מבט נדיר אל תוככי מסגד אל-אקצה, כיפת הסלע ואורוות שלמה
מסגד אל-אקצה מבפנים. המשמרים שלהם הם מהטובים שיש לנו בארץ, כספים לא חסרים והפעולה יפה
צילומים: מיקי קרצמן
הטאג' מאהל זה כאן. לא צריך להרחיק עד הודו כדי לחזות במבנה ארכיטקטוני מרהיב, לא צריך לטוס למזרח כדי לטעום את טעמה של קדושה, די לנסוע למזרח ירושלים. נכון שהכניסה לישראלים עדיין אסורה, אבל בוואקף שוקלים עכשיו לשוב ולפתוח את המתחם הקדוש, כולל המסגדים, גם לתיירים ישראלים, אולי אחרי החגים שלנו, אולי אחרי הרמדאן שלהם. כשייפתחו השערים יוכלו גם הישראלים לחזות בפלא, שעה נסיעה מהבית.
לפני חמש שנים רעשה הארץ. עצומה רבת חותמים זעקה נגד הרס העתיקות על הר הבית, כתוצאה מבניית מסגד חדש באורוות שלמה. "במתחם הר הבית מתבצע מעשה חמור של ונדליזם והרס ארכיאולוגי בלתי הפיך", נכתב בה, "נחפר בור ענק על ידי טרקטורים ואלפי טון עפר שבתוכם כמות רבה של ממצאים נשפכו למזבלה העירונית". זו היתה העצומה היחידה שעליה חתמו אי פעם יחדיו אריאל שרון ועמוס עוז, יהודה עמיחי וסילבן שלום, עמוס קינן ובני אלון, א"ב יהושע ומאיר דגן, ס' יזהר ומשה ארנס. אבן מקיר תזעק, "פשע ארכיאולוגי" הגדירו עשרות החותמים את המעשה, חלקם לא הזדעקו מעולם נגד שום פשע אחר, רובם המכריע לא ביקרו בשנים האחרונות בהר הבית ולא חזו במו עיניהם במה שעורר את זעמם. כמה חודשים אחרי פרסום העצומה בכל זאת הגיע אורח להר, אריאל שרון שמו, והצית בעירה גדולה, שמאיימת עד היום להעלות באש לא רק את הר הבית אלא את האזור כולו. אבל נגד מעשה ההצתה וההרס הזה לא פורסמה עצומה כה קונצנזואלית.
ארכיאולוג אחד עמד אז כנגד כולם, מנסה לעצור באצבעו את הסכר. מאיר בן דב כתב אז ב"הארץ": "הזעקה והמחאה הן על לא כלום... מוזר, אבל קלות החתימה היא בימינו מצרך זול... בחפירות משרד הדתות ליד הכותל נעשים מבחינה ארכיאולוגית מעשים חמורים יותר... לרשות הוואקף עומדים ארכיאולוגים, ויותר מזה, אדריכל משמר, עסאם עוואד, מטובי המשמרים בארכיאולוגיה של ירושלים, שעבודותיו קיבלו שבחים רבים מבעלי מקצוע בארץ ובעולם... הזעקה נגד פעולות הוואקף במתחם הר הבית אין לה על מה להסתמך וסופו של הפרויקט שגם הלוחמים נגדו ישבחוהו".
בשבוע שעבר התלווינו לבן דב ולקבוצת חוקרים ישראלים, ארכיאולוגים והיסטוריונים מכמה אוניברסיטאות בארץ, שקיבלה היתר מיוחד מהוואקף לבקר במתחם, כמעט ללא הגבלה. אפשר לנשום לרווחה: המתחם הקדוש משומר להפליא. אין הרבה אתרים בארץ ששימורם כה מוקפד ומרהיב.
שני שומרי ראש חמושים מלווים שני ילדים יהודים דתיים בדרכם לבית הספר, שומר ראש אחד מלפנים ושומר ראש אחד מאחור, נשר שחור מצויר לאחד מהם על גבו. שעת בוקר מוקדמת בסימטאות העיר העתיקה, צריך למהר להגיע להר הבית כי ב-11:00 מתחילה תפילת המוסלמים והמסגדים נסגרים אז למבקרים. בכל זאת בן דב לא מחמיץ שום אבן בדרך ולא מחסיר שום סיפור על אודותיה. חאן, הוא אומר, זה לא מה שחשבתם: מקור המלה לא בחניה, אלא בשלטון, חאן כג'ינגס חאן, פונדק דרכים בחסות השלטון. "אסור לזרוק אשפה אחרי שש וחצי, העבריין ייענש", בשלט של העירייה והעיר העתיקה מטונפת. המצלמות שמציצות מכל פינה מבטיחות שמירה, לא ניקיון.
הכניסה שלנו להר הבית דרך שער השלשלת שמיועד למוסלמים בלבד מתעכבת. "עשרים ושתיים א' משתיים, יש כאן קבוצה של יהודים", מצרצר מכשיר הקשר המשטרתי. שמש סתווית שוטפת את הר הבית, משווה לו מראה מרהיב. רק ברזי השריפה הרבים שזרועים במתחם וכוחות המשטרה מזכירים למי ששכח שמדובר בשטח אש נפיץ מאין כמותו. אנחנו יורדים במדרגות דרך ה"שער הכפול", שער חולדה המערבי, אל מחילות מרופדות מרבדים שנושקות לכותל הדרומי. בן דב חתרן גם כאן: לא ייתכן שחולדה הנביאה, שעל שמה קרוי אולי השער, ניבאה פה, כי השער הוא מימי בית שני וחולדה חיתה בימי בית ראשון. לא יכול להיות גם שכאן קברה: בן דב חפר ולא מצא שום קבר. לכן הוא מעדיף את ההסבר הזואולוגי - חולדה, בגלל מעשה הירידה למחילה. יש לכך סימוכין כתובים מאיזו מאה קדומה.
המלווה מטעם הוואקף, פלשתינאי כרסתן, חג סביבנו בעצבנות. בעשר יש לו ביקור מטעם הבנק העולמי וזמנו קצר. כל זמן הביקור האיץ בנו, ספק בגלל הבנק העולמי, ספק בגלל עובדת היותנו ישראלים יחידים באל-אקצה. אחרי 67' ירד הנה בן דב ומצא מחסן גרוטאות אפל. עכשיו הוא וחוקריו דנים בשאלות כבדות משקל על אודות מקוריות העמודים, החומר שממנו הם בנויים, אבן או "סטוקו"; בן דב גילה לפני שנים שמדובר באבן ולא בסטוקו שהוא גבס. אנו ההדיוטות מתפעלים מהחללים הארוכים והמרהיבים.
מתחת למסגד אל
אורוות שלמה. תיכף נראה מי הורס ומי לא
צילומים: מיקי קרצמן
אקצה, המקום הקדוש והטעון, רצפת המסגד היא עכשיו התקרה שלנו. "יש מישהי שפירסמה שזה עיטורים מוסלמיים, זה לא", פוסק בן דב. "רק שני עמודים והכותרות שלהם הם תוספת מוסלמית". כרסו של איש הוואקף רוטטת, פניו מתכסים אגלי זיעה. "תסביר להם הכל בחוץ", "חבר'ה, צריך לצאת עכשיו", והכל לשווא. בן דב: "הוויכוח הגדול הוא אם הכיפות האלה מקוריות או שזה תוספת מוסלמית. ואז השאלה היא למה לכיפה אין עיטורים? הוויכוח הוא ויכוח".
צליינים מלוכסני עיניים שוטפים את הרחבה למעלה. רק לפני כמה חודשים נפתח המתחם לתיירים, לאחר שהיה סגור מאז ביקורו המוצלח של שרון ומה שבא בעקבותיו. אנחנו נכנסים אל תוככי המסגד, המקום השלישי הכי קדוש למיליארד מוסלמים, אחרי מכה ומדינה, והמקום הכי קדוש למיליוני פלשתינאים, בארץ ובתפוצות. אין בית בפלשתין בלי ציור של המבנה הזה, אין אסיר פלשתינאי שלא בנה דגם שלו מקרטון ועץ.
אל-אקצה ריק בשעת בוקר מוקדמת זו. הרגליים שוקעות חרש במרבדים העבים כשבן דב מסביר על פעולות השיקום והשימור של המסגד שהתעצמו מאוד בשנים האחרונות. "המשמרים שלהם הם מהטובים שיש לנו בארץ, כספים לא חסרים והפעולה יפה". כאן ביקר הכובש עומר בשנת 638 לספירה, כתייר שבא לראות את מחוזות הכיבוש שלו, וקדושת העיר למוסלמים נולדה רק אחר כך. "תגמור מהר, כמה שיותר מהר", רוטן שוב מלווה הוואקף. כעב אל-אחבר, הוא עקיבא, היהודי המומר, יועצו של עומר, חלץ כאן נעליים ועומר שאל אותו: "מה קרה לך? אתה כבר לא יהודי, אז למה אתה חולץ נעליים במקום קדוש?"
וכך אנו עומדים עכשיו, ככל המוסלמים בכל מסגד, יחפים במסגד הקדוש. אבל לא היה די בכך כדי לקדש את ירושלים, היה צריך לקשור את מוחמד לעיר כדי לקדשה באמת וכך נולד הסיפור על עלייתו השמיימה של הנביא מכיפת הסלע שממול. בסיפור העלייה השמימה אין כתובת, מסביר בן דב, רק כתוב: "לך למסגד הקיצון". המסגד הקיצון היה כנראה במדינה שבסעודיה כיום, לבטח לא כאן, אבל לאגדות אין כתובות ואין גבולות. כך שיקמו את ההר החרב וקידשוהו גם למוסלמים. בשנת 670 או בשנת 680, לא ברור בדיוק, ביקר כאן תייר צרפתי שדיווח על מסגד עץ גדול ובו מקום ל-3,000 מתפללים. זו העדות הראשונה שבנמצא. ב-711 הוסב המקום למסגד גדול פי שלושה.
החלל הפנימי ענקי בממדיו גם כיום, במסגד שנבנה אחרי שהמקורי נהרס ברעידת אדמה בשנת 750. התקרה מרהיבה וכמותה מרבדי הארגמן, הכל מטופח ושמור. בתקופת הצלבנים שימש המבנה כנסייה, עד שבא צלאח א-דין. למטה במרתף שמור דוכן לדרשן מימי צלאח א-דין שטרם הגיעה העת הפוליטית להוציאו מהנפטלין. נוצת יונה נחה על המרבד, בולטת בלובנה על רקע הארגמן. יש יונים בחגבי המסגד הזה.
הכיפה נבנתה בשיטת "רביץ", כמו אצלנו, אבל עם סיבי תמרים. הוויטראז'ים מרהיבים, הם שוחזרו באחרונה במלאכת מחשבת. בן דב מדגיש שוב: "כאן נעשים השימורים הכי טובים בארץ". ויש גם ויטרינה לא קדושה בעליל, ליד אחד מעמודי המסגד: אוסף שיירי התחמושת מפוייחים שהחיילים והשוטרים הישראלים ירו במהומות הר הבית. תרמילים, קליעים, כלי משחית. "מספיק, צריך לצאת", גוער הוואקפי, דווקא כשאנחנו מתעכבים ליד היכל ההנצחה הזעיר הזה. שורת שעונים מצביעה על זמני התפילה כמו שעוני העולם בקבלה של מלון מהודר.
המבנה ממול, כיפת הסלע, אינו מסגד, אלא "מבנה ציון", בלשונו של בן דב. אבל "בעיני כל מאמין מאינדונזיה כל המתחם נחשב לאל-אקצה". קבוצת שוטרים באזרחי חוצה את הרחבה בסיור לימודי, בזמן שקבוצת צליניים פולנים מקשיבה חרש להסברי מדריכה, נושאת מטרייה, ככל מדריכי התיירים. אלה מדברים על ביטחון ואלה על אמונה. "שאשלח לך את סיכום החפירות האחרון בסוסיתא? יש לך עניין?" סח ארכיאולוג לארכיאולוג. כבר אנחנו במוקד הרעש, אורוות שלמה.
"יותר מהר, אדון מאיר", מאיץ מיודענו המוסלמי, דווקא בזמן שבן דב עומד ומבקש להוכיח שבאורוות שלמה לא נגרם כל נזק בעבודת השיפוץ וההרחבה: "מה לא צעקו? שהכותל הולך ליפול ושהכותל מתנפח. פרופסור מכובד קבע שהתנפחות האבנים בכותל היא תוצאה של העבודות שעשה הוואקף באורוות שלמה. אבל מה הקשר בין הכותל לאורוות שלמה?"
פועלים פלשתינאים עובדים גם עכשיו בשיפוץ העמודים הענקיים, בחלל התת קרקעי ששוקם כמסגד. "אל-אקצה אל קדימה", אל-אקצה הקדומה, נקרא המקום עוד במאה השביעית ועכשיו ביקשו המוסלמים להחזיר עטרה ליושנה ולפתוח פה שוב את המסגד. אחרי שגמרו את עבודות השיפוץ, ביקשו לפתוח שערים חדשים בשלושת הקשתות שבקיר, מסיבות בטיחותיות, כדי לאפשר יציאה נוחה להמונים. עבודות העפר הללו הרעישו את חותמי העצומה. ממשלת ישראל אישרה לבסוף פתיחת שתיים משלוש הקשתות שמדרגות אבן חדשות יורדות אליהן ועמודי תאורה מסוגננים מאירים אותן בלילה.
בן דב: "מכאן הוציאו עפר בטרקטורים וקמה צעקה. מילא כשאני עובד עם טרקטורים זועקים שאני הורס את עתיקות ארצנו, אבל כאן לא נגרם כל נזק. הכלי הוא כלי, השאלה איך מפעילים אותו. אביגד (נחמן, הארכיאולוג) לא עבד עם טרקטורים? אבל פה אסור. עשו מהומה. עכשיו מנפים את העפר, ואיזה תגליות מצאו? ממצאים ממלוקים? אין שם כלום. כל מה שצלאח א-דין זרק פה ושם, ויש גם חרסים ישראליים. אז מה? בחפירות זורקים לפעמים, אתה מוכרח להתפשר. איך אפשר להגיש שהורסים שרידים יהודיים בזמן שלא הורסים שרידים יהודיים? תיכף נראה מי הורס ומי לא", הוא מטיח וכבר הוא מוציא, נסער, צילום מתיקו ובו נראה עמוד אבן עתיק מעוטר בעיטורים מרהיבים, מוצג ארכיאולוגי ירושלמי שחובל בידי מתנחלים לפני כמה שנים. "נכנסו חבר'ה מתנחלים, בני זונות, וחיבלו בזה עם איזמלים. זה מעצבן". והנה אבן מימי בית שני, שמשובצת בתחתית אחד הקירות של אורוות שלמה: "ועל זה שמרו".
מראה כיפת הסלע מבפנים הוא מהמרהיבים על פני האדמה. היהודים אומרים שזו אבן השתייה של קודש הקודשים, המוסלמים אומרים שכאן מקום העלייה השמימה, ובינתיים, יפה להפליא, נח לו כאן הסלע האפור הגדול, אדיש לוויכוח, מוקף במבנהו המסוגנן. "צאו החוצה", מסמן בידו מוסלמי קשיש והשאלה מנין התכוון שנצא נותרת פתוחה.
כיפת הסלע נבנתה בשנת 691. בן דב מסביר שלא יכול להיות שקודש הקודשים היה כאן, איפה אנחנו ואיפה בית המקדש. בית המקדש הלא היה ברוחב 20 אמה, שזה כעשרה מטרים, והסלע שלפנינו אורכו 17 מטרים. לא נכנס. גם המיקום לא מסתדר. בזמן שבן דב מסביר את עניין שערותיה של הפרה האדומה, שצריך אותה כדי לבנות את בית המקדש מחדש, תוחבת מוסלמית צעירה את ידה לגומחה בגדר שמקיפה את הסלע. על פי האמונה, נחות שם שערות מזקנו של הנביא מוחמד ותחיבת היד היא סגולה למרפא ולשאר ברכות.
מים שחדרו לכיפת הסלע דרך הניטים שחיברו את ציפוי המתכת למבנה יצרו פטריות שחורות בתקרה. עכשיו עמלים לתקן גם את המחדל הזה. שמונה מיליון ליש"ט תרם המלך חוסיין לשיפוץ הכיפה. השטיחים הם מתנת חסן מלך מרוקו, אבל שטיחים אחרים שתרם המלך ממרוקו דווקא מעלים אבק במחסנים: יש עליהם עיטורי כוכבים מחומשים שעלולים להראות כמגיני דוד.
ערימת עפר בקצה המתחם: זה העפר הקדוש שהוצא מאורוות שלמה ונח כאן זה שלוש שנים בצו בג"ץ. אולי מסתתרים בו שרידים חשובים. בינתיים מתגוללים בקבוק ספרייט ירקרק, עטיפה של שק מלט של נשר וקרעי עיתון ישן בתוך העפר הקדוש שאסור לפנותו. את המתחם חוצה גבוצת גברים פלשתינאים בצעד מהיר. על אלונקת עץ מעוטרת הם נושאים גופה לתפילת אשכבה. זקנה קמה מכיסא הגלגלים שלה, נתמכת בידי בנה, מנסה לעלות בשארית כוחותיה אל ההר הקדוש. על שער הרחמים שנשקף למטה ניצבת עמדת משטרה, על כל מקרה שבטח בוא יבוא. *
