למרות הרעב הגדול והעצבות התהומית שב"צייד בודד הוא הלב", המסר החבוי בספר הוא האמפתיה לזולת, האהבה והנתינה
קרסון מק'קאלרס ותמונה מן הסרט "צייד בודד הוא הלב". נולד מהמוסיקה
צייד בודד הוא הלב, מאת קרסון מק'קאלרס, תירגם מאנגלית אברהם יבין, הוצאת עם עובד, ספריה לעם, 2009, 396 עמודים
שמחה גדולה היא למצוא שוב את הרומאן "צייד בודד הוא הלב" על המדפים, הגם שאפשר עדיין למצוא עותקים שלו בחנויות ספרים מיד שנייה בתרגומה הישן והמשובח של הסופרת יעל מדיני. כשסיימתי את הקריאה בתרגומו החדש של אחד מגדולי המתרגמים שלנו, אברהם יבין, נמלטה אנחה מלבי וחשבתי, הלוואי הייתי כותבת ספר כזה.
"צייד בודד הוא הלב" הוא רומאן שנולד מן המוסיקה. כמו אופרה הוא בנוי מקולות שונים. אין זה מקרה שהגיבור המרכזי, הטנור של היצירה הזאת, נקרא סינגר, כלומר זמר, וכמה אירוני הדבר שסינגר הוא חרש-אילם שאינו מסוגל להשמיע קול או לשמוע מוסיקה; בזה הוא כמו מבטל את האפשרות שהיצירה הזאת תהיה באמת יצירה מוסיקלית. הרומאן מבטא גם את התסכול העמוק של הסופרנו, הקול המרכזי-המקביל ביצירה גדולה זו, קולה של הילדה המתבגרת בת ה-12, מיק קלי, החולמת על פסנתר ועל נגינה בו, ובגלל עוני משפחתה, והצורך לצאת לעבודה בגיל צעיר, אינה מגשימה את חלומה.
קול הבאס הראשון הוא באופן טבעי קולו של הרופא השחור, דוקטור בנדיקט מיידי קופלנד, הנביא הזועם והמטיף, הקורא לאחד מבניו בשם המגוחך קרל מרקס, איש שגם הוא שתקן ואינו מצליח להשמיע את זימרתו הפנימית העמוקה והקודרת, איש המעלה על הדעת את דוקטור מרטין לותר קינג עוד בטרם יעלה זה על בימת ההיסטוריה. הבאס השני, הנשמע כעין הד שלו, הוא זה של הנווד המתלהם, האלכוהוליסט, הקומוניסט, ג'ייק בלאונט. הבריטון הוא אולי קולו העדין של ביף ברנון, בעל בית הקפה "ניו יורק", שכל הגיבורים נאספים אליו כמעט בכל ערב, איש מאופק וחרישי שאינו מסוגל לתת ביטוי לרגשותיו.
אלה הן חמש הדמויות המרכזיות של הרומאן, והן מורכבות, עגולות ושלמות. לצדן משחקים עוד זמרי משנה, כמו האלטו של פורשיה, בתו של הרופא השחור, וכמו הסופרן של הילד ג'ורג', אחיה האהוב של מיק, המלווה אותה בטיוליה ברחובות העיר עם ראלף התינוק.
"צייד בודד הוא הלב" הוא הרומאן הראשון פרי עטה של קרסון מק'קאלרס, הסופרת בת הדרום, ילידת קולומבוס, ג'ורג'יה. היא התחילה לכתוב את הספר טרם ימלאו לה עשרים, ופירסמה אותו ב-1940, בת 23. מעטים ונדירים הרומאנים הבשלים והשלמים שנכתבו על ידי אנשים כה צעירים, אבל בהתחשב בחולייה ובחייה הקצרים של מק'קאלרס, אולי אין בכך משום הפתעה. מי שמביט בקלסתרה רואה פני ילדה עדינים, צעירים וזקנים כאחד, שמפיקים רעב גדול ועצבות תהומית. אולי מה שהכשיר אותה לכתיבה כה מורכבת ובשלה היתה האוזן המצוינת שלה, שהאזינה לקולות שדיברו, מילמלו או שתקו סביבה, הטמיעה אותם והכירה את ייחודם. היה לה ככל הנראה זיכרון מוסיקלי לא מצוי.
יש להניח שקיים ברומאן רובד אוטוביוגרפי מובהק. את בת דמותה, מיק קלי, הוליכה תשוקתה למוסיקה להאזין בסתרה של חצר אחת לרדיו של זרים, שנהגו לשמוע מוסיקה קלאסית, ואחרי ששמעה לילה אחד סימפוניה של בטהובן, נחקקה זו בראשה עד שיכלה לשחזר אותה מן הזיכרון בכל עת. גם ב"חברה בחתונה" (יצא ב"כתר" בשם "חברות בחתונה"), הגיבורה פרנקי אדמס היא נערה כבת 12, ושם מלווים את הנובלה הנפלאה הזאת צלילים של כיוון הפסנתר בבית השכן. צלילים ולא מוסיקה רצופה. גם שם בא לכלל ביטוי תסכול עמוק בכל מה שנוגע להחמצה של לימודי מוסיקה.
ואכן, בת 17 הגיעה קרסון מק'קאלרס לניו יורק כדי ללמוד פסנתר בג'וליארד, אבל היא איבדה את הכסף לשכר הלימוד והחלה לעבוד בעבודות שונות וללמוד בערב כתיבה באוניברסיטאות של קולומביה וניו יורק. כך או כך, היא מוכרחה היתה לוותר על תשוקת הנגינה בגלל מחלת ריאומטיזם והתקפי שבץ חוזרים ונשנים.
בשנת 2000 פירסמה עורכת מדור הספרים של "לה מונד", ז'וזיאן סאוויניו, ביוגרפיה של קרסון מק'קאלרס, שממנה אפשר ללמוד כי בחייה הקצרים - היא מתה ב-1967, בת חמישים, לאחר שבץ מוחי - היתה אשה מיוסרת ומעונה. סאווינו כתבה עליה: "חולנית, משותקת, אלכוהוליסטית ושרויה בדיכאון". קרסון מק'קאלרס נולדה כלולה קרסון סמית בעיר הקטנה התעשייתית קולומבוס שבג'ורג'יה, המתוארת ברומאן כמקום קדורני של ניוון ועוני, ונישאה לסופר חסר כשרון, ריווס מק'קאלרס. הזוגיות שלהם היתה רצופת משברים והם התגרשו ונישאו בשנית, כשאינם יכולים לוותר על הייסורים שגרמו זה לזה. שניהם היו ביסקסואלים. היא שתתה ועישנה ללא הרף, היתה וכחנית ומתקוטטת, אבל בתוך שלושים שנה כתבה לפחות חמישה רומאנים מצוינים.
הבימאי ג'ון יוסטון, שעבד עמה על העיבוד הקולנועי של "השתקפות בעין זהובה", כתב בזיכרונותיו שהוא זוכר אותה כיצור שברירי בעל עיניים זוהרות ויד רועדת. בת 31 כבר היתה משותקת בצד השמאלי של הגוף. אחרי מלחמת העולם השנייה, שבערבה מתרחש הרומאן, ניסתה להתאבד. שנים אחדות אחרי כן התאבד בעלה בבליעת כדורי שינה. סאוויני מתארת אותה כאשה שלא בגרה מעולם, בעלת רגשות עזים.
רבים פירשו את "צייד בודד הוא הלב" כרומאן אנטי-פאשיסטי. אבל הפרשנות הפוליטית מצמצמת את טווח העומק שלו. הסופר גרהם גרין כתב על מק'קאלרס שהוא מבכר אותה על פני ד"ה לורנס ופוקנר דווקא משום שאין לה מסר. אבל גם זה אינו מדויק. דומתני שהמסר החבוי בין דפיו הוא האמפתיה לזולת, האהבה והנתינה, שאין בכוחן לגאול את החיים, אבל יש בהן לתת בהם טעם.
כזה הוא סיפור אהבתם של החרשים-אילמים סינגר ואנטונפולוס, הראשון אולי יהודי, שכל סובביו מעריצים אותו על חוכמתו והקשבתו, והשני יווני, קצת מפגר, שכל מעייניו באכילה, בעיקר באכילת ממתקים ובשתייה. בין השניים אין דיאלוג ממשי, כי היווני השמן אינו מבין את סינגר, המדבר אליו לפעמים בשפת הסימנים, אבל יש ביניהם אהבה גדולה, אולי חד-צדדית ואולי הדדית, הדבר אינו ברור לגמרי. כשאנטונפולוס מורחק מן הבית בגין התנהגות לא הולמת לבית חולים לחולי נפש בעיר רחוקה, נוסע אליו סינגר בחגים ומביא לו מתנות. הוא חי למען הנסיעות הללו, חוסך כסף בשביל המתנות שישמחו את ידידו האומלל, ולמען הביקורים. זו פרשת אהבה מן הגדולות בספרות, אהבה ללא תנאי, ללא אינטרס, ללא תמורה, ללא תועלת וללא מין. אהבה חשופה ועירומה מכל עניין זר.
לא כן אהבתם של הסובבים את סינגר כלפיו. הם מפיקים מחברתו השותקת שלוות נפש ורוגע. בעיקר שני החוזים הגדולים, הרופא השחור בעל החזון על גאולת השחורים שלא בדרך אלימה, וחזונו של בלאונט על גאולת פועלי בתי החרושת בדרך של שביתות ומחאות. כל הגיבורים נושאים את עיניהם אל סינגר כאל המושיע. קופלנד, המאמין כי הוא יהודי, רואה בו שותף לגורל בני עמו הנדכאים. מיק אהבה אותו יותר משאהבה את בני משפחתה.
היכולת המופלאה של מק'קאלרס לכתוב על השחורים בדייקנות ובאמפתיה היא אולי הדבר המרשים ביותר ברומאן הזה, ובמיוחד העובדה שחזתה, דרך חזונו של גיבורה דוקטור קופלנד, את מצעד המחאה הגדול לוושינגטון שערך שנים רבות אחרי כן דוקטור מרטין לותר קינג. הספר נכתב בשנות השלושים - קודם שלבנים, להוציא את פוקנר, כתבו על השחורים מתוך ידע והבנה.
"צייד בודד הוא הלב" הוא רומאן העוסק בחריגים ובבדידותם ובצימאון לאהבה שאינו ניתן לסיפוק. הרומאן פותח בסיפורם של זוג האילמים: "סינגר חי בסערת נפש ודאגה תמידיות, אבל אנטונפולוס היה תמיד שאנן ועם כל מה שקרה לא סר החיוך השלו מפניו". הרומאן מסתיים בקולה של הדמות הפחות מעוררת תשומת לב - דמות חידתית, לא ברורה, אך מעוררת למחשבה - ביף ברנון, שמחזיק את המסעדה שלו פתוחה כל הלילה, כי "יש מי שאחרת לא היה רואה אותם אף פעם". בתמונת הסיום הוא מחזיק בידו פרח ציניה ומשחק באוהב לא אוהב תוך תלישת העלים. "אבל את מי הוא אוהב עכשיו? לא אדם מסוים. כל אדם הגון שנכנס מהרחוב לשבת שעה ולשתות כוסית". עם זאת הוא חש בדידות כה גדולה, עד שהוא אוסף אל סביבתו את חבריו, את סינגר המת, את מיק שאהב כל כך, את בלאונט, שאגרופו סוגר על פיו, ואת הרופא השחור של העיר, שנאנק בינו לבין עצמו. דווקא בביף ברנון, דמות חרישית ונידחת מסיימת מק'קאלרס את הרומאן המענג והעצוב הזה, בהעניקה לו רגע של חסד, שדרכו שואל הקורא את עצמו לרגע אם אין הוא ביף לב-לבו של הרומאן.
