מבקר הספרות מנחם בן, בספרו החדש על השירה העברית, צודק בכך שעיקר השירה איננו האידיאולוגי אלא האסתטי; והוא גם צודק בכך שהאסתטי הוא חווייתי ובלתי אינטלקטואלי. אבל האם מספיק לומר על שיר שהוא "מקסים"?
משלמה המלך עד שלמה ארצי, מיונה הנביא עד יונה וולך מנחם בן. האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון, 175 עמ', 48 שקלים
באחד הרגעים היפים בספרו של מנחם בן, הוא מספר כיצד התאהב בתנ"ך עם קריאה ראשונה, כילד בן שבע. "ממש הרגשתי שאור גדול, חגיגי, קורן בחדר ומן המלים ומן הספר
מנחם בן
תצלום ארכיון: מוטי קמחי
עצמו" (עמ' 84), הוא כותב. דומה כי בן מחפש בקריאת השירה שלו חוויה מן הסוג הזה: חוויה ילדית, בלתי-מתווכת, של היפעמות, כזו שאין לה דבר עם ידיעותיו של האדם הבוגר.
ניתן לקרוא את בן בשתי דרכים לפחות: כבא כוחו התמים של הילד בן השבע, או כקורא מתוחכם המבקש לשחזר את העמדה ההיסטורית של המודרניזם. החן המיוחד של בן נובע מהשילוב השב ומפתיע שבין תמימות לתחכום. שילוב הקולות הזה הולם במיוחד ספר בסדרת "אוניברסיטה משודרת". המדיום הרדיופוני טבעי לבן, שהוא ספק איש הסח את אשר על לבו, ספק מרצה המומחה-לדבר.
כפי שניתן לצפות, הספר אינו מאורגן על פי טענות תיאורטיות כלליות כלשהן, והוא נודד בכאוטיות מסוימת בין השיחות, שדומה כי ניתן לקוראן בכל סדר שיעלה על הדעת. ישנם פרקים נושאיים, כגון על "שירי אושר והתאהבות", ושיחות על "ארץ ישראל" ועל "אלוהים". בשתי השיחות הללו ניכר החן שבדמותו הפובליציסטית של בן, ילד-להכעיס הנמנע מכל תקינות פוליטית ומצליח לקרוא כך קריאה אמפתית הן משוררים פטריוטיים והן משוררים דתיים. יש פרקים המוקדשים ליוצרים מסוימים או לגוף יצירה מסוים - לביאליק ולאלתרמן,
לתנ"ך ולפזמון בן זמננו - והערבוב הזה שבין תרבות "גבוהה" ל"נמוכה", שבין "היסטורי" ל"בן-זמננו", מהותי ליחסו של בן לשירה, וניכר כמובן כבר בכותרת שנתן לספרו.
מקצת השיחות מעט "למדניות" יותר באופיין - והן לרוב מעניינות פחות. השיחה השתים-עשרה היא מעין סקירה קצרה ביותר (ומועילה לתלמידים מתחילים) של תולדות השירה העברית; השיחה האחת-עשרה מסכמת עובדות מוכרות על תרגום שירה; והשיחה הראשונה אינה אלא ליקוט מקרי של הגדרות שניתנו לשירה. שלוש שיחות - השנייה, השישית והשלוש-עשרה, כמו גם הנספח "איך ללמד שירה" - מציגות את עיקר תפיסת השירה של מנחם בן. זוהי תפיסה חשובה הראויה לדיון.
"אין להבין כל שיר מיד", טוען בן. ברגע הראשון של ההיחשפות לשיר הוא אינו מובן עד תום באופן מודע. בהמשך נוספת לכך טענה עיקרית משלימה: אבן הבוחן העיקרית לשיר היא האופן שבו הוא "מקסים", כלומר האופן שבו הוא שובה את לב הקורא ברגע הראשון של ההיחשפות אליו, כחוויה בלתי-אמצעית. שירה, נובע מכאן, היא עניין של חוויה, לא של הבנה.
בן בוודאי צודק. הוא צודק בכך שעיקר השירה אינו האידיאולוגי אלא האסתטי; והוא צודק בכך שהאסתטי הוא חווייתי, בלתי אינטלקטואלי, בלתי תלוי ב"הבנה". שתי השגיאות נפוצות בקרב מורי השירה: אלה שבאוניברסיטאות, האמונים על חקר ספרות היסטוריציסטי וביקורתי, נוטים לשגות בהדגשה מופרזת של האידיאולוגי; ואלה שבבתי הספר, האמונים על הוראת הבנת הנקרא, נוטים לשגות בהדגשה מופרזת על "ההבנה". כך שבן לא רק צודק: הוא גם צודק כנגד הרוב, וצודק כנגד "המורים". זוהי בוודאי העמדה שהוא מייחל לה, אותו ילד-להכעיס שעיקר מעייניו, בסופו של דבר, להרגיז את המורים. ויש ממה להתרגז (אני הרי כותב כאן בתור פרופסור).
דומה ששתי שגיאות עיקריות נפלו אצל בן. ראשית, הוא מאמין, כנראה, שכשהתופעה היא בעיקרה חווייתית וקדם-אינטלקטואלית יש להבין אותה באמצעים חווייתיים וקדם-אינטלקטואליים. משל למה הדבר דומה? כאילו היה נכנס למעבדה לחקר הראייה, בוחן את המכשירים האופטיים המשוכללים ואת אמצעי ההדמיה של מוח האדם, ואז מתריס: "בשביל מה כל זה? זה כחול, וזה אדום, וגמרנו! את מי זה כבר מעניין, מבנה המוח?".
לומר ששיר הוא יפה או, כלשונו של בן, "מקסים", כמוהו כאמירה שכתם מסוים נתפס בעינינו כ"כחול" או כ"אדום". זוהי עובדה ביחס לחוויה האנושית שאותה ראוי להבין ולחקור במיטב האמצעים לחקר האדם: החל בחקר הספרות וכלה, אכן, בחקר המוח. חוקר הראייה ישתמש בביטויים משונים כגון "פוטורצפטורים" או "אורך-גל", ממש כשם שחוקר הספרות ישתמש בביטויים משונים כגון "אנפורה" או "תקבולת כיאסטית" (זו האחרונה במיוחד מקוממת עליה את זעמו של בן).
מובן מאליו: חקר הראייה, כשהוא לעצמו, אינו עוזר לנו לראות (חוקרי ראייה רבים נאלצים לחבוש משקפיים!). וכך גם חקר הספרות, כשהוא לעצמו, אינו עוזר לנו לחוש את טעמה של היצירה הספרותית (מעטים חוקרי הספרות שחוש הטעם שלהם מדויק כשל בן עצמו). ומובן מאליו, מטעם זה, שלחקר הספרות אין כל מקום בלימודים תיכוניים, אלא למתי מעט מהתלמידים, המחוננים בסקרנות תיאורטית יוצאת דופן. חקר הספרות הוא עניין אקדמי, ומטרתו העיקרית אינה אלא הרחבת הבנתנו את טבע האדם.
שגיאה שנייה היא כאילו החוויה הספרותית, שאינה תלויה בהבנה מודעת, אינה תלויה לכן גם בהקשר. החוויה הספרותית, על פי בן, היא מעין כוח שאין לעמוד בפניו: מלים השוטפות את הקורא ואינן יכולות אלא להשפיע עליו הנאה. אלא שאין לך חוויה שאינה תלוית-הקשר: הרי אפילו "האדום" ו"הכחול" נראים כך רק בתנאי אור וצפייה מוגדרים.
הנחתו של בן היא כאילו די לפתוח את המקרא, והנה הנס יתרחש - האור הגדול, החגיגי, הקורן, ייצא מן הספר. אלא שאפילו בן עצמו מכיר בכך, למשל, ש"המרחק בין היוונית העתיקה ליוונית המודרנית הוא כזה שאי אפשר לראות בהן שירה השייכת לאותו רצף לשוני" (עמ' 142-143).
ומה עם העברית? בן מאמין, כמדומה, כי שום פער אינו מפריד בינינו לבין המקרא. זוהי בוודאי שגיאה. אנו קוראים כעת את המקרא באור לשוני ותרבותי מסוים. לפני 2,500 שנים נקרא אותו טקסט עצמו באור שונה לחלוטין. אולי האדום היה אדום פחות; הכחול היה אולי כחול יותר; הדרך היחידה לדעת ולהבין זאת היא ללמוד את ההיסטוריה של השפה, ושל התרבות וכל השאר - ההיסטוריה של ההקשרים של החוויה האסתטית.
הדוגמה המקראית אינה אלא דוגמה קיצונית המסייעת להבנת העיקרון: הרי כל טקסט שהוא נכתב בעולם רוחני המיוחד למחברו. כל המשוררים הם עיוורי צבעים, כל אחד בדרך אחרת. וכדי להבין שירה יש להתאמץ ולהבין את העולם הרוחני, את ההקשר התרבותי המסוים שממנו נוצרה. לעתים, אמנם לא תמיד, תוספת הבנה זאת יכולה אפילו להאיר מחדש את היצירה באורה המקורי וכך, בסופו של דבר, לתרום משהו לחוויה האסתטית.
מנחם בן עצמו אינו מתעלם כליל מחשיבות ההקשר. הוא מציין, למשל, ביחס לשיר ידוע של נתן זך, כי "אי אפשר להבין את סוג הברק הפיקחי וההומוריסטי של השיר הזה (...) בלי להבין את המקורות הספרותיים שמהם צמח" (עמ' 76). אלא שאבחנות כאלה נדירות אצלו, והן כמו בטלות ביחס לאמונה המרכזית שלו בישירות החוויה הספרותית. האירוניה, כמובן, היא בכך שנטייתו של בן להימנע מן ההקשר ההיסטורי היא כשלעצמה תולדה של הקשר היסטורי מסוים - זה של המודרניזם האירופי, כפי שהתקבל בתרבות הישראלית מאז שנות ה-60 וה-70.
לא פחות משחשובה לבן האמונה בישירות החוויה הספרותית, חשובה לו גם האמונה ברצף ההיסטורי הפשוט המחבר את השירה העברית כולה. זוהי אמונה שאינה לחלוטין חסרת שחר, אבל עם זאת ניכר אצל בן קו כלשהו של שוביניזם עברי, אמונה בייחודיות ובמידת מה בעילאיות השפה העברית.
כך, לדוגמה, הטענה המרגיזה כאילו שירת הזמר הישראלית, זו של מאיר אריאל ושלמה ארצי, היא יוצאת דופן באיכותה בנוף הזמר העולמי (ממש מתחשק להשמיע למנחם בן, עד שתצילנה אוזניו, את ז'ורז' ברסאנס בצרפתית, את פאולו קונטה באיטלקית, את ולדימיר ויסוצקי ואקודז'בה ברוסית - וניתן להוסיף עוד ועוד).
טוב היה עושה מנחם בן אילו היה פשוט מודה בכך שהשפה שממנה הוא עצמו מוכשר ליהנות - אורך הגל שאותו מוכשרות עיניו לקלוט - היא העברית; ואמנם, לאורך הגל הזה עיניו אכן מוכשרות להפליא, והקריאה בספר אינה מפסיקה לאלף ולרתק.
ספרם של רויאל נץ ומאיה ערד, "מקום הטעם: מסות על שירה ישראלית", עתיד לראות אור בהוצאת אחוזת בית
