מלים רבות כתובות כל כך בשקט, צועקות עצמן מתוך מראה הספר;
משם
משם אני בלאט עכשו נגשת
משם ולא משום פנים של אדמה אחרת
מכאן,
מקצה חדה הרץ של עט על פני מחברת
מכאן, שהוא הסף האחרון למלתך, אהיה שותקת.
רק שתדעי - זאת יש בלבי ליד דמותך בספר
בין חול לשמש - ים, ומעליו הספר
ובין עגור שצוארו ארוך לבין המון שעל הסף - שירים כתובים על ספר
ובשירים הלילה מתהלך - וחומתו עליו סוגרת כמו כלא, ורועשת,
גם ללא דברים שמושרים
על-מנת להיות לספר.
ודינך השופט את עצמו את בלילות
ורואה בתוכם את הלחם,
כמו מתוך רחוב אל עששית סגורה, דולקת
הוא מביט, וכמו מתוך תבל אל שער-קרת.
הכוכבים לא מישירים ללכת כידך המחזיקה בחרט
את יושבת לספר על מרחקים. כמו אגדה את בדפים עוברת
רבוא ערים סרבו לשכח שמותיהן, או לזכרן בשקט
ואת מתוך העני באת ומן האש המרדפת נוף מולדת
וזכרת ברעם
ושכחת בשקט.
ולא שכחת מאומה
מן הכח היורה את מחשבתו
ומהודו של בכי
בעשותך אותו ללב אחד
שאהבת-עולם שבו, שחסד חכמתו נתן לי כאן - שאין דבר בו זולתך, למעני עכשיו.
בת-מרים.
רעים היו ימי שני חייה של המשוררת יוכבד בת-מרים (1901-1980). שני ילדים נולדו לה מחוץ לנישואים: מרייסה, בתו של המשורר שמעון הבונה, שנרצח בפקודת סטאלין בשנת 1937, וז'וז'יק, בנו של הסופר חיים הזז. ב-1948 נפל ז'וז'יק בקרבות על ירושלים. אחרי מות בנה גזרה בת-מרים על עצמה שתיקה במשך כמה שנים, הסתגרה בביתה, לבשה שחורים וחדלה ליצור. ספר שיריה האחרון, "שירים" (ספרית פועלים, 1963), הוקדש לבנה ולזכרו.
בשנות החמישים למדה בתה מרייסה בארצות הברית, ובתקופה זו כתבו זו לזו מכתבים. השיר שלעיל נמצא בתוך אחת מחבילות המכתבים שנמצאה אחרי מות המשוררת. השיר אינו מופיע בקובצי שיריה, ואף לא התפרסם בשום כתב עת או עיתון. יש להניח שנגנז מפני שנעלם בין דפי מגירה, או שהמשוררת ראתה בו חשיפת יתר. ייתכן גם שלא ראתה בו שלמות.
המפתח לפענוח כוונת השיר טמון אולי במכתבים שכתבה בת-מרים לבתה בתקופה של כתיבת השיר, ובהם חוזרת השתיקה, או "נשמת השתיקה", כמוטיב. השתיקה היא פנייה למהות הפנימית וכך פונה היא אל בתה ומדריכה אותה לקראת צאתה אל החיים:
"החזיקי את עצמך בביטחון וגאווה. למדי הרבה לשתוק ולסבול הרבה פנימה - איש לא יכיר עלייך שום דבר - זהו מגן ומבצר - והרי זקוק אדם למגן גם בפני אוהב" (22.4.53). ובמכתב אחר היא אומרת: "כי הרבה הרבה בינה יש בשתיקה הקורנת - נקבע לנו חוק לא להאשים את הזולת - אלא להשתדל לתקן את עצמנו. טאכטר שלי" (2.4.53). ועוד קטע ממכתב:
"טאכטר מריסהקה קינד מיינע ברוכה היי. קיבלתי היום שני מכתבייך - על הצמיחה הפנימית שלך ועל השתיקה. - תאמיני כי לא להאשים את הזולת - לא מחמאות, אך הגדרה בלתי אמצעית ונכונה - הראית עלי עץ בשחר מוקדם וראשוני קרני השמש נוצצים באגלי הטל שעל העלים? טעמו של מכתבך זה - כטעמי הטללים הללו - כאילו לתומי ראיתי את המראה והרי בכל פעם מחדש מראה זה מרעיד ומפליא את הלב - ואת לא דיברת וכל המכתב כולו כנישמת השתיקה ומה העלים המדובבים בטל - אף שתיקתך פרושה נלחשה בקצב נשימה" (28.4.53).
השיר הגנוז מתפרסם בגיליון מס' 3 של כתב העת "מראה" לספרות, אמנות והגות יהודית של המרכז האוניברסיטאי אריאל בלוויית מאמר פרשנות של מי שגילתה את השיר, הד"ר זיוה פלדמן מן המחלקה למורשת ישראל במרכז האוניברסיטאי.
