מה שיכול היה ליהפך בשיר לעננת מועקה, לאד רעיל או לפתותי תקווה רגעיים, נהפך בפרגמנטים של ישראל פנקס למסר לאה, שיותר מכל ניכרת בו עייפות החומרים
ישראל פנקס. לבעלי הבחנה דקה בלבד
תצלום: דניאל צ'צ'יק
אנטנות וחיישנים: תשעים ותשעה פרגמנטים, מאת ישראל פנקס, אבן חושן, 2008, 71 עמודים
למרות שמו, "אנטנות וחיישנים", ספר הפרגמנטים של ישראל פנקס, לא מעיד על ניסיונות תקשורת ומגע; מגע אחרון בעולם, של מי שלפי עדותו מתכונן למותו. דומה שהספר הזה מעיד דווקא על הוויתור לגעת, ועל תחושת החולי הכרוכה בוויתור כזה. "גיבור" הפרגמנטים האלה, בדומה לשורת שיר מפורסמת של אחד מעמיתיו, יודע ש"כל זה אינו שלי" - לא מפני שהעולם עבר דרכו, השנים חלפו ובאופק כבר נראים קווי מתארו של שער החוק, אלא מפני שהוא עצמו סירב בתקיפות, ועדיין מתמיד בסירובו, לנטוש את עמדת "הגיבור הראשי".
הפרגמנטים עשויים פיסות ושברי זיכרון, תמונות משפחתיות, מעשים קטנים ולא מפוענחים שממרחק השנים נצבעו באיזו משמעות חדשה, לא מפוענחת גם היא, וגם הפלגות בדיוניות אל ממלכת התודעה הקפקאית (הבאות לידי ביטוי לא רק בהצהרות על גזר דין שכבר נחרץ כי אם במופעיה השונים של הג'סטה התיאטרלית: "השחקנים עייפים. כמה זמן אפשר עוד להתפתל כך על הבמה ולנסות להצחיק?", עמ' 54; "התעוררתי משנת אחר-צהריים מעיקה ונדהמתי לגלות שנעל הבית שלי צמחה פתאום עד לגובה הברך!" עמ' 63). בפרגמנט המצהיר כי מקורו של הספר הזה "בקושי הגובר והולך לכתוב שירה ובה בעת בצורך להמשיך ולכתוב, על אף הכל" (עמ' 64), מזכיר פנקס את ההשפעה הגדולה של קפקא עליו, ואף מצטט את דבריו של ברהמס בתשובה למחמאה מפוקפקת שקיבל לאחר ביצוע הסימפוניה הראשונה שלו: "שיש כאן בטהובן, זאת כל חמור מבין. אך שזהו גם ברהמס, עניין זה שמור לבעלי הבחנה דקה בלבד" (שם).
הצהרות מסוג זה, וגם העדות על היות הפרגמנט "המשך ישיר של הכתיבה השירית שלי ושלב מאוחר שלה" (שם), עוטפות בקרום סמיך, כמעט בלתי חדיר, את דמות ה"דובר" שמאחורי הפרגמנטים, המקפידה לשמור על ריחוקה. המרחק הזה הוא סוד כוחו של הפרגמנט בטהרתו; מרחב קיומו, השונה ממרחבה של השירה וממרחבי המסה והפרוזה, מושתת על החיץ, על חומת התודעה השקופה, ואינו יכול להתקיים בלעדיהם. אך כדי להעניק חיים אמיתיים לפרגמנט, "הגיבור הראשי" של מחזה הפרגמנטים חייב לרדת מן הבימה.
פנקס מסרב לעשות זאת - הוא אוחז בקרנותיה, משאיר עליה חפצים סמויים, מוסיף להתבונן בה ולא במסך היורד. זה המרי השקט שלו, הממחיש את עירנות התודעה ואת קשיחותה, אך זה גם מקור מעידותיו אל הרחמים העצמיים (ודומה שפנקס מודע לכך, בכותבו, למשל: "גם צער על עצמך ועל נעוריך שחלפו נוטשים אותך בבואך לקידוניה", עמ' 69).
מדוע חשוב כל כך לאותו גיבור ראשי לומר "שזהו גם ברהמס", כלומר, שפנקס הטביע חותם ייחודי על ז'אנר הכתיבה הזה, ושאין הוא בבחינת חיקוי של "בטהובן", כלומר של קפקא? מפני שתפישת הזמן של גיבור זה נותרה נראטיווית, למרות ניסיון ערעור הזמנים שלה. רבים מן הסממנים המעידים, בדרך כלל, על אוטונומיית הפרגמנט, נעדרים מספרו של פנקס: הדחיסות המטאפורית, הפוערת פערים במחשבת הקורא, מפתה אותו בקסמה ומונעת ממנו "להשתקע" בתמונת עולם ברורה, עקיבה ולכידה; סמיכותם של המופשט והקונקרטי; עצמאותן של יחידות יסוד לשוניות או מבניות המשליטות את הגיונן על מרחב המחיה התחום.
מאפיין אחד של הכתיבה הפרגמנטרית אכן בולט כאן, והוא העמדתה של "שלמות" כלשהי מול הרסיסים - אך שלמות זו אינה קשורה ליפי העולם, להרמוניה אדישה או לשתיקת המוות, אלא לדמותו של אותו גיבור ראשי. הוא חושב, מדבר ומשפיע על הכל "נופך של ממשות" (עמ' 24), אבל כסות החוכמה שלו נעלמת. החידה הסתומה של הפרגמנט נשארת שטחית, חד-ממדית, ומה שיכול היה ליהפך בשיר לעננת מועקה, לאד רעיל או לפתותי תקווה רגעיים, נהפך כאן למסר לאה, שיותר מכל ניכרת בו עייפות החומרים.
ואולי דווקא לשטיחות זו חתר פנקס? אולי הוויתור הכואב על ה"סגנון" וההתמסרות ל"מתיקותה הממכרת של השיכחה" (עמ' 70) צריך היה ליצור משטח חלק, נקי? "לכאורה, מתקיימת כל הזמן איזו רציפות שבכוחה להשכיח מאיתנו את הצפוי לנו. מדי בוקר אנו מתעוררים אל היום החדש, שמחים עם המים בברז, הקפה המהביל במטבח (...) אלה אם כן החיים. כוחם רב להסיח את דעתנו מאפשרות הפסקתם. היא נוכחת ובלתי מתקבלת על הדעת בעת ובעונה אחת" (עמ' 17). הפרגמנט שובר את הרציפות הזאת בעצם מבנהו. הוא מנכיח את אפשרות הפסקת החיים ובה בעת חי. גם אם מערכת חיישניו של גיבורו הראשי שינתה את פניה, אי אפשר שלא להעריך את המרי הזה; התקוממותו של מישהו נגד משהו, שאחרי ככלות הכל ייחתם בנקודה.
