הוא העריץ את הציוויליזציות הגדולות שהצמיח המקום הזה והאמין שכאן, על האדמה הזאת, תקום ארץ העברים, ארץ שכל החיים בה יהיו לאומה אחת, חילונית, שבה כולם אזרחים שווים. שכן את האומה יוצרת ראשית כל האדמה, הארץ, גבולות הטריטוריה. הוא רצה שלהקמת האומה הגדולה הזאת תחתור מדינת ישראל
בתחילת שנות השישים היו לי, ואני יודע שגם לסופרים מתחילים אחרים, שני אהרנים. אהרן מגד, עורך "משא", המוסף הספרותי של עיתון "למרחב", ואהרן אמיר, עורך כתב העת "קשת". ב"משא" פירסמתי את סיפורי הראשון. גם ב"קשת" התפרסמו אחדים מסיפורי הראשונים. איזו גאווה חשתי כאשר ראיתי את הסיפורים האלה בדפוס, איזו הוקרת תודה פיעמה בלבי לשני העורכים האלה, כל אחד מהם גם יוצר פורה בזכות עצמו. אבל ברבות השנים ידעתי שאני חב לשני העורכים האלה עוד תודה. תודה מאוחרת, אבל תודה גדולה. כל אחד מהם גם החזיר לי סיפור ששלחתי לו, מפני שמצא אותו לא ראוי לפרסום.
הסיפור ששלחתי לאהרן מגד קבור עד היום באיזה תיק או ארגז, אם בכלל, לך תדע ולך תמצא. אבל גורלו של הסיפור ששלחתי לאהרן אמיר היה שונה. כעבור שנים, כאשר "קשת" כבר מזמן חדל להתקיים, פירסמתי אותו בספרי "יונים לא עפות בלילה". מכל הסיפורים שבספר בחר אהרן אמיר לציין באוזני כי הסיפור "חליפת השבת של שניידר" מצא חן בעיניו. דווקא (או "דווקה" בהא, כלומר באמירית) סיפור זה. חשבתי שהוא מציין זאת מפני שמדובר בסיפור שהוא דחה בזמנו. הזכרתי לו שבזמנו מערכת "קשת" דחתה את הסיפור. התברר לי שהדבר נשמט מזיכרונו לחלוטין, אולם משהוכחתי לו נשכחות, החל מסביר מדוע זה קרה, כמעט והתנצל. אמרתי לו בערך כך: אני לא מזכיר לך זאת בגלל כעס. אני מזכיר לך, מפני שאני רוצה להודות לך. אכן, מיד כשהגיע מכתב הסירוב התרגזתי. אולם לאחר זמן לא רב התעשתי. הבנתי ששלחתי לך טיוטה ראשונית, לא טובה, לא בשלה. הגירסה שקראת עכשיו בספר אכן שונה מאוד מזו שנדחתה. עזרת לי מאוד בכך שהחזרת לי את הסיפור ולא פירסמת אותו.
דחיית הסיפור היתה בסופו של דבר שיעור שמלווה אותי כל חיי.
יש לי הרגשה שאהרן אמיר התייחס לכל מי שפירסם אצלו כאל בן משפחה, כאל חבר קרוב, ואולי אף כאל מועמד לקחת חלק בחזונו העברי. מרגע ששמך הופיע בפנקס הכתובות שלו, גם אם לא היה לך טלפון, והיו ימים כאלה, הוא כבר היה מוצא דרך להתקשר עמך. אם בגלויה החתומה בידי א.א. ואם בדפיקה בדלת, ללא כל אזהרה מוקדמת, והיו גם ימים כאלה. לפעמים רצה להעביר איזו מעטפה או לקבל משהו, אך לא היה אפשר להיפגש. ובכן, גם לזה היה לו פתרון פשוט. במעלה רחוב שלומציון המלכה בירושלים היה קיוסק קטן, ששימש לו מעין תיבת דואר. שם היה משאיר לך ואפשר היה להשאיר לו את החומר.
מכל מקום, הקשר עם אהרן אמיר, גם אם ידע הפסקות ממושכות, מעולם לא נותק. על ספרות דיברנו מעט, בעיקר באמצעות ההערות והתיקונים שהיה מציע לכתב יד ששלחתי לו. על פוליטיקה אזורית ועל זהות עברית הרבה. היה לו חזון גדול של "ארץ העברים" הגדולה והרחבה, זו שמשתרעת עד הרחק מעבר לנהר הירדן. כאשר נפגשנו בפאריס בחורף 7-1966, בראשית תקופת המיתון הגדול בארץ, בימים של "האחרון יכבה את האור", חודשים ספורים לפני מלחמת ששת הימים, אמר לי שישראל עומדת להיות בתוך כמה שנים מעצמה. עברית, כמובן. אין ספק שבתוצאות מלחמת ששת הימים ראה שלב ראשון במימושה של התפישה הזאת. אין פלא, שמיד עם תום המלחמה היה בין יוזמיה ומקימיה של תנועת "ארץ ישראל השלמה".
הטלתי ספק רב בדבריו. דעתי היתה מאוד שונה משלו. בחוץ ירד גשם חלש. ישבנו לבדנו בבית קפה קטן. כאשר עמדנו לעזוב, אפילו המלצר נעלם פתאום. השארנו לו כמה פרנקים ישנים על השולחן ויצאנו החוצה. הגשם לא חדל, אבל אהרן עוד טווה בשקט את חלומו הגדול. רק כשחזרתי לחדר התברר לי ששכחתי בקפה את המטרייה.
אהרן אמיר אהב את הצבאות שהתגוששו בארץ קדם הגדולה, את ציי המלחמה האבודים שהובסו, ניצחו, ולא חדלו עד שהגיעו אל חוף מבטחים או שקעו במצולות הים התיכון. הוא אהב את משק כנפיה הענקיים של ההיסטוריה ורצה להשתלב בה באמצעות חלום הארץ העברית הגדולה.
הוא העריץ את הציוויליזציות הגדולות שהצמיח המקום הזה והאמין שכאן, על האדמה הזאת, תקום ארץ העברים, ארץ שכל החיים בה יהיו לאומה אחת, חילונית, שבה כולם אזרחים שווים. שכן את האומה יוצרת ראשית כל האדמה, הארץ, גבולות הטריטוריה. הוא רצה שלהקמת האומה הגדולה הזאת תחתור מדינת ישראל.
הוא האמין בגעש ההיסטוריה, אולם גם בנדיבותו של החזק. לא פלא שהוא חש היטב בכאבם ובזעמם של הפלשתינאים משוללי הזכויות הנתונים תחת כיבוש מתמשך של מדינת ישראל. ובתקופת האינתיפאדה הראשונה, במכתב הגלוי "אל אחי הערבי, יושב הארץ", כך, בין השאר, הוא כותב: "כי חרף היד תופסת-הקלע, וחרף היד נושאת הלפיד להבעיר, וחרף היד מניפת האלה והשוט, רק בברית-אחים עמדי תיגאל, ורק על הדרך אשר בה תלך עמי שכם-אל-שכם תהיה תפארתך ותפארתי גם יחד!... וידעת כי אחת הארץ ואין בלתה. גם לי גם לך..."
הוא לא הסביר כיצד אפשר להגיע למימוש החזון הזה, הוא הסתפק בהצבתו. האם האמין שאפשר להגיע לכך בדרך לא אלימה? האם העלה בדעתו כור מצרף ענק, טבול בדם ודמעות, שיכונן את ממלכת העברים האזרחית והשוויונית הזאת? האם חשב על דרך אחרת? אינני יודע. מעולם לא שמעתיו מדבר על כך ישירות.
עם זאת, בעוד דעותיו ואמונותיו עקביות ונחרצות, אהרן אמיר היה פתוח מאוד לדעות אחרות וקשוב אליהן. קולו השקט בעברית רהוטה, שבה נהגית כל אות ואות כהלכתה, השרה מתינות גם על היושב מולו. חילוקי הדעות תמיד הובעו על מי מנוחות.
בירושלים סעדנו פעמים אחדות במסעדה הקטנה של אמנון אניסימוב, מול מגרש הרוסים. האוכל בושל בה על פתיליות ואהרן אמיר אהב לחזות בהן. במיוחד אהב את הצלי שנמס בפה. בשלב מסוים רכש או שכר אמנון חדר נוסף למסעדה שלו. "עכשיו הוא יתחיל להפסיד", אמר לי אהרן אמיר. ואכן, אחרי זמן לא רב המסעדה נסגרה. לא פעם, גם בתחומים אחרים, השתמעה בדבריו של אהרן אמיר אירוניה מרירה. חשבתי בלבי, האם יש קשר בין מה שאמר על המסעדה לחזונו הגדול?
נפגשנו גם במסעדות אחרות. באחת מהן למדתי שבמצבים מסוימים יודע אהרן אמיר להפעיל גם סוג של שובבות גאה. היתה שעת אחר צהריים מאוחרת. במסעדה שישבנו בה כמעט ולא היו סועדים. גמרנו את הארוחה, את הדיבורים, חיפשנו במבטנו מלצר ולא מצאנו. ניגשתי לדלפק. בכל הסביבה לא היה אף אחד. הסתכלנו בתפריט ונזכרנו שלא נקובים בו מחירים. חיכינו דקות אחדות ואז קם אהרן אמיר ממקומו, כיפתר את חולצת הספארי שלו, לקח את תיקו, קרץ לי בעינו וזקוף קומה, בצעדים מתונים, יצא מהמסעדה. יצאתי אתו.
