"אני מכיר טוב, טוב מדי, את כל הייסורים ואת עמל השווא של מה שקרוי תיאור", כותב המשורר הפולני זביגנייב הרברט. אבל בספר הפרוזה שלו, "טבע דומם עם רסן", הוא עשה זאת, ובאופן נהדר
זביגנייב הרברט. בתמונה למטה: טורנטיוס, טבע דומם עם רסן, 1614
טבע דומם עם רסן, מאת זביגנייב הרברט, תירגם מפולנית והוסיף אחרית דבר דוד וינפלד, הוצאת כרמל, 2008, 164 עמודים
"טבע דומם עם רסן" הוא שמו של ציור מאת צייר הולנדי לא מוכר שזה היחיד בציוריו ששרד. הוא מופיע על עטיפת הספר: "בצד שמאל כד כרסתני מטיט שרוף בצבע חום, חם ורווי; באמצע גביע זכוכית מסיווי שנקרא Roemer, מחציתו מלאה בנוזל; בצד ימין כד בדיל כסוף-אפור ולו מכסה וזרבובית. על המדף שעומדים עליו הכלים האלה יש עוד שתי מקטרות מחרסינה ופיסת נייר עם תווים וטקסט. למעלה יש חפצים ממתכת שתחילה לא הצלחתי לזהותם. מרתק מכל היה הרקע, שחור, עמוק כתהום ובד בבד שטוח כמו ראי, מוחשי ואובד בפרספקטיבות של האין-סוף, כיסוי שקוף של התהום".
כך מתאר הרברט את הציור שראה בביקורו הראשון במוזיאון המלכותי באמסטרדם. הוא רשם לעצמו את שם הצייר שלא הכיר - טורנטיוס - והחל לחקור מי היה. על חייו יוצאי הדופן וגורלו הנורא הוא מספר בחיבור המרכזי בספר "טבע דומם עם רסן". אני אסירת תודה עד אין קץ לזביגנייב הרברט על שהסב את תשומת לבי אל הציור הזה, כמו אל ציוריו של צייר אחר בן אותה תקופה, חררד טרבורך, שעליו הוא כותב במסה "חררד טרבורך, הקסם הדיסקרטי של הבורגנות" (עמ' 66).
במסה "מחיר האמנות" מספר הרברט מפי מבקר באמסטרדם ב-1640 על תשוקתם של ההולנדים בני התקופה לאמנות הציור. "ציורים היו לא רק בבתיהם של בורגנים עשירים, אלא גם בכל מיני חנויות ופונדקים. יתרה מזו, אפילו בבתי מלאכה ואפילו ברחובות ובכיכרות". לפי נוסע אחר הוצגו ציורים בירידים בין דוכני רוכלים, "תרנגולים מקרקרים, בקר גועה, גרוטאות, דברים משומשים, ירקות, דגים". אבל חוקר שביקש להסביר את תופעת הלהיטות שבה הוציאו אפילו איכרים פשוטים סכומי עתק כדי לרכוש ציורים, כתב כי זה נעשה מתוך שיקול כלכלי טהור. לדעת הרברט טעה החוקר, כי תמונות לא היו העסק הרווחי ביותר. רווחי יותר היה להלוות בריבית או לקנות מניות.
"דבר אחד בטוח, הציור בהולנד היה מצוי בכל מקום". ההסבר של הרברט לכך הוא שהאמנים "השתדלו להגדיל את העולם הגלוי לעין של מולדתם הקטנה" ולהכפילה על ידי אלפי בדים שעליהם הונצחו נופיה. ובכל זאת יש לאמנות קשר עם כסף, ובאותו חיבור כותב הרברט גם על היבט זה. תאוות הבצע - "חיה רעה וקשה לתיאור" - שמקננים בה הכוח הדוחף לפשע וגם למעשים של חסד. אפשר לומר שדואליות סותרנית זו היא אחד הנושאים הסמויים המשותפים לכל החיבורים בספר. אבל בהולנד "איש לא העלה בדעתו את השאלה, לשם מה קיימת האמנות - מפני שעולם בלי תמונות היה פשוט בלתי נתפש" (עמ' 42).
מי שיתבונן בציור של טורנטיוס, אותו "טבע דומם עם רסן" שבחזית הספר העברי, ייטיב לראות את הרוחניות השוכנת במשחק האור על חפצי יום יום, כמו כד כרסתני, גביע זכוכית וכד עשוי בדיל. מתוך האופל השחור של הרקע הם מגיחים אל עין הצופה בגלל האור הצפון בהם, בשעה שהרסן מובלע ולא מתפענח בנקל. אבל דווקא הרסן הוא התכונה המובהקת ביותר של הפרוזה המסוגננת בקפדנות של החיבורים המקובצים בספר הזה.
כך למשל, אחד הסיפורים מתוך "אפוקריפים הולנדיים" המצורפים לספר, הסיפור הקטן על שפינוזה, הוא בעל ממד עומק שאינו ניכר מקריאה ראשונה. השאלה שהטרידה אותי למקרא הסיפור הקטן "מיטתו של שפינוזה" היתה אם הסיפור אמיתי או בדוי, כשאר סיפורי ה"אפוקריפים", הקרויים כך אולי מפני שהם נסמכים על דמויות או אירועים אמיתיים, אך בודים סיפור בדיוני, כמו סיפור "האיגרת", שנסב על איגרת ששלח הצייר הגדול יוהנס ורמר אל ממציא המיקרוסקופ, ידידו ובן עירו, אנטון ון לוונהוק, ובה הוא דן באמת של האמנות לעומת האמת של המדע.
ובכן, הטרידה אותי השאלה: היה או לא היה, אמיתי או בדוי, והיא הרחיקה אותי מן השיעור שהסיפור מלמד. וזה סוד קסמו של הרברט, שהוא מרחיק את תשומת הלב ממה שהוא בא לומר באמצעות הפרטים שהוא מביא בסיפורים. וכי מה זה חשוב אם היה או לא היה? הסיפור נוגע ללב באופן כה עמוק, היה או לא היה. מסופר בחלק בירושה, שתבע לעצמו שפינוזה אחרי מות אביו ב-1646. האיש הרוחני הזה, החסר כל חוש מעשי, כפי שמאפיין אותו הרברט, שכר עורכי דין, זימן עדים והגיש תביעה על חפצים מבית אבא. הוא רצה במיטה שעליה מתה אמו דבורה, בכיסוי בצבע זית כהה, במחתה, בכד חסר אוזן מבדיל, בשעון מקולקל ובשאר חפצים. הוא זכה בתביעה, אבל אחרי כל הטרחה ויתר על הכל ולקח לעצמו רק את המיטה עם הכיסוי - "מעשה תמהונות יוצא דופן".
הרברט נמנע מכל פסיכולוגיזציה של המעשה הזה, שהרי מי שיודע כי אמו של שפינוזה מתה עליו בהיותו בן שש, יכול להפליג בפרשנויות פרוידיאניות-לאקאניות. ואילו הרברט, בדרכו המפוכחת, האירונית עד כאב, מלמד אותנו פרק בפילוסופיה של שפינוזה וכותב שבמעשהו זה רצה "לומר כי המידות הטובות אינן כלל וכלל מקלטם של החלשים, ואילו הוויתור הריהו מעשה אמיץ של אלה המקריבים (לא בלי צער והיסוסים) דברים שהכל להוטים אחריהם בעבור עניינים בלתי מובנים וגדולים".
הציור של "תור הזהב" באמנות ההולנדית הוא ציור שנענה לתביעותיה של חברה בורגנית, דתית אך סובלנית, רפובליקנית, בריאה ועשירה, אשר "רוחשת שנאה במידה שווה לקיסרים ולענקים" (משפט הסיום של "חריט הארוך", עמ' 128), חברה של יורדי ים וסוחרים, "ציוויליזציה אשר אדניה הם - מזון, כסף ועמוד עץ שבשיאו קבועה קורת רוחב" (משפט הסיום של סיפור "הקברניט", עמ' 126). הרברט מרוסן עד כדי כך שאינו כותב "עמוד התלייה" וממיר אותו בתמונה מטושטשת של "עמוד עץ שבשיאו קבועה קורת רוחב". כשם שבדוגמה הקודמת הוא מסתפק במלה "ענקים", אולי משום שאמירת הדברים במלואם יש בה מן הוולגריות.
אחד החיבורים מרניני הלב ביותר והנגישים ביותר בספר הוא "הריח המר של הצבעונים" (עמ' 44), המספר על הטוליפומניה שאחזה בהולנד ועירערה את כלכלתה. זה חיבור מפואר ומצחיק הנסב על רדיפת בצע מצד אחד ועל אהבה לפרחים מהצד האחר. הספר דורש קריאות חוזרות, ואולי הוא מיועד בעיקר לחובבי אמנות, לציירים, להיסטוריונים של האמנות ולמי שהאהבה לספרות זורמת בדמו כמו הלויקוציטים והקריאטינין, האלבומין וההמטוקריט, החלבונים וההמוגלובין והנויטרופילים.
"אני מכיר טוב, טוב מדי את כל הייסורים ואת עמל השווא של מה שקרוי תיאור, וגם את ההעזה לתרגם את הלשון הנהדרת של הציור ללשון... שנכתבים בה גזרי דין ורומאנים על אהבה", כותב הרברט, אבל הוא עשה זאת, ובאופן נהדר. יבורך דוד ויינפלד השוקד על הרקת השירה הפולנית והפרוזה של המשוררים הפולנים הגדולים לעברית ומעניק לנו שעות של עונג נדיר, ותבוא על הברכה הוצאת "כרמל", שמוציאה לאור את הספרים הללו שאינם עומדים במבחן השוק.
