תחרות הסיפור הקצר של "הארץ" לשנת תשס"ו: מן הסיפורים המומלצים
קשב
מאת תמרה אבנר
קלאס אולדנבורג, מסור, 1996
אני שונא אותך, אני שונא שונא שונא אותך, את לא יודעת עד כמה, זה הרבה מאוד, את אמא נוראית, את מגעילה כמו חזיר יבלות, הלוואי שתמותי, ככה אני שונא אותך.
אני לא שוכח ואף פעם אני לא ישכח מה שאת עושה לי, זה שאת אוהבת את מאיה יותר ממני, זה שאת לא רצית אותי בכלל, וכל יום את רוצה אותי פחות ופחות, זה שאת אומרת לאבא שבסוף אני יגדל במוסד, את חושבת שאני לא יודע, את התרופה שאת מכריחה אותי לקחת כל בוקר, ואומרת לי שזה ויטמינים - את חושבת שאני לא יודע שאת מנסה להרעיל אותי? אז אני מרמה אותך, אני שם אותה מתחת ללשון, ואחר כך יורק אותה בעציץ ליד הדלת.
עכשיו אני יושב על המיטה שלי, אחרי שהעלית אותי בכוח לחדר, ואחרי שבעטתי בדלת שסגרת מאחוריך, ואמרת לי "ושלא תעיז לצאת עד שאבא בא הביתה", וה"שלא תעיז" שלך עיצבן אותי כל כך שבעטתי הכי חזק בדלת, ושברתי אפילו חלק מהעץ, והכל בגללך. אני שונא אותך, שונא, עוד מעט אני כבר אהיה יותר גדול ממך, ונראה אותך סוחבת בכוח ילד גדול לחדר שלו, וסוגרת עליו את הדלת של החדר, כמו בכלא, אני אמות, אני ייחנק, אני לא יכול פה לנשום, כמו בסרט הזה שראיתי בדי-וי-די, עם האיש שהמשטרה תפסה אותו סתם בטעות, ושמה אותו בצינוק, והוא לא יכל לנשום אוויר טוב, ונתנו לו אוכל פעם ביום על צלחת מפח דרך חלון קטן שנפתח בדלת. אולי גם את תביאי לי אוכל דרך החור שבדלת? בקופסה מפח, תביאי לי? וגם לא היה לו איפה להשתין, והוא עשה על הרצפה, בפינה, גם לי יש פיפי, ועוד מעט גם אני יעשה פה על השטיח, ונראה אז מה תגידי לאבא, נראה אז מה אבא יגיד לך. את מפלצת, אני שונא אותך, אני מצמיד את הפה שלי לדלת וצועק לך שאת מפלצת ואני שונא אותך, שתדעי עד כמה אני באמת שונא אותך.
הצער ממלא את הבית במין עמימות קבועה, כאילו התריסים מוגפים.
כשהייתי בהריון אתו, קראתי מאמר רפואי לפיו ניתן לאבחן בבדיקה גנטית פשוטה אם העובר נושא גן של הפרעות קשב והיפראקטיוויות. כבר אז ידעתי. אמהות יודעות. אני ידעתי.כל ההריון ועד ההסתבכות במהלך הלידה, שנסתיימה בניתוח. עד היום הצלקת המכוערת במרכז הבטן מזכירה לי כל פעם כשאני מתפשטת איך התחיל את חייו. בלהכאיב לי. בלהכאיב לעצמו. בלגרום לנו צער.
ומאיה כל כך מתוקה. לפעמים, אני מתבוננת במאיה ושואבת נחמה. אני עוקבת אחר תנועותיה העדינות כשהיא אוכלת ליד השולחן, או כשהיא מציירת ציורים יפים של פרחים ובתים, ולא רק שרבוטים בצבעי חום ושחור של מה שנראה כמו איברי מין. אני נשאבת לתנועותיה, כאילו היא מניעה קלות את ידיה במים שקטים מאוד. וכשהוא לא מסוגל לשבת על הכיסא ולגמור את הפסטה, וכל הקטשופ נמרח על השולחן, אני נמלטת אל מראה האצבעות של מאיה שמקיפות את כוס הלימונדה, ונלכדת לרגע בקורי תנועת ההגשה השלווה אל שפתיה. אצלו הכל תמיד תלוי באוויר - החטיף שפתח, השיעורים שהתחיל, המשחק ששחק, הכל תלוי על בלימה רגע לפני התרסקות. והיא רק בת שש וחצי.
אתמול בלילה אמרתי לאהוד שאם זה יימשך אולי נשלח אותו לפנימייה. לא עכשיו, אולי בעוד שנה שנתיים. זה יהיה טוב גם לו. הבית יהיה יותר רגוע. בלי התפרצויות הזעם, והאיומים האובדניים שלו. ילד בן אחת עשרה. אפילו התרופה החדשה שאנחנו מייבאים במיוחד מחו"ל, אחרי שהריטלין לא עזר - שש מאות ושלושים שקל בחודש - שום דבר. "גם אני הייתי כזה כשהייתי ילד. כולם כאלה", אבא שלך אומר. אבל אני יודעת. אני ידעתי עוד כשהיית בבטן שמשהו אתך לא בסדר. אמא יודעת. והחושך הזה שמהלך בבית.
כשאבא מגיע אני יוצא מהחדר, אני מפחד להראות לו את הדלת, שהוא לא יכעס עלי, וישכח להיות לא נחמד לאמא, הוא אמר לה "מה את רוצה ממנו? אז הוא מגהק כשהוא שותה. כולה ילד", ואחר כך הוא אמר לי בשקט שאני יפסיק לקרוא לך חזיר יבלות, כי בזה אני עברתי את הגבול, אז צעקתי לו "תמיד אתה לצדה, תמיד אני אני אני אני", אז הוא אמר לי שאם אני ממשיך לצעוק הוא לא קונה לי את הקלפים של יוגיאו שהוא הבטיח לי, צעקתי לו "סליחה סליחה סליחה סליחה" יותר מארבע פעמים, הרבה פעמים, כדי לשכנע, כדי להרוג את מה שהוא חושב, והוא צעק עלי שאם אני לא אפסיק לצעוק הוא בחיים לא יקנה לי את הקלפים, ויצא מן הבית. את התחלת לצעוק עלי ששוב עצבנתי את כולם, ועד שאבא חזר כדי לעזור לך להוריד את השמיכות מלמעלה, עכשיו הוא יצא, ומאיה התחילה לבכות. "עכשיו תראה מה עשית". התכוונתי להגיד לך שאני יכול לעזור לך עם השמיכות, כי באמת בלי בעיה אני יכול ביד אחת אפילו להוריד לך את כל השמיכות של הבית מהבוידעם, אבל בגלל שאמרת שזה בגללי, אז צעקתי עלייך "חזירת יבלות מסריחה", ואת הסתכלת עלי כמו המכשפה בסרט שראיתי פעם מאוחר בלילה, על האישה הזאת שרק היתה מסתכלת על דברים והם היו נובלים מיד. אחר כך לקחת את מאיה ביד, ולא אמרת כלום, ויצאתן מהבית, ואני רצתי אחרי כן עד לאוטו כי ידעתי שאת הולכת אתה לקנות לה משהו, וגם אני ממש צריך דחוף את הקלפים של יוגיאו, אבל טרקת לי את הדלת של האוטו בפרצוף ונעלת את הרכב מבפנים, ונסעת.
אז איך לפעמים כשאני יושב באמבטיה, איך את אומרת שאת לא שונאת אותי - מחזיקה את הטוש שמזרים לי מים על הראש - ואני מדמיין שכל הרע המלוכלך יוצא ממני החוצה ואחר כך זורם לביוב? איך את באמת אוהבת אותי, כמו שאת אומרת לפעמים כשאת מלטפת לי את הפנים לפני השינה, עד שאני מרגיש כאילו כל הגוף שלי מתמלא במרשמלו ורוד שמחממים אותו על האש, והוא נמס לי מבפנים?
אני ברכב עם מאיה. הרחוב מוכה דמדומים של ערב. עצמות הלחיים דוחקות את העור, שמכווץ את העפעפיים. כל עצב בשרירי הפנים מתוח.
אולי הייתי צריכה לגעת בו. לעתים זה עוזר.
לפעמים אני חושבת שאני באמת לא אוהבת אותו. אני מתביישת לחשוב שאמא מסוגלת להרגיש כך כלפי הבן שלה. הבן שלי. הוא שואל אותי אחרי ריב, אם אני תמיד אוהבת אותו. אני עונה שכן. הוא שואל אם גם כשאני כועסת. אני עונה כן. הוא חוזר ושואל אם באמת באמת באמת אני אוהבת אותו גם כשאני כועסת. אני עונה לו בחיוב, ופונה לחדר אחר בבית, כדי לנתק עמו מגע. הוא עוקב אחרי, לפעמים מושך לי בחולצה. "אני לא מאמין לך. כשאני כועס עליך אני שונא אותך". אני מסבירה שאני מבוגר, ואני יכולה לווסת את הרגשות שלי, שאמא תמיד אוהבת את הבן שלה, ועכשיו בבקשה שירפה מהחולצה, כי אמא צריכה לשירותים. הוא שואל אם עכשיו אני אוהבת אותו. אני נוטלת את ידו, ומנתקת מהבגד, נכנסת מהר לשירותים, וסוגרת את הדלת. הוא דופק עליה בחוזקה, וצועק לי "אז תקני לי שלוש חבילות של יוגיאו!?"
ויש שמפעפע בי משהו אחר. אני מדמיינת שאני חוצה שדה רחב, ונוגעת בשיבולים בקצות האצבעות.
איננו מרשים לו לעלות אלינו למטה בלילה. את רחמי השכרתי לאחותו הצעירה, והוא שולח אותה לרגל אצלנו בין הסדינים. לפעמים גם הוא עולה, ונעמד תחת משקוף חדר השינה. מדדה מרגל לרגל, כאילו מנסה להיאחז בקרנות החדר. "אפשר להיכנס? אפשר להיכנס?" תמיד פעמיים או שלוש, כדי להרחיק את החושך. אבל כל חושך מצרים מהלך בין המיטה לבין האור הפוצע אותו במסדרון.
בבוקר, אני נעמדת בפתח חדרו, מביטה בו כשהוא עוד רדום, והגוף עוד שקט. הוא ישן מקופל כמו אפרכסת, קשוב לערוצים הסותרים שמשדרים סימולטנית בגופו הצעיר. הלב מתכווץ. התכווצות כזו, כמו ספוג, כמו ענן שרוקן את כל תכולתו על כל הדברים שאי פעם אמרתי בשעת כעס. על העוקץ, על המרירות, על אי האהבה, על כל השיבולים שלא נגעו בהם קצוות אצבעותי כל כך הרבה זמן. הלב מתהפך כמו בגד לבטנה, כמו מהצד השני של האהבה.
פעם, בזמן שהתקלח, הוא ביקש שאבוא לעזור לו לחפוף את הראש, כדי שלא ייכנס לו סבון לעיניים - שאז הוא קופץ מן האמבטיה ומושך את כל המגבות התלויות על הוו. הוא אמר שזרימת המים על הגוף נעימה לו, וביקש שאחזיק את הדוש מעל לראשו, כדי שהמים יזרמו לו בדיוק מעל לקודקוד וישטפו את כל הגוף. תהיתי מה הוא מרגיש. הוא דימיין את עצמו עומד מתחת למפל מים גדול, וסביבו מצייצות ציפורים וקרני השמש מחממות לו את הגוף. שאלתי מה זה עושה לו בפנים, בתוך הגוף. הוא היסה אותי, מצמיד את אצבעו לפיו, ולא אמר דבר דקות ארוכות.
אני אוהבת לצייר בית עם חלונות, ועם תריסים. אני אוהבת לצייר את הדלת, שיש עליה מנעול. אני מציירת גם גדר. מאחורי הגדר יש עצים. ליד הבית יש פרחים בכל מיני צבעים יפים, וגם יש ארובה על הגג המשולש של הבית, שממנה יוצא קו מתולתל של עשן, כמו השערות של לאקי. אף פעם לא ראיתי כזה קו. אבל זה יפה, אז אני מציירת את זה. אני לא מציירת מה יש בתוך הבית, כי זה אי אפשר לראות מבחוץ. רק מי שגר בתוך הבית יודע איך הבית נראה באמת מבפנים.
עדיף להישאר בעבודה עד מאוחר. כשהוא משתולל, אני נזכר באבא - מפשיל בתנועה אחת את החגורה מהמכנסיים. אני שכוב על המיטה שלהם. מתאפק שלא לבכות כשרצועת העור הצליפה. אחר כך משפשף את הירכיים, כדי להעלים את הסימנים האדומים.
אתמול התקשרה המורה שלו. עניתי. ידעתי ששוב תתלונן על ההתנהגות שלו. שהוא לא מרוכז. קופץ כל הזמן מהמקום. מפריע לשאר הילדים. מרביץ לילדים אחרים שלא עושים מה שהוא רוצה. גונב להם מהילקוט.
כשהייתי צעיר, שמעתי את המורה שלי מתלוננת עלי בשיחות הטלפון עם אמא. בניתי מגדלים מקלפים. הקשבתי לשיחה. תמיד בניתי מגדלי קלפים. לא אהבתי רעש סביבי. כל רחש קטן הפיל אותם. כשהם נפלו, הם נפלו בתוכי. כל פעם מחדש. אמא אמרה לה שהיא יודעת שזה קשה, אבל הוא ילד טוב. צריך לדעת לדבר איתו בשקט. אבל בערב, היה מורה לי להיכנס לחדר השינה שלהם. היא סיפרה לו הכל.
העלבון מהבגידה של אמא שרף יותר מכל דבר אחר. כשיצאתי מהחדר הקלפים היו מפוזרים על השולחן.
הרמתי את הקול. שלא תתקשר אלינו יותר. היא המורה שלו, ויש לו צרכים מיוחדים. לא, אני לא עומד מול כיתה של ארבעים ילדים, ולא, אני לא יודע מה זה כשיש ילד אחד שמפריע לכל הכיתה. זורק את הילקוטים דרך החלון. מקשקש על הקירות של הכיתה. זורק כיסאות באמצע השיעור. אבל אני יודע שיש דרכים לגשת לילד כזה, וכדאי לה להתעדכן. היום זה לא כמו פעם. פעם העיפו את הילד מבית ספר, ושמו עליו סטיגמה של מפגר. אגיע עד מנכ"לית משרד החינוך, עד שרת החינוך, אם צריך.
עדיף לקחת את המשמרות האחרונות בהסעות של החברה. להגיע הביתה כמה שיותר מאוחר. אני לא אומר. לפעמים בא לי להפליק לו שיעוף לפינת החדר. תופס את עצמי ברגע האחרון. יוצא מן הבית. לא אוהב לראות את המבט שלה כשאני מגיע הביתה. האשמה. הגנים שלי.
את אבא אני אוהב, לפני שבוע המורה התקשרה הביתה, ובמקרה הוא ענה. בדרך כלל הוא לא בבית בשעות האלה, כי הוא עובד מאוד קשה בנהיגה על מיניבוסים לכל מיני מקומות בארץ, ופעם נסעתי אתו, והוא סיפר לי שמבקשים ממנו להסיע אנשים עד מאוחר בלילה, ועל זה הוא מקבל עוד בונוס, שזה עוד כסף, ככה הוא גם אומר לאמא.
מה שהוא עשה למורה בטלפון - לא זוכר שהיה דבר כזה, הוא קרא לה בהמה מטומטמת, הוא איים עליה שהוא מכיר הרבה אנשים חשובים, ושאם היא תמשיך להוציא אותי כל הזמן מהשיעור, או לשלוח אותי למנהלת עם כרטיס אדום, אז הוא ידבר אתם ולא תהיה לה עבודה, ואז נראה אותה מספרת לילדים שלה שאין לה כסף להאכיל אותם. אני כבר הייתי בפיג'מה, הפסקתי לשיר בקול את השיר מהמחזמר של "רובין הוד" והתחלתי לצייר בטוש שחור יפה ובשקט ציורים של טילים, שראיתי דוגמאות שלהם בחוברות אצל דוד שלי, שהוא קצין בצבא. בסוף אמא חטפה את השפופרת, ואמרה למורה שהיא מאוד מצטערת, והיא תדבר אתה מחר, ואחר כך היא עלתה לחדר השינה שלהם, וטרקה את הדלת - דבר שלי אסור לעשות, אבל אני תמיד עושה כי אני מוכרח - ואבא יצא מהבית.
פעם אופיר כעס מאוד מאוד. הוא לקח את הסכין הגדולה שאבא חותך אתה אבטיח, ואמר שהוא יהרוג את כולם. אני ברחתי מהר מהר לחדר שלו, וסגרתי הכי מהר שיכולתי את הדלת, כי פחדתי שיכאב לי אם אני אמות. אמא התחילה לצעוק חזק חזק, והיא תפסה אותו בדרך שהוא רדף אחרי. שכבתי על המיטה בחדר שלו, שיש עליה סדינים עם "בז שנות אור". עצמתי חזק את העיניים, אבל כל הזמן דרך האוזניים שלי נכנס מה שקרה בחוץ. נכנסתי מתחת לסדינים. אצלי בחדר יש מיטה עם סדינים נעימים גם, רק עם פוקהונטס. אצלו היה ריח של פיפי, ואצלי אין.
אני רוצה להגיד לך רגע אחד איך זה להיות אופיר, שתביני פעם אחת מה זה להיות אני, שאני זה הכל ביחד, זה הכל ביחד ועכשיו, ולפעמים אני חושב על זה שצריך להפריד, שיהיה המחשבה הזאת עכשיו והדבר הזה אחר כך ואחר כך עוד משהו ועוד כאלה, אבל אני לא יכול, כי כבר מגיעה עוד מחשבה, ואני כבר עושה דבר אחר. אני חושב שאולי אצלכם הזמן שומר על זה שלא הכל יהיה ביחד, הוא מחלק את זה ככה שתוכלו לעשות כל דבר אחד אחרי השני, אצלי הזמן הוא כמו חור שחור - כמו שקראתי בספר "היקום והחלל" - הכל נופל ביחד, ואני מחזיק כל הזמן שהכל לא יתמוטט, אני שמשון הגיבור, אני מחזיק שהכל לא יתמוטט, ואם אני לא יחזיק את הכל בבת אחת - הטלוויזיה, השיעורים, המשחקים, הצעקות, האוכל - אז בשביל מה אני חי? אני עושה שהכל יישאר בחיים, שהכל ישאר בבית, שלא נמות, את מבינה?
הבוקר שטפתי את המרצפות ביציאה מן הבית, ומצאתי את הכדורים של אופיר בעציץ. כבר חמישה ימים שאני לא מדברת עם אהוד, מאז הסצינה הנוראית ההיא עם המורה, שעלתה לי בשיחת נזיפה מהמנהלת ובשיחת התחנפות למורה.
"מה את רוצה?" סיפרתי לו על הכדורים בעציץ. הוא שתק. אחר כך הוא צחק. שאלתי אותו למה הוא צוחק, מה מצחיק כל-כך, והוא המשיך לגעות מצחוק, צחוק של מים זורמים, עד שגם אני צחקתי, צחקנו וצחקנו, נחילים של צחוק, עד שהצחוק שלו נשמע כמו פעיות משונות, והצעתי שנדבר בערב.
אני כבר לא קופץ כל הזמן כמו פעם. אני יכול לשבת חצי שעה ולפתור את התרגילים בחשבון, שזה מקצוע שאני אוהב. פעם לא ממש הרגשתי את הגוף שלי, כאילו לא היה לו גבול, וכל הזמן הייתי צריך לזוז על הכיסא כדי להרגיש אם יש לי רגליים, או גב, ולגעת בכל מיני ילדים, כדי שלא ייעלמו לי הידיים. עברית אני לא אוהב. אפילו הייתי צריך להישכב על השולחן כדי להרגיש את הבטן. עכשיו, אבא ואמא גילו את הכדורים הכתומים בתוך החול של העציץ, ואני חייב לבלוע כדור בבוקר. אני כבר לא שומע את המכוניות שנוסעות בחוץ, את הרעש כשמזיזים כיסאות בכתה, ואני לא צריך לקום כל כמה דקות וללכת לברזייה, ובדרך לתת כאפה לשגיא או לעוז. אתמול גם ישבתי לשחק עם מאיה סולמות וחבלים, ואפילו שנורא התעצבנתי שהפסדתי, לא הפכתי את המשחק. אתמול אמא אמרה שאבא ואני הגברים שלה בבית - הוא הגדול ואני הקטן. ויום אחד זה יתהפך, ואני אהיה הגבר הגדול בבית, ואבא יהיה העוזר שלי. "מה הייתי עושה בבית הזה בלי הגבר הגדול-קטן שלי?" היא החזיקה לי את הראש בשתי הידיים, ונתנה לי נשיקה על כל לחי. מפל של מרשמלו עבר לי בפנים - מהראש עד הרגליים.
חזרתי הביתה אותו הערב ולא דיברנו. עליתי לבוידעם והוצאתי את השמיכות החורפיות, כפי שביקשה ממני כל כך הרבה פעמים. אמרה "תודה רבה, אודי".
כמה ימים לאחר מכן בקשה שאפעיל את התנור הסקה. האוויר מתקרר בלילה, אמרה, ועוד מעט יירד גשם. שמעתי את אופיר צועק על מאיה בחדר השני "תני לי עוד תור, תני לי עוד תור". קראתי לו לעזור לי. בא ושאל "מה, אבא". כשהיא נכנסה הביתה, התגאה שהביא עצים והדליק את התנור לבד. אמרה שהיא גאה בו. אמרתי שהוא גבר. הביט בה ושאל אם זה נכון. ענתה לו שבטח שגבר, הגבר הקטן שלה כמו שאבא הגבר הגדול שלה.
ואז יעל נגעה לי בזרוע ככה. צמרמורת בכל הגוף. פניתי למטבח. היה חשש שיעלו שוב דמעות בעיניים. פעם בשבוע מספיק לי.
הזמן עמד ביני ובין אהוד כשנגעתי בו. כל רגע עמד לרדת גשם, הזמן היה כל כך רווי בינינו. הרגשתי איך סומרות לו השערות בתגובה לנגיעות קצוות האצבעות, נגיעות שדה השיבולים שלי. כמה אהבתי פעם לגעת.
אחר-כך ניגשת אלי, אופיר, הלחיים שלך סמוקות מן המאמץ, ומבטך נפער בציפייה לתגובה שלי. אמרתי לך שאתה הילד היחיד והמיוחד שלי. נשקתי לך. הרגשתי התרחבות כזו בבית החזה, גודש של עננים רגע לפני הגשם הראשון, מהצד המלא של האהבה.
אני מציירת בית עם חלונות ווילונות ורודים בכל צד. יש לבית דלת פתוחה, ורואים תנור שיוצא ממנו הרבה אור בצבע צהוב. מחוץ לבית אני מציירת טיפות של גשם, וגם צומחים פרחים וגם יש עצים שגודלים עליהם תפוזים. בשביל שנוגע בדלת של הבית הולך כלב עם זנב, הוא נכנס הביתה שמח, כי הוא מריח את הריח של האוכל כלבים מהצלחת שלו. אני מציירת את הריח יוצא בקו מהבית לאף של הכלב, כי זה יפה. ______________________________________________________
תמרה אבנר, בת 38, מתגוררת בשוהם, נשואה ואם לשלושה. עורכת דין מזה 16 שנה בצה"ל. בזמנה הפנוי כותבת שירה ופרוזה. שיריה וסיפוריה התפרסמו בשנים האחרונות בכתבי עת שונים, במוספים ספרותיים, ובספר "שירים באורמלא". ספר שיריה "להיאחז במים" עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת "הקיבוץ המאוחד".
תמרה אבנר, בת 38, מתגוררת בשוהם, נשואה ואם לשלושה. עורכת דין מזה 16 שנה בצה"ל. בזמנה הפנוי כותבת שירה ופרוזה. שיריה וסיפוריה התפרסמו בשנים האחרונות בכתבי עת שונים, במוספים ספרותיים, ובספר "שירים באורמלא". ספר שיריה "להיאחז במים" עתיד לראות אור בקרוב בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". 
