ארבע שנים חלפו, וקהילת "המקום", שביקשה לחבר בין יהדות לרוחניות פגאנית, התפרקה
אזרחי: "לא מדובר בפירוק הקבוצה, אלא בסיום האופי הנוכחי של ה'אשראם' שהקמנו"
תצלומי ארכיון: רפי קוץ
חסידי ה"ניו-אייג' היהודי" קיבלו לפני שבועות אחדים בשורה רעה במיוחד: קהילת "המקום", ששכנה במצוקי דרגות שבצפון ים המלח, התפרקה לאחר כארבע שנות פעילות. רוב אזרחי ישראל לא שמעו מימיהם על הקהילה, אבל בעולם הניו-אייג' המקומי זו היתה קבוצה יחידה מסוגה שביקשה לחוות את החיבור בין יהדות לעולמות רוחניים פגאניים (בודהיסטיים, אינדיאניים ואחרים) באופן טוטאלי - לא רק בשיעורים ובמפגשים מזדמנים, אלא בחיים שלמים של יישוב קהילתי.
רוב אנשי "המקום", כעשרים בסך הכל, לא עבדו במקום אלא במרכז הארץ, והקהילה היתה בשבילם רק מסגרת לינה וסופי שבוע. ב"המקום" התקיימו בקביעות טקסים שאמאניים (הלקוחים מהעולם הרוחני של האינדיאנים), כמו ריקודי גשם, לצד טקסים יהודיים. מדי שבת התקיימו שם תפילות "אלטרנטיוויות": תפילות שבהן עולה לתורה לא מתפלל יחיד אלא כל מי שחש "הזדהות" עם הקטע המסוים בפרשה הנקראת; לפעמים התקיימו שם בשבתות שירים מסביב למדורה (לא כל החברים אהבו זאת, בגלל חילול השבת המופגן). את תפילות הימים הנוראים הם קיימו בטבע, בצוקי מדבר יהודה. חלק מהקסם של המקום, אומרת אחת מחברות הקהילה לשעבר, היה בחיבור בין שני סוגי אנשים: מצד אחד, אנשי ניו-אייג' חילונים שהחלו להתעניין ביהדות. מצד שני, אנשים שהיהדות במרכז עולמם והחלו בשנים האחרונות להתעניין בווריאציה "ניו-אייג'ית" שלה.
עקב ההתפרקות, השבועות האלה רגישים מאוד לאנשי "המקום". הפצע טרי מדי, ומשום כך קשה היה לקבל הסכמה לראיון. אלה שהסכימו, אנשי הקהילה או משקיפים חיצוניים (מורים ואורחים), העדיפו לדבר בעילום שם, כדי שלא יתעמתו עם שאר החברים ברגעיהם הקשים. גם אוהד אזרחי, מייסד ומנהיג הקהילה, סירב תחילה להתראיין, ורק לאחר כמה פניות הסכים לענות על שאלות בודדות.
על השאלה הבסיסית מדוע התפרקה הקהילה, משיב אחד המשקיפים כך: "זה צירוף של גורמים. קודם כל, צריך לזכור שמדובר באוסף של אינדיווידואליסטים - אנשים שכל אחד מהם מאוד יצירתי ומוכשר, ולכן רק טבעי היה שקהילה משותפת שלהם לא תחזיק מעמד לאורך זמן. מצד שני, אוהד כבר לא כל כך היה שם. הוא איש מאוד יצירתי וקופץ בקלות מרעיון לרעיון. התחילו להלהיב אותו דברים אחרים (על כך בהמשך; י"ש), הוא התחיל לנסוע הרבה לחו"ל כדי להרצות שם. האנשים חיכו למנהיגות יותר ברורה מאוהד, יותר סמכותית, מכפי שהוא נטה לספק, וגם זה כנראה הפריע".
אחד האנשים שפרשו מן הקהילה עוד לפני התפרקותה מוסיף עוד הסבר: "בקבוצה כל כך קטנה, עם אנשים שחיים לבדם במדבר, כשכל אחד מהם הוא אישיות בפני עצמה, רק טבעי שהחיים האינטנסיוויים ייצרו מתיחויות. נוצרו מתחים בין אנשים, מדי פעם גם התפרקות של זוגות לטובת רומנים עם אחרים מבני הקבוצה, ובסופו של דבר גם זה כמובן השפיע". בהקשר הזה, כמה מאנשי הקבוצה והקרובים לה מרבים להשוות אותה לקיבוצים הראשונים, לטוב ולרע: בהתרגשות החלוצית, בדיון המעמיק על עיצוב החגים וכל שאר סממני הזהות, אבל גם במתחים האישיים הקשים. אזרחי עצמו, כצפוי, משתדל לצמצם את חומרת ההתפרקות: "לא מדובר בפירוק הקבוצה, אלא בסיום האופי הנוכחי של ה'אשראם' שהקמנו. אנשים התבשלו הרבה בתוך עצמם, ובשלב מסוים הגיעו למסקנה שהשלב הזה מוצה". על בעיית המתחים האישיים הוא אומר: "ודאי שהיו תופעות כאלה. בני אדם נשארים בני אדם בכל מקום. אני יכול לפחות להיות גאה שיצרנו כלים מאוד משמעותיים כדי להתמודד עם המצבים האלה". כדי להסיר ספק אפשרי, הוא מקפיד להדגיש גם ש"לא מדובר בצעירים שקיבלו שריטה מביקור בהודו. אנחנו מדברים על אנשים שכבר עברו משהו בחיים, רובם בני 40-30. אני גם לא הייתי מגדיר אותנו כ'ניו-אייג'', אנחנו לא היינו מחוברים לתופעות הרוחניות החדשות אלא לתורות עתיקות כמו זן-בודהיזם או שאמאניזם".
בעקבות הרמן הסה
אזרחי הוא בוודאי אחת הדמויות היותר בולטות בתופעת "החיפוש הרוחני" בישראל. סיפורו מעניין גם מעבר לסיפור הקהילה שהקים. רק בן 39, וכבר יש לו ביוגרפיה רוחנית וציבורית מרשימה. הוא נולד בבית חילוני בקרית מוצקין, אבל כבר בגיל צעיר לא מצא את עצמו בסביבה האפרורית של הקריות. בגיל תיכון עזב את הבית לטובת בית-הספר לחינוך סביבתי בשדה בוקר. בראיון שערכתי אתו לפני כשש שנים לשבועון "כל העיר", סיפר שהיה מאוכזב מההתעסקות המדעית מדי עם הטבע: "מה שהיה חסר לי זה הצד הרוחני, היחס אל הנשגב שבטבע. ואז מישהו נתן לי את הספר 'סידהרתא' של הרמן הסה, וזה פתח אותי לשני דברים: שהטבע הוא המורה שלי, ושבמזרח יש גישות אחרות לחיים. התרחקתי מבית-הספר והתחלתי לקרוא פילוסופיה מערבית ומזרחית, ספרות בודהיסטית וזן".
אחד המורים שלו בשדה בוקר, שחזר בתשובה, קירב את אזרחי ליהדות. את תחילת דרכו בתחום העדיף אזרחי לעשות בחוגים החרדיים ("את הדתיים-לאומיים לא ראיתי כמשהו שורשי", אמר בראיון). הוא למד בישיבת בעלז, ולדבריו, נוצר קשר אישי חם בינו לבין האדמו"ר: "היו לנו שיחות נפש ארוכות", סיפר. "רוב החסידים נכנסו אליו רק לכמה שניות. אתי הוא היה יכול לשבת שעות ארוכות".
התסיסה הפנימית של אזרחי גרמה לו לעזוב את בעלז ולחפש כיוונים קבליים יותר. הוא הגיע לישיבת המקובלים "שער השמים" ולישיבת "מקור חיים" של הרב עדין שטיינזלץ. אחד מרבני "מקור חיים", שהבחין בנטייתו הקבלית, הפנה את אזרחי לרב יצחק גינזבורג, הנחשב לאחד מגדולי המקובלים כיום בישראל, אבל כזה שהשקפתו הקבלית נגועה בלאומנות ובגזענות קיצונית. גינזבורג כתב את המאמר "ברוך הגבר", שיר הלל לברוך גולדשטיין, והתפרסם גם בקביעה המפורשת ש"יש הבדל בין דם יהודי לדם ערבי". אזרחי נהפך למזכירו של גינזבורג ועורך כתביו, ובתקופה מסוימת גם למנהל העמותה האחראית על הפצת תורתו. הוא גם עבר להתגורר ביישוב בת-עין שבגוש עציון המזוהה עם תלמידי גינזבורג.
לימים, כשכבר התרחק מגינזבורג ופנה לכיוון הניו-אייג', אמר אזרחי: "תמיד הייתי פציפיסט בעמדותי. כשהחברים שלי בשדה בוקר ערכו אימוני כושר עם תרמילי ענק על הגב והתעסקו בשאלה לאיזו יחידה מובחרת יגיעו, אני חיפשתי איך להשתחרר מהצבא. אבל כשהכרתי את הרב גינזבורג חשבתי שיכול להיות מעניין לבחון את השקפת העולם הימנית. הלכתי אתו עד הסוף, אבל לפני כמה שנים חזרתי לכיוון יותר אוניוורסלי". באותה תקופה עוד המשיכו לשמור על קשר. בשבוע שעבר כבר סיפר אזרחי שהקשר ביניהם ניתק לגמרי, "אם כי הוא פעם שלח לי דרישת שלום".
עימות עם רבנים
ההתרחקות של אזרחי מן העולם האורתודוקסי לעבר עולם רוחני שאינו מוכן לתחום את עצמו בגבולות הלכתיים החלה עוד בזמן מגוריו בבת-עין, דבר שהיה כמובן לצנינים בעיני רבים משכניו. במובן מסוים, זו היתה בעצם סגירת מעגל עם העולם שאותו גילה עוד בשדה בוקר וממנו התנתק לטובת היהדות. כשהוקמה בבת-עין ישיבה, אזרחי הציע שהיא תהיה מעורבת, "כי הנזירות היא לא חלק אמיתי מהחיים". עם נימוק כזה אין פלא שחבריו ליישוב דחו את הצעתו להקים ביישוב מדרשה לבנות, במקביל לישיבה. אזרחי הסביר שבנה את ביתו כבית האחרון בתחום היישוב, "כי אנחנו לא מרגישים חלק מהקהילה, מלבד הדואר ובית הספר לילדים. גם בתפילה אני בדרך כלל לא משתתף. אני מתפלל לבדי, או עם אשתי, ליד המעיין".
אזרחי לא היסס להתעמת גם עם רבנים מהשורה הראשונה. בסימפוזיון באוניברסיטת בר-אילן, שעסק ברבנות והלכה מול המציאות, הוא התעמת עם רבה של רמת גן, הרב יעקב אריאל. אריאל גרס שהרבנות מעודכנת בבעיות הזמן, והראיה שמתייעצים עם הרבנים בשאלות של טכנולוגיה והלכה. אזרחי הגיב ואמר ש"זו בדיוק הבעיה, שהרבנות רואה את העולם המודרני כשאלות של מציאת פתרונות הלכתיים לבעיות טכנולוגיות, ומתעלמת לחלוטין משאלות מרכזיות של תרבות ואמנות". כדוגמה לאותן שאלות, דיבר על עירום באמנות ועל שימוש בסמים לצורכי חוויה רוחנית: "הנקודה היא לא עצם האיסור אלא שהרבנים בכלל לא מבינים את השאלה. הם לא רואים כאן דילמה, הם לא חלק מהתרבות שמייצרת את השאלות. מבחינתם הכל זה יצר הרע". לימים הודה שבחר בדוגמאות האלה מתוך "יצר פרובוקטיווי" מכוון.
הרב אריאל לא הבליג והחל לקרוא להחרמת אזרחי על ידי המערכת הדתית ומוסדות החינוך הדתיים, אבל באותו שלב אזרחי עדיין המשיך ללמד בישיבת "שיח יצחק" (ישיבה בעלת גישה חסידית, המתעניינת בניו-אייג' לפחות מבחינה אינטלקטואלית). הקרע הסופי התחולל כאשר החל אזרחי ליזום את קהילת "המקום", שאותה כינה במקור כ"ישיבאשראם" - שילוב של ישיבה יהודית עם דגש על לימודי חסידות ואשראם הודי. בראיון שנתן אז ל"כל העיר", שבו פירט את תוכניותיו למקום, הוא הסביר, בין היתר, שבישיבאשראם תהיה גם לרווקים לגיטימציה לקיים יחסי מין. "אם האשה טובלת במקווה אחרי ימי הנידה שלה, אני לא רואה בזה דבר אסור לפי ההלכה", אמר.
לפני שבועות אחדים קיימה תנועת "נאמני תורה ועבודה" דיון פומבי בשאלת יחסי מין לרווקים בהשתתפות רבנים שלא שללו את הרעיון על הסף. אבל לפני יותר משש שנים זה נחשב קו הגבול שהוציא סופית את אזרחי מגבולות המעגל האורתודוקסי. בעקבות הראיון ההוא סולק אזרחי גם מישיבת "שיח יצחק". עם סילוקו, ניתנה לו "הזדמנות אחרונה" לשטוח את השקפת עולמו לפני רבני הישיבה ותלמידיה. את ראשי הפרקים שרשם לעצמו לקראת אותה שיחה הוא פירסם לימים גם באתר האינטרנט שלו. זו היתה הצהרת הפרידה שלו מהנחות היסוד של העולם האורתודוקסי: "יושר פנימי הוא בעיני אמת המידה היחידה שבה יכול אדם למדוד את עצמו... לכן, את התורה איני יכול לקבל כמאגר של דוגמות דתיות אלא ככלי המסייע בחיפוש כן של הדרך והתווייתה בשפה היהודית... את סיפורי התורה המתארים מציאויות (בריאת העולם, מתן תורה בסיני וכדומה) אני מבין בעיקר במושגים מיתיים-קבליים-נפשיים. אם היה לדברים קיום במציאות הריאלית או לא - אין לכך חשיבות רבה בעיני... דומני שלא נימלט מלעמוד בסופו של דבר בפני נקודות שלא תהיה לנו ברירה אלא לומר שהכרתנו אינה תואמת את הנחות היסוד של התורה... בנקודות אלו ראוי לנו למצות את המתח ורק מתוכו לפעול, ללא חוקים ידועים מראש של פתרון כזה או אחר".
מנקודות המוצא האלה יצא אזרחי להקים את "המקום". כמה מן המאוימים הגדולים ביותר היו, באופן טבעי, דווקא חבריו לשעבר, תלמידי הרב גינזבורג, שראו איך הכיוון הניו-אייג'י החסידי נהפך אצלו להתרחקות הרבה מעבר לגבולות ההלכה. מן הסתם חששו גם שיהיו בין תלמידיהם מי שעלולים להתפתות ללכת בעקבותיו. וכך, הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת ההסדר ברמת גן, שגם הוא מתלמידי גינזבורג, הזהיר אז את תלמידיו מפני נהייה אחר אזרחי והסביר ש"לצערנו, אוהד עבר את הגבולות וחצה את הקווים בשני עניינים חמורים מאוד בתורת ישראל - גילוי עריות ועבודה זרה".
חילול שבת
בינתיים תהליך ההתרחקות של אזרחי מההלכה חצה גם גבולות נוספים, כמו חילול שבת. באחד ממאמריו האחרונים הוא סיפר על מפגש "ניו-אייג'י" שהתקיים לפני כשש שנים: "אני עוד הייתי קשור מאוד לעולם האורתודוקסי, והחבר'ה ישבו בליל שבת סביב מדורה וניגנו בגיטרות ודרבוקות לכבוד השבת. בקודים ההלכתיים שרצו במוחי באותו זמן כל מי שהיה שם עבר עבירה חמורה שעונשה מוות או כרת... אבל כשעשיתי את חשבון הנפש שלי שם, האם הלב שלי חש שהם חוטאים ומחטיאים או להיפך, הייתי חייב להודות שהיתה שם קדושה ואלוהים אהב את זה". למרות ההתרחקות הבוטה הזאת, בוועד המייעץ של קהילת "המקום" רשומים גם כיום כמה אנשים המזוהים כאורתודוקסים, כמו הרב יהושע אנגלמן (שמסביר כי "הסכמתי להירשם כחבר ועד כשהקהילה הוקמה, אבל מאז לא היתה לכך שום משמעות מעשית, ואני בוודאי לא מזדהה עם כל מה שאוהד עושה"); מוטי בר-אור, ראש בית המדרש "קולות", והרב ד"ר מנחם קאלוש.
את התפישה התיאולוגית הנוכחית של אזרחי אפשר לאפיין בשלוש תכונות: מצד אחד, לקיחת השילוב בין עולם הרוחניות החדשה-העתיקה (אזרחי משתתף קבוע ב"חיים אחרים", כתב העת של חסידי "העידן החדש" בישראל) ליהדות עד לרמה הקיצונית ביותר שלו, שבה ההלכה אינה משמעותית עוד והיהדות משמשת רק כ"שפה" לתכנים החדשים. אזרחי אמר זאת כבר כשהקים את "המקום" ונשאל מדוע בכלל הוא נזקק ליהדות במקום להקים עוד מקום ניו-אייג'י. לדבריו, "יהדות זו השפה שלי. זו השפה שבה אני מדבר. יהדות בעיני היא לא תוכן מסוים, אין לה דוגמות. היא פחות תוכן ויותר צורה. לכן אני לוקח מושגים שבאים מתרבויות אחרות ומלביש אותם בשפה שלי".
מצד שני, יש בתפישתו של אזרחי גרסה מודרנית של הנצרות הקדומה והשבתאות גם יחד: התפרקות מהמצוות לטובת אידיאל רוחני של קרבת אלוהים ישירה. הוא עצמו אמנם לא מזכיר את ישו הנוצרי כמודל בשבילו, אבל על שבתי צבי וממשיכו, יעקב פרנק, הוא בהחלט מדבר בהערכה רבה. עוד לפני שש שנים הוא ציטט כמודל משפט מפתח של פרנק: "המקום שאליו אנו הולכים אין בו חוקים, כי כל זה מצד המוות ואנחנו הולכים אל החיים". הוא אמנם מקפיד להדגיש ששבתי צבי אינו בהכרח מודל בשבילו, וכי הוא רק "חובב שבתאות" המתבונן בתופעה "כמו בסרט טוב שגורם למחשבה". מנגד, הוא מצטט את פרשנותו של חוקר הקבלה יהודה ליבס, שכתב כי המשיחיות של שבתי צבי לא היתה מדינית-לאומית וכי הוא עצמו לא התיימר לגאולה מן הסוג הזה. לפי ליבס, חסידי שבתי צבי הם שהשליכו עליו את אמונתם בגאולה לאומית, ואילו הוא עצמו עסק רק בגאולה רוחנית-אישית מכבלי המוסכמות והמצוות - מעין מה שמציע גם אזרחי לתלמידיו. בשיחה לכתבה זו הוא מסתפק באמירה, ש"הצד המשיחי בשבתאות היה בהחלט רע, אבל בתנועה הזו בוודאי היו ניצוצות של אמת גדולה, ואת זה אמר כבר הבעל שם טוב (מייסד החסידות - י"ש)".
ומצד שלישי, אפשר למצוא אצל אזרחי גם גרסה דתית לתנועה הכנענית. גם הוא, כמו "הכנענים", מציע דילוג על 2,000 שנות הלכה לטובת חזרה אל הרוחניות הצרופה של ימי בית ראשון. באחד ממאמריו האחרונים, שכותרתו "לרפא את היהדות", כתב שבדיקת מקורות היסוד של היהדות תגלה שעולמה אינו של ראשי ישיבות, מפלגות דתיות ו"ארון ספרים עם אותיות קטנות שבהם צריך לנבור כדי לדעת אם מותר לפתוח מקרר בשבת". הכיוון הוא של "עם היושב בארצו, עם של חקלאים ולוחמים, אנשים החיים את הגוף ואת הטבע; עם שבתוכו מסתובבים תמיד אנשים אחוזי רוח אלוהים, נביאים ונביאות, שדבר האלוהים מתחדש דרכם ומופיע באופן ישיר ובלתי אמצעי... הנביא היה מקור ספונטני וחי של נביעת רוח הקודש והיו מן הנביאים שאף העמידו תלמידים הרבה, כמו שמואל הנביא או אלישע שפתח לו מין אשראם עברי ליד ים המלח. אל המקום ההוא התקבצו התלמידים שנקראו 'בני הנביאים' ועסקו במה שעסקו, בלימוד תנועה וריקוד ואקסטזה, ובבניית בקתות מבוץ וכפות תמרים". הטקסט הזה מלמד אולי שאזרחי לא רואה עצמו דווקא כמשיח חדש, אלא כמי שפועל לחידוש הנבואה.
השנה האחרונה לא היתה פשוטה לאזרחי גם במישור האישי. הוא התגרש מאשתו רות והחל לחיות עם בת זוג חדשה, דון-שחר בראונוויט, אשת תיאטרון יהודייה מעולם ה"ניו-אייג'" הניו-יורקי. יחד החלו השניים לעסוק בשאלות של מין וארוטיקה, בנפרד מפעילות קהילת "המקום", תוך כדי ביקורת של כמה מאנשי הקהילה. אזרחי ובראונוויט קיימו בחודשים האחרונים במצוקי דרגות כמה סדנאות של סופי שבוע שהוקדשו ל"אהבה, מיניות ועבודה רוחנית". בסדנאות האלה עסקו המשתתפים (אורחים מבחוץ, ולאו דווקא אנשי "המקום"), בנושאים כמו "זכריות ונשיות ככוחות קוסמיים, על מהותם ועל 'המשחק הקדוש'", "האנרגיה של לילית (הדמות המיתולוגית של האשה-השטן; י"ש) ו"כיצד יחסי אהבה הופכים לעבודה רוחנית". חלק מהזמן הוקדש גם ל"עבודה מעשית" - אם ברחצה משותפת בעירום ואם בטיפולים אישיים אינטימיים יותר. כפי שמדווחים כמה מהאנשים המקורבים לקבוצה, גם הכיוון החדש הזה, שלא היה על דעת רבים מאנשי "המקום", ונטייתו של אזרחי להתמסר לכיוון הזה, היו בין הגורמים להתפרקות הקהילה. עם זאת כל מי שמכיר את אזרחי משוכנע שההתפרקות הנוכחית היא רק שלב זמני: "האנרגיות והיצירתיות הבלתי נדלות שלו מבטיחות שלפעילות שלו עוד יהיו שלבים חדשים ומרתקים", אומרת אחת ממכרותיו.
