ספרו של א"א מילן, "Winnie the Pooh", ראה אור לראשונה בלונדון ב-14 באוקטובר 1926, ובאותה שנה בניו יורק, בשתי
איוריו של א"ה שפארד ל"פו הדוב" מאת א"א מילן
הוצאות המלוות בציורים מאת ארנסט ה' שפארד. ב-1943 תירגמו את הספר מאנגלית ורה ישראלית וא"ד שפירא. לפני כשנה העניקה אבירמה גולן לקוראים תרגום עברי חדש לספר המופת, למרות הערצתה לשני המתרגמים משנות הארבעים (לדבריה בהקדמה).
גולן כותבת: "השנים שעברו, העברית שהשתנתה והעמיקה והתעשרה והיתה ללשון מתגלגלת ומצטחקת בקלות רבה כל כך, עשו את פו וחזרזיר ואיה של ישראלית ושפירא קשים וגבוהים ומרוחקים מדי לילדים". פעם סברנו כי ספרי ילדים חייבים להיות כתובים כהלכה ובעברית יפה, כדי להעשיר את שפתנו, להתבטא כראוי ולהשתמש בעושר הלשוני שקראנו בספרים. מאמצע שנות השמונים החלו ספרי ילדים להיכתב בשפת ילדים מדוברת, בעברית קלה, באוצר מלים מובן לכל ילד, אפילו בסלנג, בקיצורים וגם בשיבושי לשון מכוונים. שפת הרחוב כבשה את שפת הספר.
רבים מקוראי פו הדוב לא ידעו כי את שירי הספר העברי שיצא ב-1943 תירגם מאנגלית נתן אלתרמן. בהוצאה זו צוין שם המתרגם, אך מן ההוצאות הבאות נפקד שמו. אלתרמן כתב לילדים כל חייו. הוא תירגם עשרות אגדות, מעשיות ושירים לילדים מספרות העולם ולא משך ידו גם מאגדות חז"ל. מוכרים תרגומיו לשירי הילדים של קדיה מולודובסקי בספר "פתחו את השער", וכן תרגומו ל"הזמיר" מאת הנס כריסטיאן אנדרסן.
עיון בשלושה משירי פו הדוב מגלה כי אלתרמן בחר דווקא בשפה פשוטה וחביבה, גדושה בהברקות לשוניות, שעשועי לשון מתוחכמים, סמויים וגלויים, שופעים ידע והומור, שירים הנקראים בקלות גם כיום.
בשיר "טוב להיות ענן פורח" אלתרמן אינו נאמן לטקסט המקורי, אלא מתחכם ומדמה את הענן לאורח פורח בשמים. גולן שומרת על תבנית התרגום המילולי, נאמנה לטקסט המקורי הרגוע של מילן. בשיר "יומיים שמים וגשם בלי מים", תרגומו של אלתרמן אינו מוציא את השיר מהקשרו המקורי, אבל מתאים את הסיטואציה לאווירה ישראלית, שיש בה ציפייה תמידית לגשם. אלתרמן בוחר במשחקי מלים ובהתחכמות קונדסית, אבל גם ללא תוכן ממשי הוא מצליח להעביר את רוח הדברים בסגנון קליל מבלי לדבוק בטקסט המקורי. גולן לעומתו דווקא מנסה לנקוט לשון נושנה: "עומד במעגל ומביט מסביב" (חוני המעגל), ושומרת על תבניות הלשון המקוריות.
"זמר חרדות לפו" מהנה גם היום את הקוראים בשפע הברקות בסגנון פשוט שבפשוטים, מלים החוזרות על עצמן פעמים רבות, קלות זורמת והומור עם סוף מפתיע ומשעשע: "הללו את פו! (את מי?) את הוא! (מי זה הוא?) הוא זה פו!" גולן נשארה נאמנה למקור ודבקה במבנה הלשוני והתוכני.
