אהבת אמת אחת ויחידה, אקט מיני מופלא וחד-פעמי, ספר קסום יחיד במינו וסופר נשכח אחד בלבד; ברומן "צלה של הרוח" כולם, טובים ורעים, דבקים בקנאות באחד-והיחיד
צלה של הרוח קרלוס רואיס סאפון. תירגמה מספרדית: ליה נירגד, הוצאת כנרת-זמורה ביתן, 461 עמ', 84 שקלים
הסופר קרלוס רואיס סאפון נולד בשנת 1964 בברצלונה, ולאחר לימודיו החל לעבוד בתחום הפרסום. לאחר פרסום ספרו הראשון, ספר לבני הנעורים, עבר לחיות בלוס אנג'לס, שבה הוא עובד
קרלוס רואיס סאפון
תצלום ארכיון: אי-פי
כתסריטאי וכעיתונאי. את "צלה של הרוח", שתורגם כבר לשלושים שפות והיה ברשימת רבי-המכר בספרד במשך יותר משנה, פירסם בשנת 2001.
מהו סוד ההצלחה של הספר? שפע של "מכושף", "קסום", "הזוי" ו"חידתי" יש בו, וגם דמויות שחוסות באפלולית של "סודות וצללים" והערצה ל"יופי ולמסתורין של הבדיה והשפה". גם שפע של ספרים וסופרים, ספריות-ענק וחנויות ספרים והצהרות על אהבת הקריאה יש בספר הזה. אבל מלבד העדות העצמית, לא מצאתי בו לא כישוף ולא קסם, וגם אהבת ספרות לא מצאתי. בסך הכל אובססיה לסופר אחד, חוליאן קאראך, ולספר אחד שכתב, שהדמויות מתארות כספר הנפלא ביותר שקראו מעולם. ושמו? במפתיע או לא, גם ספרו של סאפון מתהדר בו.
האובססיה לסופר חוליאן קאראך החלה אצל הגיבור, הילד בן העשר דניאל, כאשר לקח אותו אביו בבוקר אחד בשנת 1945 לבית הקברות לספרים נשכחים. כאן, במה שמתואר כ"ספרייה ענקית במבנה הזוי לחלוטין", היה עליו לבחור ספר כדי לאמצו ולהצילו משכחה. מיד הוא שם ידו על "צלה של הרוח", ולדבריו "צללתי לתוכו באופן סופי ומוחלט" - הגם שמכאן ולהבא ישקע לא בספר אלא במאמץ להתחקות אחר קורותיו של הסופר הנשכח, שדמות עלומה הולכת ושורפת את ספריו. אותו שורף-ספרים חותר להשיג מידי דניאל את העותק שבידיו, שהוא כנראה האחרון בנמצא. הוא לא יהיה היחיד שירדוף אחר דניאל. אך דניאל לא ייכנע, ויחרף נפשו ונפשות משפחתו וחבריו כדי להגן על העותק האחרון ולהתיר את סבכי התעלומה הקשורה בסופר.
אט אט חושף דניאל את קורותיו של הסופר השכוח: לאחר ילדות אומללה פורש עליו במפתיע את חסותו אחד מעשירי ברצלונה, עד שחוליאן מתאהב בבתו, פנלופה (האזכור הזה של האודיסיאה חוזר בספר שוב ושוב, למי שהחמיץ), ונאלץ לגלות לפאריס, שבה הוא חי בעוני ובבדידות ומתפרנס מנגינה בבית זונות. יש גם נישואי-אילוץ למאדאם מזדקנת, ודו-קרב שבסופו נאלץ חוליאן להימלט שוב לברצלונה, שם, אומרות השמועות, מת תוך זמן קצר, אלמוני וחסר כל. האומנם מת? איש ואמונתו, על פי מיטב ניסיונו הטלנובלי.
מול חוליאן המלאכי ניצב, כמובן, הרשע-הגמור, שבלעדיו אי אפשר. זהו המפקח פומרו, בעל "החיוך הזאבי". ומה מניע את שנאתו היוקדת של המפקח המושחת, הרודף בנחישות, זה יותר משלושים שנה, את כל הדמויות הטובות? כמובן, אהבה נכזבת. המפקח פומרו חש קנאה רומנטית מטורפת לחוליאן ולאהובתו היפהפיה פנלופה.
בכלל, גיבורי הספר מתאהבים פעם אחת בלבד, ולכל חייהם. האהבה מתרחשת תמיד במבט ראשון, ושורדת גם לאחר שהאהוב או האהובה מתים. "אוהבים רק פעם בחיים, חוליאן, גם אם לא מבינים את זה", מסכם אביו של חוליאן את תבונת-חייו (עמ' 384). חוליאן יודע זאת היטב, כי לא ידע אהבה מלבד פנלופה גם עשרות שנים לאחר מותה. לא רק האהבה, גם המין הטוב עם אותה אהובה אחת ויחידה הוא חד-פעמי: "הנס מתרחש רק פעם אחת" (עמ' 232), יודע דניאל, ושום ניסיון לשחזרו לא יצלח. ממילא, לאחר המימוש החד-פעמי, לאחר אותו "נס" של יחסי המין, בהכרח יבוא האסון הנורא שיפריד בין האוהבים.
אהבה אמיתית אחת ויחידה, אקט מיני מופלא וחד-פעמי, ספר קסום יחיד במינו וסופר נשכח אחד בלבד על פני כל הנשכחים: בספר הזה כולם, טובים ורעים, דבקים בקנאות באחד-והיחיד. כל האחרים, מי שחטאו בחטאי זימה וחשקו ביותר מאהוב אחד, נענשים בפורענויות קשות, הם ומשפחותיהם. וכך גם בנוגע לספרים: ההצהרות שבפתיחה על אהבת ספרים ואהבת קריאה מתחלפות עד מהרה בדיבוק לספר אחד, לכל היותר (למעשה גם הוא נזנח לטובת הסיפור הרומנטי ה"אמיתי" של מחברו). יתר הספרים הם "עשרות קלסיקונים פחותים וקשקשניים להפליא" (עמ' 41). ובכל זאת, הספר מנסה לשכנע אותנו שהוא נלחם את מלחמת הספר בתרבות הטלוויזיה . "הטלוויזיה היא השטן", אומר אחד הטובים, "ולא יעברו שלושה או ארבעה דורות עד שאנשים כבר לא יידעו אפילו להפליץ בכוחות עצמם" (עמ' 104), ואחד הרעים עולז: "הרי הרומן כבר מת לגמרי (...) האמריקאים המציאו משהו שנקרא טלוויזיה" (עמ' 410). ואנחנו נדרשים להאמין; אנחנו נדרשים להאמין לעמדה הצודקת-צדקנית הזו, למרות הבוז לשאר הספרים, בעיקר ל"איכותיים".
אך מה שגרוע עוד יותר הוא, שנדמה לי שגם הספר עצמו לא מאמין שהוא כזה. פליטת קולמוס מסגירה במיוחד באה לו, כשהמספר דניאל נדרש לעדכן את אהובתו החדשה בהשתלשלות העניינים. "זה סיפור על ספרים", הוא אומר לה, ומפרט שהספר עוסק ב"ספרים ארורים, האיש שכתב אותם, דמות שברחה מדפי רומן כדי לשרוף אותו, בגידה וידידות אבודה. זה סיפור על אהבה, על שנאה ועל החלומות שחיים בצלה של הרוח". כאשר ביאה עונה לו שהוא נשמע "כמו הטקסט בגב של איזה רומן זול", הוא מתרץ שזהו, להבדיל, "סיפור אמיתי" (עמ' 172).
עוד הרבה דברים מרגיזים יש בספר הזה; למשל ההומור הדל (נשים שפניהן שעירות מגלגלות את המספר מצחוק, וגם נפיחות לסוגיהן ולניחוחותיהן), החזרות האינסופיות על סיפור העלילה והנקמנות הסמויה כלפי נשים והומואים, שהם הראשונים לסבול (אך אל דאגה, בסוף הטוב עובר ההומו להתגורר עם אשה והכל בא על מקומו וגו'). ואפשר לציין עוד ועוד, אבל לא בטוח שיש טעם. מישהו כתב פעם שכל משפחה אומללה, אומללה בדרכה שלה. נדמה לי שהמשפט הזה לא עובד עם ספרים: כל הרומנים הזולים נראים כמעט אותו דבר.
קרן דותן מלמדת וכותבת עבודת מאסטר בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב
