דורי מנור הבין שכדי להצליח עליו למכור לקורא הישראלי תאב הדקדנס גירסה מקומית של הילד הנורא נוסח רמבו, של "אזרח העולם" הנודד, מקולל ומנודה, בין פאריס לברצלונה
בריטון, שירים מאת דורי מנור הוצאת אחוזת בית, 2005, 93 עמודים
זה יותר מעשר שנים נלחם דורי מנור בחירוף נפש רב-חזיתי (תרגום, עריכה, כתיבה שירית ופולמוסית) על מקומו
דורי מנור
של "דובר הדור". לשם כך הוא נאלץ להמציא פואטיקה חרזנית-חזרנית, להמציא דור שהוא בעיקרו של דבר מעוט-חוויה ותאב-ניסוח, בקיצור להמציא את "דור מנור". אין ספק שכל אלה ראויים לגילומם המטאפורי בראש הלוחם של ליאונרדו, המעטר את עטיפת ספר שיריו השני. לא צייר ישראלי ישקף את חשיבותו הבינלאומית של דורי מנור, לא צלם תל-אביבי ימחיז את פרקי ילדותו המעוצבים בשירים. בספר הקודם קיבלנו את יוחנן המטביל של דה וינצ'י ואילו בספר הנוכחי מכה בעינינו המשתאות, כמה מפתיע, שוב דה וינצ'י.
דומני שהטרגדיה של מנור מתגלמת בצמד משפטים המופיע בשיר "שרב ראשון" בפתח מחזור של ארבעה שירים תל-אביביים: "הייתי פעם ילד שאסף בדלי / מדוזות, ועכשיו אני קורא בלזק" (עמ' 11). כיצד ליישב את המרחק בין שתי היישויות? בין הילד התל-אביבי שילדותו עברה עליו בפינת רחוב מיכה ועל שפת הים בקרבת חוף הדתיים ובין המבוגר שעטה על פניו פרסונה בודלרית? הרי ילד עירוני כזה - כמו הילדים משה דור ואריה סיון, בשנות השלושים, או יאיר הורביץ ויהורם בן מאיר בשנות הארבעים - לא יכול להיעשות לנביאה של תקופה.
עם כל ניסיונו החיצוני ומחושב-המניות להתרחק מנתן זך - מלשונו, מעולמו, מחרוזו הפנימי, מפשטות דיבורו - דורי מנור התל-אביבי דומה לאין קץ לברלינאי האחרון. הוא הבין שכדי להצליח עליו למכור לקורא הישראלי תאב הדקדנס גירסה מקומית של הילד הנורא נוסח רמבו, של "אזרח העולם" הנודד, מקולל ומנודה, בין פאריס לברצלונה, בין משכנו של ון-גוך שבארל לחוף הים של ליסבון.
בשיר שהעניק לספר את שמו מתאר הכותב, בנימה ילדותית, מהלך דומה שהוביל אותו מרחוב מיכה לפסגות העולם התרבותי-תיירותי: "ואני קופץ בחבל / ובגומי ובקלס / ונוסע ברכבל / ועולה מפלס-מפלס // במגדל אייפל ופיזה / להוכיח לכבידה / שהחרב שהתיזה / את כנפינו בלדה..." (עמ' 15). ת"ס אליוט, מגדולי משורריה של המאה העשרים ומהמשפיעים המרכזיים על זך ואבידן, שיער שקץ העולם יבוא "לא בתרועה כי אם בילל". לעומתו מנור יודע "שהקץ הוא / לעמוד בבריטון" (עמ' 16). מדהים לראות איך שיר שמתחיל בילדות קטנה "גמלונית ולא בוטחת / ונידחת" (עמ' 13) נגמר בוודאות בריטונית מהדהדת.
החשד שמדובר בחלומות על גדולה מתחזקת בשירים הבאים. כיצד מעז ילד השירה העברית לכתוב לגדול משוררי היידיש אברהם סוצקבר שורות כאלה: "ורק אתמול ניתרנו מן היער, פרטיזנים / שכוח הכבידה אינו מספיק להפילם. / מאז אנו דואים על המרחב המאוזן עם / בריות מכנפות שלא ינוחו לעולם" (עמ' 18). האם לא קרא את שירי הגטו והמחתרת החזקים, המדויקים, מלאי ההשראה ועם זאת האף-פעם-לא-מוגזמים של סוצקבר? מה למד מן הפייטן היידי הדגול שלתופיו הליטאיים ולמעמקיו הסיביריים תמיד היתה אחיזה במציאות? והאם כוח הכבידה (אותו אחד של אייפל ופיזה?) הוא זה שלחם בפרטיזנים היהודים ביערות שמסביב לווילנה?
ועוד שאלה: מנין למנור, המחמיא לעצמו בתואר אלכסנדר פני "בן סחרחורת", הוודאות בדבר הדדיות השיחה: "בערב תל אביבי בן תשעים ובן סחרחורת / יושבים על דיאט ספרייט ומשתכרים מן השיחה". אני מכיר מקרוב את אצילותו ומחמאותיו של אברהם סוצקבר אבל מסופקני אם "נינו בשירה" יכול היה לשכר את מורנו ורבנו, שכבר ראה דבר או שניים בחייו, בדיאט ספרייט של שיחתו. והנה מסתיים השיר וסוצקבר מעביר, כך מדמיין לעצמו הכותב, את שרביט השיר ממנו למנור המצווה על עצמו כביכול מתוך גרונו של סוצקבר לזכור את אשר עשה הזמן ולכתוב. כך גויס עוד משורר גדול לקרנבל הפרסונות והמסיכות הגודשות את ארון התחפושות הפואטי של מנור.
והנה מנור נודד בעקבות ון-גוך לארל, גם "מקולל" וגם "מטורף", רק כדי להשוות עצמו באמצעות ון גוך לאלוהים: "ראו אותי: אני ולא שרף / יושב פה מול הנצח ומקדים / לושט המרחב את קנה הזמן" (עמ' 20). מי שכותב כך נמצא רחוק מאוד מהחיים במרחבים היפרבוליים מדומיינים של הספרות שבהם זמן, מוות, חיים, נצח, יצירה ומין הם רק מלים. לכן מובן מאליו שהוא משחק "איקס-מיקס-דריקס עם מלאכים" ושהבחור הליטאי שבו הוא חושק מתרגם את פרוסט ואת רמבו. בעולמו של דורי מנור אין אנשים פשוטים כי הכל הוא ספרות-לספר-לחבר'ה.
המעבר מהעולם למלים מתבצע על אותו הציר שבו ננטש רחוב מיכה לטובת פאריס, ברצלונה, ליסבון וכו'. במקום לדייק בתחושותיו, שמבחינת החוויה המתועדת בשירים, זקוקות פעם להייקו, פעם למרובע, פעם לאקוורל ופעם לשיר ממוצע-אורך בחרוז לבן, הולם מנור בשמיעתו של הקורא בצלצלי-חרוז המסמאים רק אוזן בלתי מיומנת. ניקח לדוגמה את הסונטה "סוף המסע" שנכתבה בליסבון ובמרכזה דמותו של מגלן. האם באמת נחסיר פעימה לנוכח הבנאליות של רצפי חרוזים, שכמו נולדו מתוך מילון מאובק כדי לקרקש מונוטונית בפיקציה שירית - איוושה / יבשה / בושה / אשה - או: זיקפה / חופה / טיפה. אין ספק שחצי האי האיברי מפיק מרגליות ממחשבו של מנור, הפונה אל אאולליה הקדושה מגרונו של מרטיר פרוורטי ומבקש: "פשקי רגלייך, אאולליה, / שרוח הלילה תלפות / את בשר ערוותך ותניח מדליה / של דם בין שפתי הפות" (עמ' 31; מטאפורות מדממות כאלה, וגם וסתיות מהן, הופיעו לרוויה בשיריה של בת-זוגו לשירה, אנה הרמן).
על רקע אלה בולט ביופיו ובכנותו השיר הפשוט "פרימה" (ראה אור במוסף זה ב-23.9) שהתבנית הרפטיטיווית מקיימת בו את התואם שבין תוגה, בדידות, חרדה קיומית וגעגועים לילדות עם עוצמת חיים עירנית. כשהכישרון משיל מעל עצמו את המניירה גם ערים זרות וגם תרבות מתלכדות לרגש פועם: "איך יכול אדם לשיר שיר-ערש לעצמו? / איך יכול אדם להאמין שהוא לבד? / אדם נפרם מילדותו כמו חוט מתוך מרבד, / ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו. // אדם נוסע בנפשו לוילנה או מדריד, / צפונה מהזמן ומערבה מעצמו, / אדם בונה גונדולות ומפליג מוריד לוריד, / ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו. // בפוך לבן הוא מתכסה, וחש כיצד היתה / אמו עכשיו כורעת וחופה את המיטה, / הוא שר את שיר הערש ושומע את עצמו, / ואין דבר בטבע שיוכל להרדימו" (עמ' 34). זה אמנם בנו של אבידן, אך בן שאין מתביישים בו.
אבל שיר כזה הוא מיעוט שבמיעוט. העובדה שאין למשורר החרוז השראה יתרה ניכרת לא רק בחריזה המונוטונית (גם כשהיא מודרניסטית נוסח אסכולת שלונסקי-אלתרמן ביצועיה נחותים וחיצוניים) אלא בראש וראשונה בכך שבין ספרו הקודם ("מיעוט", 2000) לזה הנוכחי חיבר רק עשרים ושמונה שירים. בכך, מן הסתם, אין כל רע ויכול היה להסתפק בפרסום קונטרס צנוע (כפי שעשו בשעתם דליה הרץ, ישראל פנקס ויאיר הורביץ). אולם דבר כזה אינו יאה ל"דובר הדור", והוא אץ לבצר 37 עמודים דלים של שירת מקור ב-42 עמודי תרגום של גדולי שירת העולם בסרבו לראות שהוגו, רמבו, ורלן, קורבייר, רונסאר או אלפרד דה-מיסה אינם הופכים ילד תל אביבי נבוך ותאב גדולה לדה-מנור.
לשרי גוטמן, המו"לית רבת המעללים של הוצאת "אחוזת בית", הייתי מציע להימנע מניסוחי גב-ספר מביכים המבשרים על משורר מרעיש ועל הקובץ כ"מעצים את ייחודו השירי של דורי מנור". אין בקולו ובחשפנותו של מנור שום דבר אינטימי גם אם גוטמן סבורה כך באמת. לכתוב על גדולי המשוררים שיצירותיהם "משתלבות בטבעיות בקולו שלו" זה כמו להשלות את עצמך שיום אחד מישהו יקבע שלט על הקיר שבמקום מגוריך הארעי בפאריס ויכתוב "כאן התגורר ויצר בתקופת גלותו..."
