות. העוצמה, הכנות והבוטות שבהם בחרה המשוררת להתבטא הפעם, מפתיעים ומטלטלים. אך הספר, אף שהוא מקצין בתכנים ובצורה לעומת קודמיו, מציג שוב שירה ברה ונבונה והגינות פואטית חסרת פשרות, בסגנון מפותח ומצטלצל, בצלילות מרה. הוא צולל אל החומרים שכולנו יראים מלעסוק בם, אף שהם עוגנים בנבכי נפשותינו.
היסודות הקשים בספר הזה טמונים כבר ב"הלא", אך בעוד שם הם מעודנים ומוצנעים, ומלווים בשירים שתקווה של ממש מהדהדת בהם, "איך ומתי הפשטת אותי מאבלי...", ("תל אביב", עמ' 92), או, "אחרי החתונה לו ינחתו בחדר השינה החדש/ מלאכים..." (עמ' 22), הרי שכאן הם מבוטאים בבוטות מחרידה לעתים. באותו אופן, בעוד שב"הלא" רואה המשוררת את בבואת אמה נשקפת אליה מן המראה, הרי שכאן דמות האם - השתקפות המשוררת - הופכת למפלצתית ממש. זהו ספר של חשבונות רבים, עם העבר ועם הנפש, שבו המתים ואחרים שעזבוה מהווים ציר מרכזי, והמשוררת משקיפה מתוכו על עברה, בעיקר בצער, וסוגרת מעגלים וחשבונות כאדם הנפרד מעצמו. הרמזים רבים, אך הבהיר שבהם מצוי בשיר "מתנה" (עמ' 42), "היא מתה לפני שנים לא רבות בלי שדיברתי אתה על זה./ אבל היום נודע לי פתאום שבקרוב אפגוש אותה...".
ביקורת כלפי האם מפוזרת כבר בין השירים ב"הלא": "הנה סיפורי אמי לפני השנה:... הקוזקים ישבו לשולחן,/ ואכלו. לולי לולי/ תישני. אחר-כך הוציא אחד מהם אקדח וירה..." (עמ' 55). ב"הבראה", בפואמה המצמיתה "קצת היסטוריה משפחתית" (עמ' 38), החמלה למתים מתערבלת עם כעס על מתים אחרים, כאשר המשוררת באה חשבון עם אמה: "באלף תשע מאות שלושים ותשע כתבה סבתי, סוחרת עשירה לשעבר,/ לאמי הקיבוצניקית, בתה הבכורה: אולי כדאי שאעלה לארץ?/ לא כדאי, כתבה לה אמי, איש לא ישרת אותך כאן./ לא היתה חרטה בקולה ולא שום דבר אחר כשסיפרה לי על כך". ואין זה השיר היחיד שבו נאמרים דברים לאם, אשר בתה ספק סולדת ממנה ספק רואה בה השתקפות עצמה, פן המודגש יותר בספרה "הלא": "ולא אראה לעולם/ את פנייך המקומטים/ שתמיד מקנאים באמהות אחרות// באמת כבר אינני זוכרת בדיוק,/ אני זקנה מדי ופני המקומטים,/ שתמיד מקנאים באמהות אחרות" ("כשהייתי בתיכון", עמ' 60).
בהמשך אותה סאגה משפחתית אנו קוראים על האח שנהרג (עמ' 40): "'כאן בקומה השנייה' אמר האיש עם הזקן.../ הורי צעדו אחריו. שם ישבו הורי ובכו על בנם היחיד./ אחר כך נסעו למרכז העיר לקנות פרחים ושלט/ עם השם והמשפחה והתאריכים./ ואז התחילו להסתכל הצדה ולברר:/ איזה שלט ואיזה פרחים יש לאחרים". הריאליזם המר והנועז מההיסטוריה המשפחתית צולל אל תוך תהום של פנטסיה המבטאת כאבים העמוקים ומעמיקים עם השנים, בשיר "במיטה שחורה" (עמ' 63): "שם על נהר השינה השחור/ צווארו מנותח/ עפעפיו קפואים/ שם במבושיו מיששתי מאוד (...) התפללתי עליו את התפילה האחת בעולם:/ התענג! אחי נחמדי. התענג נא!/ בין ירכי פרח המטה המת". זהו דרש פרוידיאני הכתוב על דרך הפשט ורמוז בספר הקודם: "את כל הסודות שסיפר לי גנזתי עמוק/ בסרטים הוורודים, בפטמות השטוחות" (מתוך הפואמה "המקום הכואב", עמ' 100-97) החותמת את "הלא". בשיר נוסף מ"הלא" המבשר את השיר "במיטה שחורה" נכנס ממד אנליטי המושם בפי הפסיכולוגית המדריכה את המשוררת להתאבל, כדי שתוכל להשתקם ו"לרוץ בתחרות" בלי "רגל שבורה" ומבריחה אותה אל בית הקברות שם טמון אחיה (עמ' 33).
התעוזה והכנות בהזכרת זיקה אסורה מפתים את הקורא להבין את השירים על דרך הפשט. אך "במיטה שחורה" מבטא בנואשות מצמיתה את כמיהתה של המשוררת להשיב את אחיה לחיים. אחיה מתואר במקומות אחרים כקשר שלה אל העולם במובנים רבים, וברטרוספקט סימביוטי (הספר מצטיין בזה) מייצג גם את בנה המת. אותו ה"מטה", איבר הזכרות, שהיא מפריחה בין ירכיה, אינו מוקד של יצרים שהם בבחינת חס מלהזכיר בלבד. "המטה המת" היה וממשיך לסמל את יסוד החיות, ואליו תשוקתה.
בספר שלפנינו נוספים שני שירי אפיטף לאחד המופיע ב"הלא". המשוררת ממספרת אותם 2, ו-3, אגב ציון שייכותו של האפיטף מהספר הקודם. כל השלושה שקולים ומחורזים. האפיטף ב"הלא" מבטא את אי-שביעות רצון המשוררת מעצמה: "קיבלה מכם הרבה, וקצת (ולא לכם) נתנה", ומסכם עצמו בכלימה "בצד הלבב פנימה/ גדה נכלמת צרה את צלוחית שירה". בשני ("הבראה", עמ' 53) הציר הוא השבר: "'צריך לשבור אותה',/... אמר לאמא המורה...". ובסוף השיר: "'את לא היית צריכה ללדת// ילדים', בקול של אשמדאי/ אמר לה בעלה. נשבר/ אצלה הכל". באחרון האפיטפים (עמ' 54) בולט החוסר אונים: "בלי נשק מול כל סכנה/ הסמיקו לחייה וכמשו/ ומשום מה היו חייה/ משובשים בלי תקנה". כמיהה שלא מלאה לתיקון ונחמה, "ומגיל עשר עד זיקנה תקנה את העולם", מצד אחד, ומצד שני, "כל גבר שפגשה היתה אוהבת/ לחבק, ובחיקו לבכות מרה". אפיטף על פי הגדרתו הוא סופי ואינו בר תיקון, ועל כן שם השירים בשלושה המקרים האלה הוא בעל משקל כבד. אך ריבוי האפיטפים, שכמו סותר את עצם הגדרתם וחותר תחתיה עם אפשרות של "תיקון" נוסף ("אפיטף מס' 3"), הוא בבחינת נחמה פורתא.
נחמה פורתא מלווה גם שיר טיפוסי של חשבון הנפש הבא ברוך וערגה, שיר בוגר, עצוב ומפוכח, שיר זוכר הכל, שהוא פיוט צרוף מכל בחינה, ובצער אני מצטטת ממנו למקוטעין בלבד בשל קוצר היריעה: "אם אתה מצליח לזכור איך האכלת אותי/ חצאי דובדבנים מפיך/ במומחיות של שחקן קולנוע/ ואיך לאחר שנה הצעתי לך לטעום/ מהחלב הפושר שטיפטף משדי הקשים/ ... ואיך קנית לי מהתמלוגים שמלה... כשגעית באמבטיה בבכיה של דוב פצוע/... וסלחת לי בגבורה על שקרים ועל נקמנות/ ... אז תספר לי על זה בבקשה/ כי אני נוטה לשכוח דברים בזמן האחרון" ("אם אתה מצליח לזכור", עמ' 29-28). גם לשיר זה אח בשם "אחרי שנה" ("הלא", עמ' 73): "התזכור את הרהט הטהור... בלי תנועות שפתיים שתינו/ מהמבוע הלא-נעצר... שור לא געה. חמור לא נער./ המון רקפות הממו את ההר./ אם אתה לא מתנגד,/ הייתי רוצה שתזכור".
בתוך מכלול היצירה של המשוררת בר-יוסף, "שירי הזכירה" היו ועודם גולת הכותרת של שירתה. לא אבדה מהם הפליאה של הילד או הנערה המאוהבת, ולא אבד התום מתוכנם אחרי השבר, שאף הוא קיים ועומד בתוך אותה הזכירה ממש. אלה מעוררים בקוראים שוב ושוב הערכה עמוקה לבשלות ולתבונה, לאומץ ולמורכבות התמונות הטמונות בנפשה של המשוררת, ומותירים את הקורא מלא הזדהות עם התכנים, והתפעמות מצורת הבעתם הייחודית.
ד"ר שלומית חוה הלוי היא משוררת וחוקרת צאצאי האנוסים
