שירה כתהליך מיסטי. עיון בשיר אחד של יוסף צבי רימון, משורר שומר מצוות, נשכח כמעט. במלאות חמישים למותו, בו' טבת תשי"ט
מימין אז"ר, משמאל י"צ רימון ובתווך דוד רימון, בן המשורר. הזיווג בין המשורר לאלוהיו
כשלוש שנים אחר עלייתו של יוסף צבי רימון לארץ, פנה אליו זקן הסופרים אז"ר (אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ') וביקש מפרי עטו שיר לקובץ "יזכור" שפירסם בתרע"ב (סוף 1911) לזכר חללי היישוב העברי המתחדש. רימון שלח את שירו "נדחפתי בתחילת לילה". השיר כונס מאוחר יותר בקובץ שיריו השלישי, "במחזה", שראה אור ביפו ערב מלחמת העולם הראשונה.
נדחפתי בתחלת לילה
אל בין הרחובות;
כי כבדו ילדי לבי,
על כסא צנחתי.
היה העולם נים ולא נים
וחלומו - רעש-השוקים.
היה מחי רשות הרבים...
יש אורה רבה בשחקים,
ואני לא ידעתי;
יש חשכה אימה בתהומות,
ואני לא ידעתי;
באו רוחות מכל קצוי תבל,
נדים ולא נדים
נשאוני הרוחות, והמה לא ידעו -
גם אני לא ידעתי...
כבר בתחילת השיר מתברר כי המשורר אינו נדחף "ברחובות" אלא "בין הרחובות": לא רק הזמן אלא אף מיקומו של המשורר מעורפל, "בין הרחובות" על משקל "בין השמשות". בראשית השיר מסומן המרחב שבתוכו הוא כנראה מתחולל: א-טופוס וא-כרונוס, כלומר: המרחב המיתי. הפסיוויות מאפיינת את מצבו של המשורר: הוא נדחף, רגשותיו כבדים והוא צונח, מוחו אינו בשליטה, נישא על הרוח ואינו יודע. סוף החלק הראשון מצביע על אנלוגיה בין המשורר לבין העולם: כמו העולם, גם המשורר ספק ער ספק ישן. לזמן ולמקום העמומים נוסף קיום ערטילאי של המשורר המופיע כמי שהחוץ נטל בעלות על מוחו.
אבל העניינים מסתבכים בחלק השני, שכן מה פשר הגילויים המפליאים בשמים ובתהום: אורה רבה וחשכה איומה? ומה לא ידע המשורר? ולמה זה אפילו הרוחות אינם יודעים? השוטטות בלילה, ההתרגשות הרבה, הרחובות והשווקים מפנים לעלמה בשיר השירים, המספרת: "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי... אקומה נא ואסובבה בעיר, בשווקים וברחובות, אבקשה את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו".
מה חיפש רימון, והאם מצא? בסוף השיר נושאות הרוחות את המשורר כפי שעשו פעמים רבות ליחזקאל הנביא (רימון כתב עליו ספר עיון).בכל הפעמים שיחזקאל מדווח על אירוע כזה, מופיעה רוח האלוהים הנושאת אותו עם מחזה נבואי. הקשר בין נשיאת הרוח לאי-ידיעה ("והמה לא ידעו - גם אני לא ידעתי...") מתייחס לנביא נוסף, אליהו, שהטיל קללת בצורת על ארצו. אחאב חיפש אחריו, ועובדיהו, מצאו וביקש שלא ייעלם: "והיה אני אלך מאתך, ורוח ה' יישאך על אשר לא אדע, ובאתי להגיד לאחאב ולא ימצאך והרגני...". הנה תימה ידועה לעייפה: המשורר או האמן כנביא. אבל רימון מעשיר את התמה באמצעות תורת הסוד שהיה אמון עליה יותר ממשוררי דורו. העלילה בתשתית השיר נרקחה מחומרי המיתוס היהודי.
ה"זוהר" קורא את שיטוטי העלמה בשיר השירים כגעגועי השכינה, היא כנסת ישראל, אל האלוהים. כמו השכינה, גם המשורר נדחף בתשוקתו להתגלות אלוהית. אלוהים נגלה בעד מסך - ענן, ערפל, עשן וכדומה. בתורת הסוד נדרשה התגלות מעין זו בעש"ן כנוטריקון: עולם (מקום), שנה (זמן), נפש (אדם). ואכן, גם המשורר מחפש אחר האלוהים בעש"ן: מקום-לא-מקום (בין הרחובות), זמן-לא-זמן (תחילת הלילה) ולאדם ספק ער ספק ישן (נים-לא-נים).
דימוי המשורר כנביא מודרני מקבל דגש מיוחד באנלוגיה לשכינה, היא ספירת מלכות. הן הנביא, הן ספירת מלכות נפעלים על ידי הרוח (או הספירות העליונות במקרה של "מלכות") ומהעבר השני הם משפיעים על שומעיהם. לא רק השכינה אלא גם המשורר נדחף וגולה ממקומו. מלאכת השיר נתפשת כאן כיציאה לגלות, כלומר זעזוע הקיבעון של החיים. אבל אין עניינה של הגלות רק פירוד אלא תיקון, ואכן שירתו של רימון מבקשת גם לתקן. כך תופש בעל ה"זוהר" את השירה כמסייעת להשכנת הרמוניה בעולמות ולהורדת שפע ברכה בכך שמחברת את השכינה עם האל בסוד הייחוד הקדוש ("רזא דייחודא").
כך אפשר להבין את הציור של המשורר הצונח על כיסא. הכיסא הוא מסמן של עולם הבריאה. דימוי האדם היושב על כיסא הוא מלכות דאצילות היורדת לעולם הבריאה כדי להשפיע. "על כיסא צנחתי" הוא איפוא דימוי קבלי לאופן פעולתו של המשורר על העולם: שירתו מבקשת להשפיע על העולם.
הפסיוויות עשויה להתבאר כ"ביטול העצמיות" המפורסם, שנועד להכין את הדרך לאיחודו של המיסטיקן עם האלוהים. העולם מנמנם וחולם על רעש השווקים. במונחים קבליים חלום העולם עוסק בקליפה ולא בתוך. לעומתו, מעמיד המשורר חלום-חזון אלטרנטיווי; שירתו היא חלומו הלא ממומש של העולם. האמנות נתפשת כאן כחלום והאמן כמחולל של המיתוס. "חלום בלילה" מתבאר בתורת הסמלים כגאולה בתוך גלות. המשורר מעמיד עצמו כמי שעשוי לפתור את חלום העולם. יוסף (צבי רימון) בעל החלומות.
לפנינו תיאור עז עוצמה של התהליך שעובר המיסטיקן בדרכו לחזיון המיסטי ולאיחוד עם האל. תחילתו של התהליך בדחף פנימי עז, חזק יותר מכל דחף חיים אחר המתקיים במיסטיקן, בבחינת "ורוח נשאתני ותיקחני... ויד ה' עלי חזקה" (יחזקאל). הוא אינו יודע את נפשו מהתרגשות, יוצא החוצה ולבסוף צונח על מקומו. אל מול השקט החיצוני של העולם המנמנם, מוחו מתפוצץ באלפי קולות והוא מאבד את השליטה על מחשבתו. מצב הנים לא נים הוא אחד התנאים הבסיסיים להתגלות המיסטית.
אם החלק הראשון של השיר מתאר את ההכנה לקראת ההתגלות, החלק השני מספר את תוכנה, או נכון יותר: מנסה לספר את מה שלא ניתן לתיאור. הבינאריות הפשוטה לכאורה של ההתגלות - אורה רבה מול חשכה איומה - איננה לב ההתגלות, אלא דווקא קריאות התימהון הבאות בעקבות המחזה המואר ונחשך חליפות: "ואני לא ידעתי!", מה שחוקר הדתות רודולף אוטו כינה "מיסטריום טרמנדום", הרגשת "המסתורין המלא הוד ואימה, הסוד המעורר חיל ורעדה". הנה מה שמתחולל אצל המיסטיקן: הגעה למחוזות אי-הידיעה, כלומר קיום בממד אחר, מעבר לממד הרציונלי, מעבר לידיעה כלשהי, ותהיה הנאצלה ביותר - אל הממד המיתי, הזיווג העליון בין המשורר לאלוהיו, ה-unio mystica המיוחל.
לאחר שנפתחים השמים לעיניו ותהומות איומים נפערים לרגליו, מגיע התהליך לשיאו: "באו רוחות מכל קצווי תבל" ונושאות את המשורר אל אשר לא ידע, או שמא לא יכול לתאר במלים. "באו רוחות" על משקל "בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו" בחזון העצמות של יחזקאל.
בנקודה זו נפרדה שירתו של רימון משירת בני דורו ואולי מכלל השירה העברית במאה העשרים: רימון אינו רק מדווח על חזון מיסטי שחווה; כתיבת השיר היא החזון, והשיר הוא פרי האחדות המיסטית. לא לחינם קרא רימון את שם ספרו השלישי, שבו כונס השיר, "במחזה". מלאכת השיר היתה לרימון עבודת אלוהים ובין טורי שיריו ביקש לשרות עם אלוהיו ועמו. עתים נפל שדוד לרגליהם, אבל עתים יכול להם, ואז נשאה אותו הרוח אל אשר לא יידע.
