יש לאיבון המחשבתי של "ספרות עברית" כמה סיבות. אחת מהן היא המנגנון, ובראשו כמה פרופסורים, לא יותר מתריסר, שעולמם צר, והידע שלהם מוגבל, מושרים במרינאדה של מה שנאמר כבר, נכתב כבר, וליתר ביטחון מחטטים קצת בארכיונים כדי לבסס עוד יותר את מה שנאמר. על משב רוח נהדר בספר חדש של דן מירון
הרפיה לצורך נגיעה, מאת דן מירון הוצאת עם עובד, 2005, 171 עמודים
במסה המבריקה הזאת, "הרפיה לצורך נגיעה", לקח דן מירון את הדיסציפלינה המשעממת, "ספרות עברית",
דן מירון
והצליח לפרוץ את המבוי הסתום שלתוכה נקלעה, בלשון בהירה מאוד, בידיעה ברורה כי מוטלת עליו גם החובה לעשות רוויזיה בכמה מן הדברים שכתב ואמר הוא עצמו.
הסימן המובהק הראשון להתנוונות העושר של מייסדי הדיסציפלינה, אחד העם, או ברדיצ'בסקי, הופיע במה שנקרא החוג לתורת הספרות הכללית: "ביסודו של היסט זה עמדו לא רק השפעות של תורות ספרות ואופני הגות פורמליסטיים או סטרוקטורליסטיים, כפי שנוהגים לחשוב, אלא עצם המצב הרוחני החדש שנוצר לאחר הקמת מדינת ישראל... מצב זה כאילו בישר את תום העידן ה'בלתי נורמלי' בהיסטוריה הלאומית כולה, לרבות בהיסטוריה התרבותית של עם ישראל, שחזר ונעשה 'ככל העמים' ויצר את תרבותו ואת ספרותו בלשונו המדוברת ובאורח כמו ממילאי ו'טבעי', בלי שעצם הבחירה בשפת היצירה תהיה מעשה מודע ובעל התכוונות אידיאולוגית". מה שנקרא "דור המדינה" התכחש לרב-לשוניות של ספרויות היהודים (רב-לשוניות שהיתה תמיד באמתחתם של כותבי הספרות העברית) כדי להרחיב את מה שאני מבקש לקרוא לו: ניצחון הכנענות, אף שלא מדובר רק בכנענות.
מירון כותב: "ההשתחררות הזאת (=מהקשר לעבר היהודי) היתה לא רק מוקדמת אלא מיותרת מעיקרה. היא הוליכה לא לקשר אמיתי עם העולם האינטלקטואלי של המחצית השנייה של המאה העשרים, אלא דווקא למעין התנתקות ממנו והיתקעות באשליה של סטרוקטורות אוניוורסליות, קיימות כביכול מעבר לזמן, למקום ולדקויות הייחוד של הקשרים היסטוריים משתנים. אשליה זו... היתה בנוסחה הישראלי גם אחותה התאומה של אשליית ה'נורמליות' הלאומית הישראלית שחגגה ניצחון מדומה דווקא בעת שהעולם המערבי כולו החל להתרחק ולהסתייג מעמדה פשטנית כזאת בעניין הנורמליות-כביכול של הזהויות האתנית והלאומית".
מירון בא מן המקום שבו נפרדה, בשסע היסטורי חסר תקנה, הספרות העברית מן הספרות היידית. כל עוד התקיימו שתי הספרויות הללו, גם כאשר סופריהן התנכרו אלה לאלה, גם כאשר התחבטו בין שתי האפשרויות, כל עוד ניזונו שתי הספרויות הללו מחולשות יריבתה-אחותה ומיתרונותיה, אפשר היה להאמין בלאומיות מן הנוסח האווילי, הפאשיסטי, של זהות גמורה בין טריטוריה אחת ושפה אחת ועם אחד, שהרי גם אם דיברו גבוהה-גבוהה על העברית, הספרות עצמה המשיכה להיזון מהשכנות הזאת, בין שמדובר היה באצ"ג, ובין שמדובר באבות ישורון, ואפילו בחנוך לוין.
מירון מזכיר כמה פעמים את השכנות של הספרויות היהודיות שנכתבו בערבית ובפרסית, אבל מודה שבשביל לתאר את ספרויות היהודים, על השכנויות שלהן עם תרבויות אחרות, בלי צורך ובלי יכולת להכריע מה "יהודי" בספרות היהודית, ומה "אינו יהודי", יש צורך בהרחבת "שורות המומחים".
מירון מצליח לכתוב מסה שמתכתבת עם נפילי הדיסציפלינה של "ספרות עברית", ובעיקר עם ברוך קורצווייל ועם דב סדן. מתוך זהירות מופלגת הוא נמנע מכל פולמוס "מקומי", ולבד מעקיצות נרמזות לעבר סופרים מסוימים, שאפשר רק לנחש את זהותם, הוא מסכם את הכישלון לחשוב על ספרות יהודית במונחים לאומיים ובעיקר במונחים הגליאניים לאומיים של איזה תהליך היסטורי שמגיע לידי שלמות והאחדה.
יש לאיבון המחשבתי של "ספרות עברית" כמה סיבות. אחת מהן היא המנגנון, ובראשו כמה פרופסורים, לא יותר מתריסר, שעולמם צר, והידע שלהם מוגבל, מושרים במרינאדה של מה שנאמר כבר, נכתב כבר, וליתר ביטחון מחטטים קצת בארכיונים כדי לבסס עוד יותר את מה שנאמר (ש"י עגנון, פוגל, אצ"ג). יכול להיות שיש לבינוניות הזאת גם סיבה אדיפלית. לא קל לבוא אל חקר הספרות העברית בעקבות ענקי רוח כדב סדן, ברוך קורצוויל, שמעון הלקין ויבל"א שמואל ורסס. את זה יכול לעשות דן מירון, ובמסה הזאת הוא עושה זאת בראש מורם. אבל גם ההסבר ה"דורי" הזה איננו משביע רצון.
"ספרות עברית" הוא בית ספר מקצועי, סמינר מורחב למורים לספרות עברית, המעביר בתחומיו אלפי סטודנטים האמורים ללמד ספרות עברית מטעם המדינה. ובכן, מורים לחשבון אינם יכולים להמציא חפיפת משולשים יוצאת מן הכלל ליהודים. "ספרות עברית" אינה חייבת דבר לבד מבחירה במסלול האידיאולוגי של הציונות. לכן היא מסתפקת בחזרה על הגירסאות השחוקות של הציונות. השאלה "מהי ספרות עברית" מקבלת תמיד תשובה טלאולוגית: "מה שצריכה היתה להיות ספרות עברית: גאולתו של עם ישראל בארצו". ובאמת, בקריאה של טקסטים היסטוריים של "ספרות עברית" הכל נשמע כמו ברכת "שהחיינו וקיימנו". השואה בספרות העברית - "כולנו דור שני" - היא דוגמה מצוינת לאופן שהאידיאולוגים מכתיבים להיסטוריונים את מה ה"ממשות".
יש לאיבון הזה סימפטומים אחרים. למשל, "שירת תור הזהב בספרד". בשיח של "ספרות עברית" אין צורך לדעת ערבית בחקר השירה הזאת, אין צורך לדעת את השפה שבה כתבו משוררי תור הזהב של ספרד את כתביהם העיוניים. כל המערך המורכב של היחסים בין שירה ללא-שירה, בין ערבית לעברית, בין ערבית-יהודית לערבית קנונית לא קיים. האם לא צומצמה כאן, מתחילה, דרישת הידע לערבית (ערבית ששלטו בה אי-אז רק יהודים-מזרחים, או ערבים).
סימפטום ותיק יותר של האידיאולוגיה הוא ההפרדה בין ספרות קודש "ישנה" (כלומר שייכת לקורפוס של "ספרות עברית" - למשל, ספרות המדרשים, או סיפורי הצדיקים), וספרות קודש בת ימינו. זו אינה שייכת לקורפוס. מה קובע את השתייכות ספרות הקודש הישנה למכלול הספרות העברית ואת אי שייכותה של ספרות הקודש בהווה לאותה דיסציפלינה? רק קנה מידה אחד: הציונות. על פי הנרטיב הציוני ירשה הספרות העברית את כל אוצרות העבר, והיא היורשת היחידה. לכן ביכולתה לפסול את מה שנכתב מחוצה לה, למשל ספרות הקודש הרבנית שאינה ציונית. הוויכוח על הירושה הוא הוויכוח המרכזי שניהלו במשך שנים האידיאולוגים של הציונות. ההווה שייך רק "לנו". שתי הדוגמאות הללו הן סימפטומים של מה שמיותר כבר לקרוא לו "נרטיב ציוני". עדיף לקרוא לו לאומיות (nationalism) או לאומנות. מעבר ללאומיות היהודית אין שום חיים, מבחינת הציוני. מבחינת מי שאינו ציוני, מעבר ללאומיות מתחילים החיים הססגוניים, במחקר, כמו בעולם.
על הזיהוי בין לאומיות לספרות אבד כלח. מירון מבין את זה. הוא כותב: "כל עוד אנו נתונים במרדף אחרי האחדות האבודה המדומה של הספרות היהודית אנו רואים בהכרח (ובקנאה) את הספרויות שאינן יהודיות, הספרויות הלאומיות ה'נורמליות', כאילו היו עשויות חטיבות מונוליתיות, בעוד שאף הן אינן עשויות כך כלל וכלל. כך נראית לנו המונוליתיות הבלתי קיימת הזו כסימן ל'נורמליות' או ל'בריאת' תרבותית, שעלינו למהר ולרכוש לעצמנו על ידי התאמת מצבנו התרבותי-ספרותי ככל האפשר לנורמות המשתמעות מהן, וזאת בנסיבות היסטוריות שאינן מקילות כלל את המלאכה הזאת". יתר על כן, מירון, במסה מאוחרת זו, יודע כי: "המונוליתיות המעוררת קנאה, אף כי היא 'נורמטיווית', כלומר מוכתבת על ידי נורמות אידיאולוגיות, אינה 'נורמלית' כלל, ולמעשה אין היא קיימת הלכה למעשה כמעט בשום מקום וזמן".
אני מודה שאני שמח לקרוא את זה גם מפני שהתווכחתי עם מירון בדיוק על הנקודה הזאת והוא השתמש אז בנימוקים של פסיכולוגיית האגו, כדי לדבר על זהות לאומית. אבל מעוררת שמחה עוד יותר היא ההיברידיות המופלאה של התרבות היהודית שמירון ממליץ עכשיו גם לאחרים ללמוד מ"אתנו". ה"אור לגויים" האמיתי הוא בדיוק השפע שאי אפשר למסגר אותו בשום נוסחה. הספרויות היהודיות הציעו את עצמן לתרבות המערבית כדגם היברידי, או אם תרצו במונחיו של דלז וגואטארי "ריזום", לא אילן יוחסין, אלא ההפך, עשב מתפשט, שאין לו מרכז, ושורשיו נקשרים בעוד מקומות ובעוד מקומות.
מירון: "מושג אידיאולוגי-פוליטי זה (מושג הספרות ה'לאומית'), מבוסס על קונסטרוקציה מדומה, סינתטית, המופצת על ידי אידיאולוגים וסוכני תרבות, שאף פעם אינה עומדת במבחן העובדות". אין כמו היהודים להכיר בכך, אומר מירון. "המצב ההיסטורי לא איפשר יצירת מבני כוח חברתיים-פוליטיים כלל-יהודיים (או אפילו יהודיים מקומיים) יציבים, ומשום כך לא נוצר במציאות היהודית המודרנית מושג חד-משמעי של ספרות לאומית, כי אם נוצרו בה ספרויות 'לאומיות' מתחרות זו בזו". כל חלקה הראשון של המסה עוסק בתיאור חוסר היכולת להכריע מהי השפה הלאומית ומהי הספרות הלאומית. ייהנו להם אוהבי ה"ישראליות", את נעמי שמר, אומר מירון, ואילו התרבות האמיתית תחוג את ההיברידיות שלה. אין דבר כזה "ישראליות", הוא אומר.
לטעמי עשה מירון את סיבוב הפרסה שלו בדיאלוג, לא רק עם הפוסט-סטרוקטורליזם, בעיקר עם ז'יל דלז ופליקס גואטרי, אלא גם עם אותם חוקרים מעטים בארץ ובארצות הברית שכתבו מחוץ לשיח של "ספרות עברית": חנה קרונפלד, ותלמידה, מיכאל גלוזמן, ותלמידו בעבר חנן חבר. עם שני האחרונים פירסם מירון ספר הקורא לרוויזיה של קריאת "בעיר ההריגה" (בהוצאת רסלינג). הוא כמובן מסתייג מ"הפוסט ציונות", אבל מציע ללמוד ממנה.
גדולתו של מירון בספר החדש שלו היא יכולתו לעצור ולהציע סיבוב פרסה. המסה שלו עשירה בדוגמאות, בעיקר דוגמאות מעושרם היוצא מן הכלל של מחוללי "התחייה", בספרות העברית. שליטתו ביחסי ספרות יידיש וספרות עברית עוזרת לו להיחלץ מאותו הגליאניזם לאומי שהוא עצמו נלכד בו לפני שנים. איזה משב רוח נהדר!
