ש. שפרה (ילידת תל אביב, 1931) כותבת שירה, מתרגמת מספרות המזרח הקדמון ומבקרת ספרות. זכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה (1989, 1997), בפרס הנשיא (2004) ובפרס ברנר על כלל יצירתה (2007). בין ספריה: "חצבים נרות נשמה" (עם עובד 1985); "רחוב החול" (הקיבוץ המאוחד וידיעות ספרים, 1994). בימים אלה רואה אור ספר שיריה "משי לחשת לי" בהוצאת זמורה-ביתן.
• איזו דמות ספרותית השאירה עלייך את הרושם החזק ביותר?
לא אגזים אם אומר כי המפגש שלי עם איננה-אשתר, אלת האהבה והמלחמה המסופוטמית, כפי שעוצבה במחזור יצירות שכולל שירי אהבה, מיתוסים וקינות, ובמרכזו אהבתם הטרגית של אשתר ותמוז, היה כמעט מפגש גורלי. דרך איננה-אשתר התוודעתי למקבילית הכוחות של גבר-אשה שנתפסת ביצירות אלה כמאבק לחיים ולמוות. כדי לעלות מן השאול היא מסגירה את אהובה לידי השדים מלוויה. מאז אני מזכירה לעצמי תדיר שכדי "לעלות" חייבים קודם כל לגעת בקרקעית.
• עם איזה משורר או משוררת היית רוצה להיפגש לערב בבית קפה ועל מה הייתם מדברים?
עם יונתן רטוש, ב-11 לפני הצהריים, באחד מבתי הקפה שבהם ישב ועבד וגם קיים את פגישותיו. אני ודאי אתלונן על הנהייה הישראלית העכשווית אחרי פסבדו-תרבות-יהודית שמצמיחה מכוני קבלה למיניהם; והוא יטען נגדי: אני עפר תחת כפות רגלייך, אבל זה עתה סיפרת לי שבהרצאתך על "מיתוסי בריאה" השתתפו צעירים רבים. מאמין גדול היה בכוחו של הנוער לחולל מהפכות.
• איזו שורת-שיר של משורר אחר היית רוצה לכתוב בעצמך?
לא הייתי רוצה לכתוב שורה שאינה כולה שלי. אבל לפעמים שורה של שיר נהפכת לשלי אם יש בה משהו מן הכישוף שמכוחו היא מחלחלת לתוך הדיבור הפנימי שלי. שתי שורות מכשפות כאלה הן מפיו של דוד המלך בקינותיו על בניו. על הילד של בת שבע הוא מקונן: "אני הולך אליו והוא אלי לא ישוב"; ועל בנו אבשלום: "בני אבשלום בני בני אבשלום מי יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני". איש דמים היה דוד אבל לשיר - ידע.
• מיהם המשוררים העבריים הקרובים אליך במיוחד?
אסתר ראב קרובה אלי מאוד ואני רואה בה אחות בכורה. שיריה נושמים את הריתמוס המקומי המחזורי של קיץ יבש, סתיו חד-אור מבשר תחייה, גשם שמצמיח עשב רך ופרחי פקעת ובצל, ואביב קצר-ימים שמאיץ בך לחטוף את היופי בכל החושים וקיץ שבו בלשונה של ראב היא נתלשת "כפרג נטול-ראש". ומשוררת שאני חבה לה חוב גדול, אם כי קשה לי להתייחס לשירתה במונחים של אהבה, היא יונה וולך. היא שיחררה את אזיקי השפה שלי והתירה למלים להתפרע: "תן למלים לעשות בך" היא כותבת.
• מהו המשפט האהוב עליך בקובץ שיריך החדש "משי לחשת לי"?
אני אוהבת את השירים שטרם כתבתי, אם בכלל, ולא את אלה שכבר כתבתי. אבל אולי "משי לחשת לי" אהוב עלי ולא במקרה בחרתי בו כשם הספר, בעיקר בגלל הצליל.
• מיהו בדרך כלל הקורא הראשון של שיריך?
את שירי הראשונים בראשית שנות ה-50 הבאתי לרטוש. אבל עוד בחייו חדלתי מן הנוהג. אני קוראת לפעמים משוררים וסופרים שמדווחים "אני מראה לו, והוא מראה לי", והם נשמעים לי כמשחקים במשחק ילדים אסור. הקורא האנונימי באשר הוא - הוא הקורא הראשון שלי, אלא אם כן מדובר בשירים שראו אור בכתבי-עת ובעיתונות. הראש, הלב, הבטן, אינני יודעת היכן שוכנת מעבדת השירים, ובה רוחשים שירים כל הזמן בערות ובשינה. רק השיר שכפה את עצמו להיכתב מגיע אל הנייר; ובמעבדה הזו מתרחש גם תהליך הבדיקה והניסיון לדייק.
• מי את מצטערת שלא יוכל לקרוא את הספר?
אבי. בזכותו אני מה שאני. בביתנו לא חגגו ימי הולדת ולא קנו מתנות. המתנה הראשונה שקיבלתי מאבא היתה מערכת של כלי כתיבה משיש שחור כשראו אור שירי הראשונים בעיתון "הארץ".
• אילו היית כותבת היום אוטוביוגרפיה, באיזה משפט היא היתה נפתחת?
אין שום סיכוי שאכתוב אוטוביוגרפיה ולכן לא העליתי בדעתי מעולם משפט פתיחה. שירים הם במידה רבה אוטוביוגרפיה, אבל מי שירצה לכתוב ביוגרפיה על פי שירי יטעה בגדול.
