מאשימים אותה שהיא סם הרגעה המוני בידי הממסד. יש מי שמתפקד נהדר גם בלי לקחת אותה. אבל ריטלין, התרופה המושמצת לטיפול בהפרעת קשב וריכוז, עשויה לחולל מהפכה של ממש בחייהם של ילדים ומבוגרים
בשנים האחרונות נהפך הדיון הציבורי על הפרעת קשב וריכוז לסוער ואידיאולוגי. קולות שבאים מחוץ לעולם הרפואה והפסיכיאטריה מעלים שאלות מהותיות לגבי הגדרת התופעה והטיפול הנכון בה. הם תוהים אם הפרעת קשב היא בכלל פתולוגיה, או שהרפואה חברה לממסד כדי להשליט סדר במוסדות החינוך ובמקומות העבודה. אחרים חושבים שקיים אבחון-יתר אופנתי של ההפרעה, שאינו אלא אצטלה רפואית לחוסר מוטיווציה, חוסר משמעת וסתם עצלות. ויש החוששים מהמצב ההפוך - שיותר מדי ילדים ומבוגרים סובלים מתווית של עצלנים, כשבעצם הם נאבקים עם בעיה רפואית.
מרבית השאלות קשורות לסוגייה שמעוררת את הוויכוח הסוער ביותר: מה מידת הנחיצות של הטיפול התרופתי באמצעות ריטלין? האם זה טיפול רצוי וחיוני או שהוא ממכר ומזיק? הדיון הזה מערבב עובדות בערכים, חששות מוצדקים בדעות קדומות.
המתנגדים לטיפול בריטלין סבורים שהוא נהפך לסם הרגעה בתפוצה המונית, מעין אזיקים כימיים לנטרול התנהגות חברתית לא רצויה. אבל האמת הרבה יותר מורכבת מהמיתוס הזה, מכיוון שמדובר בתופעה מורכבת. להפרעת קשב וריכוז יש מגוון רחב של ביטויים קליניים. לעתים היא פתולוגית ממש, לעתים היא כלל אינה גורמת למצוקה.
הפצצה בגירויים
בני אדם נוטים למקד את תשומת לבם (קשב) בעניין אחד לאורך זמן. הנטייה הטבעית הזאת מטופחת היטב על ידי החינוך - מהבית, דרך גן הילדים ובבית הספר. מיקוד הקשב מתחלק, באופן סכמטי ומעט פשטני, לשני שלבים. הראשון שבהם הוא איסוף הגירויים הרבים - אלה שמגיעים מהסביבה החיצונית ואלה הפנימיים, כמו מחשבות ורגשות. בשלב השני, שמתבצע למעשה בו זמנית, הגירויים מסוננים ומאורגנים בהייררכיה של עיקר וטפל - סדר עדיפויות שמוגדר לפי המשימה שבה מתרכזים. אצל רוב האנשים, התהליך מתנהל בדרך כלל באופן אוטומטי ובלי מאמץ.
מה קורה אצל מי שלוקה בהפרעת קשב וריכוז? אם אפשר לשים את האצבע על יכולת אחת שנפגעה, זו כנראה האפשרות ליצור הייררכיה מסודרת של הגירויים. הלוקים בהפרעה אינם מסוגלים לארגן אותם באופן יעיל ומסודר, והקשב שלהם נודד תוך פרק זמן קצר מעניין לעניין.
אך גם אם הפגיעה זהה אצל כל הלוקים בהפרעה, היא עשויה להתבטא בדרכים מגוונות, ואף מנוגדות. חלק מהסובלים מהפרעת קשב לא יוכלו להתמקד במשימה אחת לאורך זמן, ולכן הם יתקשו במטלות כמו לימודים, קריאה וביצוע פעולות אחרות שמחייבות דיוק. אחרים יצליחו לבצע משימות כאלה - אפילו בהצטיינות - אך יידרש מהם מאמץ ניכר, כי שימור הקשב אינו אוטומטי, והופך לתהליך מודע שצורך אנרגיה.
יש כאלה ששינויי הקשב הפנימיים שלהם מתבטאים בשינויים תכופים במיקוד תשומת הלב החיצונית, ודפוס ההתנהגות שלהם נראה תזזיתי, תוסס והיפראקטיווי. אחרים נלכדים בתוך המחשבות הצולבות, וכלפי חוץ התנהגותם דווקא אטית, קצת משותקת, והם נראים חולמניים ומנותקים.
אלה גם אלה עלולים לעתים להתקשות במיקוד תשומת לבם בהתנהגות הזולת, בזיהוי אינטראקציות כרצויות או כלא רצויות, ולכן הם עלולים שלא להפנים קודים חברתיים מקובלים. התוצאה היא שהפרעת קשב וריכוז מלווה לעתים בקשיים ביחסים חברתיים ובקשרים אינטימיים.
אך לעתים המצב הפוך לחלוטין. יש כאלה שאובחנו כלוקים בהפרעת קשב וריכוז, או שניכרים בהם מאפיינים בולטים של היפראקטיוויות, והם אינם מדווחים על מצוקה, על קושי ביחסים עם אחרים או פגיעה בתפקוד היומיומי. לפעמים נדמה אפילו, שמאפייני ההפרעה הפכו ליתרונות של פעלתנות, אנרגטיות ויצירתיות.
מי שנחשף לסיפוריהם של אנשים אלה, שהישגיהם גבוהים ורמת המצוקה שלהם נמוכה, יכול לנסח סוג של התרשמות - אמנם ספקולטיווית ונטולת ביסוס מדעי - ביחס לסביבה שבה גדלו. מתקבל הרושם, שרבים מהם גדלו בסביבה שהיתה חופשית מאוד, שאיפשרה להם להתנסות בלי הגבלות וריסונים. זאת, כאשר מידת המעורבות מצד ההורים אולי נמוכה ממה שנחשב בימינו כהולמת, ומבלי להעמיד את הילדים בעומס ציפיות כבד.
ייתכן שבאופן פרדוקסלי, חוסר הדרישה להתאים למסגרת מובנית, הוא שאיפשר לאותם אנשים ליצור מסגרות פנימיות גמישות, שמתאימות לדרך שבה עובדת מערכת עם קשב קופצני. המשפט "חנוך לנער על פי דרכו" מקבל כאן, אולי, משנה תוקף.
המסך הוסר
הארגונים שתוקפים את השימוש בריטלין נאחזים בדיוק בטיעון הזה: יש להתאים את המסגרת לאדם, הם אומרים, ולא את האדם למסגרת - ומי צריך ריטלין? אך זו טענה כוללנית ואידיאולוגית. לא כולם מצליחים להיחלץ מהמצוקות שכופה עליהם ההפרעה, להגיע להישגים גבוהים ולתפקד היטב. רוב האנשים שנאלצים לחיות בסביבה פנימית מוצפת גירויים - סובלים. הטיפול חייב להתאים לצרכיו ולטובתו של המטופל, וראוי שגם הדיון סביב השימוש בריטלין יהיה מקצועי יותר.
רוב המבוגרים שגדלו עם הפרעת קשב וריכוז נושאים אתם את נזקי תחושת הכישלון, האכזבות, הדימוי העצמי הירוד, ולעתים גם ניכור חברתי. גם אלה שצברו הישגים, חשים לעתים קרובות עייפות ומתח בגלל המאמץ הממושך שהשקיעו כדי להתגבר ולמקד את הקשב. הטיפול הנדרש הוא מורכב ורב מישורי. נדרש טיפול פסיכולוגי לשיקום הביטחון העצמי, צריך לפתח מיומנויות חברתיות וכישורים תעסוקתיים, שלא התפתחו בנתיבים ובזמן הרגילים.
לצד אלה, תרומתו של הטיפול התרופתי, בריטלין ובנגזרותיו, עשויה להיות דרמטית במקרים רבים. מבין התרופות הזמינות לפסיכיאטריה, זו התרופה שמקבלת את המשוב הנרגש ביותר ממטופלים - לפחות מבוגרים - בזמן הקצר ביותר, ולא, לא בגלל "היי". זהו מיתוס שאין לו אחיזה במציאות. התרופה הזאת מצליחה להשפיע במוקד ההפרעה - ביכולת ליצור הייררכיה של הגירויים ולסנן אותם.
רבים מהמטופלים מתארים תחושות של שקט וצלילות שלא הכירו לפני כן. הם אומרים שהמסך שחצץ בינם לבין העולם במשך שנים הוסר פתאום. המאמץ התמידי נעלם, ועתה הם הולכים במישור, במקום לטפס על ההר כל הזמן. יש מי שקראו ספר בשלמותו, לראשונה. אחרים הצליחו לסיים סוף סוף שנת לימודים, ועוד אחת; יש מי שהצליחו לייצב מערכות יחסים.
ככל תרופה אחרת, השימוש בריטלין דורש שיקול דעת רציני ומקצועי, רישום מסודר ומעקב קפדני. לא תמיד היא מועילה, ויש מטופלים שכמעט לא מושפעים ממנה. לפעמים יש תופעות לוואי. לעתים היא עלולה לגרום להתמכרות, אם כי בשיעורים נמוכים מתרופות אחרות, נפוצות יותר, שיש עליהן פחות פיקוח. בשימוש נאות, תועלתה של התרופה עולה בהרבה על נזקה.
ההשפעה שלה על מבוגרים וילדים דומה, אם כי ניהול הטיפול שונה. עבור מבוגרים עם הפרעת קשב וריכוז, טיפול משולב שכולל טיפול תרופתי - רק כשיש בו צורך - עשוי לחולל שינוי של ממש במהלך החיים.
