"הו!" ו"כתם" נבדלים מיתר כתבי העת הספרותיים בכך שעורכיהם מבקשים להגדיר עמדות ספרותיות מוצקות יחסית
יציאתו לאור של כתב-העת "הו!", בשנת 2005, בישרה, מבלי דעת כמובן, את בואו של כתב-העת "כתם", שיצא לאור בסוף 2006. "הו!" הציע לשוב אל העבר המפואר של שירת גולדברג ואלתרמן. והנה הריאקציה הספרותית לא איחרה לבוא: "כתם" מסמן את האופציה של הדור שלאחר גולדברג ואלתרמן, ומבקש לחזור דווקא אליו. "כתם", כשמו כן הוא: שארית של דבר-מה שלא ניתן למחותו מן העבר המפואר של שירת שנות ה-50 וה-60, שירתם של דוד אבידן, יונה וולך, יאיר הורביץ ומשוררים אחרים.
יש לראות את יציאתם של שני כתבי-העת הללו בהקשר הרחב של פריחת כתבי-העת הספרותיים; בשנתיים האחרונות בלבד יצאו כתבי-עת ספרותיים חדשים רבים המודפסים ומופצים רובם ככולם באזור תל אביב: "מטעם", "אורבאניה", "מעין", "מאגמה", "אלמנך", "דקה", "מסמרים" (רק פרוזה), "ליצן החצר", "דור גימל" (שני האחרונים מקורם בירושלים). מספרם הרב של כתבי-העת החדשים מבטא כנראה אי-נחת מהיעדר ביקורת ספרותית בעלת משקל: אין מי שמסמן את הדרך, ועל כן כתבי-העת מנסים למלא את החלל הביקורתי הריק. ריבוי כתבי-העת הוא ביטוי של מלל כפייתי הנובע מהמבוכה של השתיקה במרכז השיח הספרותי; אבל הוא גם ביטוי של יצירה וחיפוש ספרותי.
לחלק מכתבי-העת אין אג'נדה ספרותית ברורה: רובם מבוססים על טעמם האישי של העורכים והיוצרים, שמבקשים ליצור עבור יצירתם במה עצמאית. היעדר עמדה ספרותית ברורה יוצרת עמדה קרנבלית, בבחינת "הכל הולך", מעין פלורליזם המבוסס על חוקי הטעם האישי המשתנה של העורכים. "הו!" ו"כתם" נבדלים מהם: עורכי כתבי-העת הללו מבקשים להגדיר עמדות ספרותיות מוצקות יחסית; הם מבטאים עייפות מהמצב שבו כתב-העת הוא אנתולוגיה או אסופת שירים נטולת עמדה ספרותית. במלים אחרות, מדובר במרד בלתי אפשרי, אנכרוניסטי-מודרניסטי, שמתרחש על רקע שקיעתו של הפלורליזם הפוסט-מודרניסטי המזויף.
אמנם שני כתבי-העת הללו מקיימים בשלב הבראשיתי של קיומם שיח ממוחזר ומלאכותי משהו בין אופציות ישנות, אבל ייתכן שהם מבקשים ששיח זה יעמיד בעתיד בסיס מוצק להתפתחות מגמות ספרותיות המצויות עתה בהתהוות. מבין שניהם, נדמה לי שדווקא הזול וה"טראשי", "כתם", משכיל לסמן אופציה אסתטית שלא מוצתה בספרות העברית, ואולי אפשר אפילו לומר קופחה, והיא האופציה של דוד אבידן (שם כתב-העת נלקח משירו "הכתם נשאר על הקיר").
יש סיבות רבות לכך שאופציית אבידן לא מוצתה בשירה העברית: שמרנות, המגלומניות של הדובר האבידני, אישיותו, אך בעיקר הפרודיות שלה, שיצרה שירה הסגורה בעולמה הפנים-ספרותי. האקזיסטנציאליזם בשירה של בני דורו, עמיחי, זך, רביקוביץ ואחרים, היה אטרקטיבי יותר לרוב הקוראים שחונכו על ברכי מסורות שירה ליריות.
גם "כתם" עלול להיתקל באי-הבנה דומה, ולמרות זאת יש לו פוטנציאל לסמן משוררים נשכחים וירטואוזים ופרובוקטיביים (אריה זקס), ומשוררים בעלי קול אבידני, מוכרים אך דחויים (מואיז בן הראש), ובכך להציע עבור קוראיו אופציה ספרותית רעננה.
כבר בגיליונו הראשון ניתן לזהות משוררות צעירות ומוכשרות כגון גיטל סימקוביץ', עדי לב וציפי שטשוילי. הנה למשל שירה המניפסטי של סימקוביץ': "אין אמצע בשירה/ רק קצוות קשים יש/ מתנפצצים בהתחככם/ זה בחללו של זה/ מתפשטים/ במהירות המלמול/ אין פלורליזם בשירה אין אמצע רק חומיניזם אדוק יש/ אמת אחת ויחידה/ לעצמה/ משתחוה אפים/ נופלת על/ אלף חרבות".
*
ראשית המאה ה-20 היתה תקופה סוערת בספרות האירופית; זרמים אמנותיים וספרותיים סבבו מכל עבר את המרכז האמנותי, כתבי-עת הוקמו, מניפסטים רבים נכתבו. זו היתה תקופה פורייה ויצירתית, שהולידה הרבה התכתשויות פרודיות פנים-ספרותיות, אבל גם שירה גדולה. צריך לקוות שפריחת כתבי-העת כאן, בראשית המאה ה-21, תצמיח אף היא, מלבד התכתשויות בין כתבי-עת, גם שירה אמיתית.
ספר שיריו של גלעד המאירי, "זעזועים בג'לי", ראה אור בהוצאת כרמל
