הסלנג כדיבור הוא סחורה: כמו קעקוע "יוצא דופן" שיש ל"כולם", מוכרחים להיות In. להיות מעודכן. עדר ואינדיווידואליזם לא הולכים יחד? להפך
מילון הסלנג המקיף, מאת רוביק רוזנטל הוצאת כתר, 2005, 419 עמודים
אני מודה שקראתי במילון של רוביק רוזנטל ומדי פעם בפעם פגשתי מלים שאיני יודע מה הן. לא ידעתי ש"נאשר" הוא זללן, ש"נוגרה" היא מכת אגרוף, וש"מוצ'ילרו" הוא תרמילאי. אפילו את זה לא. אבל אני מצהיר בגאווה שאת רוב המלים הכרתי, כי גם אני
הוראת עברית באולפן עולים במפעלי נייר חדרה, 1972
תצלום: דניאל רוזנבלום
איכשהו חי בין המקומות ה"אותנטיים", שבהם מדברים ככה "באמת", ובין המקומות הפחות אותנטיים, לשם מגיעות המלים אחרי שהתגלגלו מ"מקורן". המילון יכול לשמש גם את מי שלא מעודכן. השותה קפה גרוע בקפטריה של האוניברסיטה, בין קורס על הפערים (העדתיים) בסיפור המדרשי לסמינר על הג'נדר של הטנדר, משתומם לשמע משפטים כמו: "(לא) הייתי יורדת לו", ואפילו "אני אומרת לך: לא הבאתי ביד כבר שבוע". עכשיו יכול המשתומם לפתוח את הכרך היפהפה של רוזנטל ולמצוא את "ירד לו" על שתי משמעויותיו, המינית והנרקומנית; גם את "להביא ביד" יכול הוא למצוא במילון.
האם זה המסלול של הסלנג? משהו שהחל, נניח, בפיקוד דרום, בפס הייצור של "אחי" ודומיו, ואחר כך הגיע לתל-אביב? ייתכן. אין דוגמה טובה יותר לסובייקטיוויות של המילון מהמלה "פרחה". רוזנטל כותב: "המלה החלה להישמע בראשית שנות השבעים". צריך להוסיף: להישמע בתל-אביב. הספר מדיף תל-אביביות במובן הגזעי של המלה, כלומר במובן הקולי.
הדבר הכי מעניין במילון הזה הוא המאמץ העצום של רוזנטל לאתר את מוצא המלים. זה החלק המבורך של עבודתו. העברית הרי מתפקדת עדיין כמיתוס, כלומר חסרת היסטוריה ("הנס של תחיית השפה העברית", או גם כמעט ההפך, "שפה בת שלושת אלפי שנים"). על כן אנחנו זקוקים לכל קורטוב של היסטוריזציה. האם ידעתם ש"זלדה" (מהצבא) נקראה על שם אשתו של ממציאה, הקצין האמריקאי? יש מלים שנשמעות כמו יידיש, ובאמת באו מהמזרח: "פארש" מוצאה מרוקאי (הפסולת של הטבק); "פיכס" באה מערבית, אבל "פוס" - מצרפתית, ו"זרג" - לא ברור, אולי זה בא בכלל מגזר, משער רוזנטל.
מה סוד הקסם של הסלנג העברי? מאז "ילקוט הכזבים" שלט בתרבות הבידורית (ה"נמוכה") צמא גדול לאותנטיות אבודה של הלשון המדוברת. האם היה זה רק החסר של לשון נמוכה אצל ילידי העברית, מעין פיצוי על הריגתה של היידיש בתוך התרבות? אולי, אבל "הגשש החיוור" היו בוראיו של סלנג אחר, חדש, ואי אפשר לקרוא את הצלחתם האדירה בלי להבין את עלייתם של המזרחים לתוך התרבות, קודם בבידור, מ"למטה", ורק אחר כך לפוליטיקה, אחרי מלחמת 1967. לא "עדות המזרח" בלשון האשכנזים, ולא יוצאי ארצות ערביות ומוסלמיות שונות, כמו שהיו ברגע הגיעם לכאן, אלא קבוצה אתנית "בעלת מאפיינים", תחילה קומיים, ורק אחר כך פוליטיים מובהקים.
ובכל זאת, משהו השתנה במעמד הסלנג, משהו שחוקרי תרבות מאחרים תמיד להצביע עליו. הוא היה לסחורה. לא מדובר בסחורת הספר (כמה כסף אפשר כבר לעשות ממילון כזה?) הסלנג-כדיבור הוא סחורה: כמו קעקוע "יוצא דופן" שיש ל"כולם", עגיל "יוצא דופן" ש"יש לכולם", תלבושת "יוצאת דופן" ש"יש לכולם", תסרוקת "יוצאת דופן", שיש לכולם; בקיצור, הפיכת הגוף, כולל הדיבור שלו, לחלק מהצגה מתמשכת לעיני העולם כצופה, לאובייקט. המילון של רוזנטל פונה אל אותו ששון של "חגיגת ההווה", שהמעמד הבינוני חי אותה במלוא נהנתנותו (מן הסתם, עד ההנג-אובר הבא, משהו כמו סתיו 1973, או סתיו 2000, אולי נורא יותר).
ל"חגיגת הווה" תל-אביבית, בדרך כלל, שהסלנג ממלא בה תפקיד חשוב, אין דבר וחצי דבר עם נוסטלגיה. להפך, היא תוצר של סיטי, שאין בו עבר ואין מקום שממנו בא באמת. מוכרחים להיות In. להיות מעודכן. להיות כאן. להיות שייך. עדר ואינדיווידואליזם לא הולכים יחד? להפך.
הספר באמת מקיף, וגם נעשה ברצינות גדולה. הרבה משפטי דוגמה כמו שנכתבו אצל מישהו בספר, או בעיתון או באתר האינטרנט. אבל מה אכפת לנו אם מישהו השתמש בביטוי כזה או אחר, אם לא המציא אותו, או אם לא היה זה שימושו הכתוב הראשון? רוזנטל מחלק קרדיטים לכל מי שהיגג וחירטט משהו בעיתונות ובאינטרנט, כדי להוכיח את מה שאולי לא התכוון להוכיחו: יש מקומות שרצוי מאוד להשתמש בסלנג, ולא בשפה תקנית. זו האמת הגדולה ביותר על הסלנג בן זמננו: שהוא תופעה מסחרית. "קהל יעד צעיר", בלי קשר לגיל, וכמה ממנו קיימים באמת בעולם. אין בכלל דבר כזה קהל יעד שיווקי, זולת הסחורה הממציאה לה את הקהל לצורך השיווק. ובאמת, דיאודורנט עלומים נודף מהטורים באתרי האינטרנט בזכות השפה שהצעירים הכותבים שם, ואותה, כדי להיות צעירים, הם חייבים לדעת, כדי "להיות צעירים". הוצאות הספרים שוכרות פרחות אשכנזיות להיות עורכות ועורכות ראשיות - גם כאשר ברור כי אין להן חצי מושג מהי ספרות, או מה הולך, או מה עושים בתרגום משפה זרה לעברית כלשהי. מדוע? כי יש להן קשר ל"דור הצעיר", והדור הצעיר הזה הוא, כאמור, מאתיים צעירים וצעירות שמחקים משהו אשר אינו קיים, אלא כסחורה.
מן הבחינה הבלשנית סלנג הוא המקום שבו פורצים לשפה מלים ומבנים "אסורים", בלתי אפשריים, לא קיימים אלא כמקום חתום לפני "זרים". כל דיבור הוא תמיד ביצוע אישי של שפה, גם הסלנג, הרי אי אפשר לבוא בביקורת על דיבור כזה או אחר. ובכל זאת, ראוי לומר כי הז'רגון, לפני שזרם לתוך "הסלנג של כולם", בנה אינטימיות בתוך קבוצה, בחינת "ככה מדברים אצלנו/לא אצלם". הדבר הכי פחות אינטימי הוא כמובן מילון של אינטימיות כזאת. הסלנג במרכז המנכס את ה"אינטימיות" הזאת עושה דבר אחר לגמרי, לא אינטימיות. ההפך הגמור ממנה, ממד הסובייקטיוויות של הדיבור האנושי נעלם דווקא במקום ש"יוצא הדופן" משיג לעצמו את המוצר שלו. ספק אם אפשר להימלט מהדיון על מות האינטימיות בתוך ההקשר של הגוף (והדיבור) כחלק מעולם הסחורות.
חלילה לי להיחשד בטהרנות. כל שפה היא ביצוע "קולי", כל סלנג יכול בהחלט להיות חלק משפה יומיומית רגילה. ובכל זאת, דיבור הוא תמיד וריאציה על טקסט בלתי אפשרי לשימוש "לעצמו". כל דובר שואב לתוך כל היגד שלו מלים מתוך כל מיני הקשרים. ברקע של כל שפה יש תמיד שפה אחרת. הנה כך כותבת וולך: "אולי חומרים קשים וכפויי טובה יעשו / לי יותר ויאמרו הרבה יותר ערגה". הביטוי "יעשו לי" והמלה "ערגה" אינם מתיישבים, אלא בדיבור השירי, אבל זה לא נעצר, יבוא המלים מההיגדים השונים לתוך ההיגד הזה. הנה ההמשך הישיר: "כלבה כלבה משתוללת נעימה נעימה / אני כבר רוצה לזיין כלבה". הכפילויות, תחילה גידוף "דיבורי" נזעם (כלבה כלבה) ואחר כך תיאור "דיבורי" של הנאה מליטוף (נעימה נעימה), ובהמשך כמובן הסקס, בלשון הגבר האלימה (אין כאן שום דבר, במתח בין השורות, במתח בין המלים, שאינו שייך, עקרונית, למסורת של השירה העברית, להוציא אולי את נקמת המודחק, השפה המדוברת, שהושפלה מכל מיני סיבות היסטוריות בידי אבות הספרות הציונית).
זה הדבר הכי חשוב שאפשר לומר על הסלנג, שאין הוא נפרד אף פעם באמת מהשפה, שעיקר כוחו נובע לא מאוצר המלים שלו - יהא המילון גדול ככל שיהיה - אלא מיכולתו לספק מעבר בין רמות לשון שונות. המעבר הוא העיקר, כמו נסיעה, שהכל רץ בכיוון ההפוך וגם בכיוון הנסיעה, עד כדי כך שהעיניים חותכות את הנוף, והן מתבוננות בהתבוננות ובנוף עצמו.
אה, כן. מה לעשות בספר של רוזנטל? מתנה לישראלים שכבר אינם חיים כאן, ומתגעגעים לאותנטיות. איך אומרים עכשיו בארץ "יופי"? - סבבה. ומה ההפך? - איזה באסה (ומה מקור המלה באסה? רוזנטל מפרסם סוף-סוף ברבים את מה שכל ערבי יכול היה להגיד לכם, אילו רק דיברתם אתו: אצבע בתחת).
