פעם, בראיון ל"הארץ" ב-1996, ניסה הסופר דן צלקה להסביר את סוד האמנות, סוד הכתיבה. "לכולנו יש בפנים איזה קיר, חומה, מסך", אמר. "העולם מורכב מהרבה סימנים והוא מאותת לנו בריבוא דברים, ומאחוריהם יש רק דבר אחד. ואני מחפש בפנים, בתוך המיסטיקה של ריבוי הסימנים, את המסך הזה, שמאחוריו מצוי הדבר האחד... האחד הזה שנותן חשיבות לאור, לאירוע, לחיים ולעולם כולו".

צלקה, שסבל בחודשים האחרונים ממחלת הסרטן, מת אתמול בבוקר, בן 69. הוא מת בבית החולים איכילוב בתל אביב - העיר שבה התגורר מאז 1967. הלווייתו תתקיים מחר ב-12:00 בקיבוץ גבעת השלושה. הוא השאיר אחריו אשה ושני בנים, המתגוררים בחו"ל.

במובן מסוים - המובן הספרותי - התמזל מזלו של צלקה לזכות בפרסים ספרותיים ובהכרת הממסד הספרותי בעודו בחייו. בדיוק לפני שנה הוא זכה בפרס הספרותי המשמעותי ביותר בארץ - פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס - על ספרו האוטוביוגרפי "ספר האל"ף-בי"ת". צלקה הופתע אז מזכייתו, שכן ציפיותיו היו נמוכות. הוא התרגש מאוד, ובראיון באותו ערב אמר שהוא שמח על הפרס - לא רק בגלל שוויו הכספי, אלא גם ובעיקר בזכות האפשרות שספריו ייחשפו מעתה יותר ויותר לפני הקהל הרחב.

צלקה, איש עדין ונעים הליכות, גבוה ודק, ספורטיווי למראה, מאופק, משדר נינוחות אירופית, היה ידען בספרות, בפילוסופיה ובאמנות של אירופה - של העת העתיקה, של הרנסנס. הוא אהב מוסיקה קלאסית, הצגות יומיות וסרטי אקשן. מאז ומתמיד נמשך לספורט ולאימון גופני, ואהב במיוחד ריצה, אגרוף ושחייה. גם כתיבתו היתה מעודנת. פעמים רבות כתב על העבר, על עלילות שהתרחשו במאות קודמות.

צלקה נולד בוורשה ב-1936. אביו מאיר היה נהג מונית קומוניסט, ואמו מריה היתה עקרת בית. בתחילת מלחמת העולם השנייה נמלט עם משפחתו מפולין לאוקראינה, משם גורשו לסיביר, ואחר כך עברו לקזחסטאן - שם למד צלקה בכיתה של ילדים פולנים בבית ספר רוסי, ושם גם נולדה אחותו. בגיל עשר חזרה משפחתו לפולין, מחוסרת כל.

ייתכן שהמעברים הללו מסבירים את חיבתו למסעות. לא פעם כתב צלקה רשימות מסע ספרותיות מלאות השראה - על הודו, בורמה ופטרבורג. לפני ארבע שנים פירסם את "מרוקו, יומן מסע", ובו רשמיו מטיול במרוקו. "בזמן הנסיעה ניסיתי לשמר את המנגינה של הילדות, שתתלווה למבט המפוכח של התייר", אמר בראיון לפני חודשיים. "מצאתי שהמסע הוא פעולה ארכיטיפית של האנושות".

בבגרותו למד צלקה מדעי הרוח באוניברסיטה של ורוצלב, וב-1957 עלה לישראל. תחילה התגורר עם משפחתו במעברה ביבנה, ואחר כך תקופה קצרה בקיבוץ. לאחר שירותו הצבאי למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב והחל לפרסם רשימות ספרותיות ב"הארץ".

פרוזה בעברית החל לכתוב בשנות ה-60, דווקא בשנים שבהן התגורר בפאריס - שם למד פילוסופיה באוניברסיטת גרנובל. "רציתי להסתלק מכאן", סיפר פעם בראיון, "ישראל היתה בעיני מקום קטן ועלוב, שהצליל הרגיל שלו היה דפיקות על השטיחים במרפסות". הוא חזר לישראל ב-1965 "בגלל הגעגוע לעברית, לנופים, לים", כדבריו.

עם חזרתו לארץ היה יועץ ספרותי של קבוצת התיאטרון "במת השחקנים", וערך את כתב העת הספרותי "משא" של העיתון "למרחב". אחרי שהות בבריטניה ובאיטליה ערך גם את רבעון אגודת הציירים, "ציור ופיסול".

צלקה פירסם ספרים רבים, ובהם רומנים, קובצי סיפורים, קובצי שירה, מסות, רומנים לבני הנעורים ותרגומי שירה. בין ספריו: "ילדי השמש" (1979); "כפפות" (1982); "סימניות" (1987); "אלף לבבות" (1991) - רומן מונומנטלי ועב-כרס, המתחיל באדריכל שמגיע מאודסה לישראל ומסתיים בבתו של האדריכל, שעוזבת את הארץ; "דוקטור ברקל" (1993) שנכתב בפאריס; "דפים מהודקים באטב" (1993); "יהואש ורוכבי המרכבה השמיימית" (1997); "בסימן הלוטוס" (2002) - ספר שבו הגיב על רצח יצחק רבין; לאחרונה פורסם הקובץ "11 סיפורים". צלקה זכה בעבר בפרס ברנר, פרס ראש הממשלה, פרס אלתרמן ופרס אקו"ם על מפעל חיים.

מדי יום הוא נהג לכתוב בסטודיו שלו בתל אביב. פעם סיפר כי מאז ילדותו היה נתון בחשש מפני הזמן החולף. "אולי זה הפחד מן המוות", אמר בראיון לפני שנה, עם זכייתו בפרס ספיר.

את ספרו האוטוביוגרפי "ספר האל"ף-בי"ת" בחר צלקה לכתוב בפורמט של לקסיקון ולא ברצף כרונולוגי, מתוך ניסיון לשבור את רצף הזמן הבלתי נמנע. הוא כתב את הספר - ובו ערכים שהם למעשה דמויות ואירועים מחייו - בהשראת ספרו של המשורר הפולני צ'סלב מילוש, "ספר הא'-ב' של מילוש". "על ידי ההתחמקות מהרצף הכרונולוגי אני מרגיש יותר חי ונמרץ", אמר לפני שנה. "כך אני מתעתע בזמן ומוציא ממנו דווקא את היסודות האיתנים והיציבים בחיים, גם אם הם עצובים".

"דן היה חבר אהוב וסופר גדול ומיוחד במינו", אמר אתמול אלי הירש, שערך את ספריו של צלקה בחמש השנים האחרונות (בהוצאת חרגול). "בעיני הוא אחד הסופרים הגדולים שכתבו עברית במאה ה-20. הוא ביטא את השבר הגדול שעבר בה העם היהודי בצורה עמוקה ומיוחדת, בין השאר בזכות ניסיון החיים העשיר שלו, ההשכלה הרחבה והדמיון הנפלא".

לדברי הירש, "דן תמיד הראה בספרים שלו איך אפשר להזיז קצת את המבט, ומה שנראה עלוב ומסכן נהפך לעמוק ומלא משמעויות ופתוח, חופשי ומשוחרר. גם המצבים הכי קשים ולחוצים בחיים - והוא ידע כאלה הרבה, כמי שנולד באירופה של מלחמת העולם השנייה וחזר לעולם הרוס וחרב, וגדל בתוך החורבן ואימץ את הציונות את ישראל ואת העברית בגיל יחסית מאוחר - גם במצבים המסובכים האלה, מבט נכון, עשיר וטוב יכול לראות כמה הם מלאי אפשרויות וחופש".

"בתחילת היכרותנו הוא היה כמו מורה שלי, היה לי חשוב לדעת מה דעתו ואיך הוא רואה דברים. אחר כך נהפכתי להיות העורך שלו. את אוהביו הוא לימד שלא צריך לוותר על המבט המואר והיצירתי על העולם, גם כשקשה ומסובך. להתבונן במבט שמחפש את האור, כי רק מבעד לאור אפשר לראות את הצללים ואת התהומות".