נתן זך הוא שהקים מחדש את השיר העברי על הגבול הדק בין הנייר והעיניים העוקבות אחר הסימנים, ובין הקול העולה מעבר לנייר
היכן מתקיימת יצירת הספרות? זו שאלה שפנומנולוגים מתלהבים להשיב עליה, ויכולים לנהל שיעורים ארוכים על אופן הקיום של יצירת ספרות אי שם בין הרומאן למציאות. העסק נהפך למעניין כאשר מדובר בשירה, מפני שהשאלה אינה על "מציאות כמו שמכירים אותה בעזרת המחבר".
היכן מתקיים השיר? התשובה משתנה ממשורר למשורר. ברור שהשיר המודרני מתקיים אי שם בין הדף, לעינינו, ההולכות בעקבות הכרעותיו הסמנטיות והדקדוקיות של המשורר, חיתוך שורות, מלים גוררות מלים, בתים וסימני פיסוק, בין כל אלה ובין קולו של קורא כלשהו, אולי המשורר, אם מכירים אותו, ואם לא מכירים אותו, מוטב, אזי קולו של המשורר כמו שהוא נבנה מן התנועות והעיצורים והמלים והשתיקות.
כל זה חשוב מאוד דווקא מפני שהשיר המודרני אינו חרוז ואינו שקול באופן שדורות רבים שמעוהו כאילו נכתב לבית תפילה, או לפולחן קולקטיווי אחר, שם נצרכה שירה בקול, כלומר דוקלמה, זומרה, לא נקראה, עדיין לא קיימה את ההתנגשות המודרנית בין קריאה דמומה של הדף ובין הצורך לקרוא את השיר ב"קול". דורות חלפו עד שהוסר מן השיר הפולחן הקולקטיווי, שבו קולו של המשורר היה פחות חשוב מיכולת הקהל לחזור אחרי המלים.
בקיצור, נתן זך הוא שהקים מחדש את השיר העברי על הגבול הדק בין הנייר והעיניים העוקבות אחר הסימנים, ובין הקול העולה מעבר לנייר. כך הכרתי את שירת זך, ובעיקר את הריחוף בין השיר המודפס לצליל העולה, לא כמו פרפר, אלא כמו מטוס ניתק ולא-ניתק מן האדמה, מגמגם, עף, ברהיטות המחכה לצזורות, להפסקות, להחלפת הרגל הרוקדת.
ואולי רק נגינה, כיוון שהיא סתומה,
ההרגשה, קרא לה כאשר תקרא:
ואולי רק נגינה, והנה הנה,
מהוססת בערב כזה באין
התלהבות רבה, רגש מוגמר. כך ניגן
בשעתו בוודאי גם דוד. אך שאול לא חשד:
בבטחה גברית הטיל את החנית כמו
באו כאן לידי ביטוי מנגינת דוד
דברים פסוקים וחתוכים כמו
ראש גלית הערוף.
זו המוסיקה של זך, שהתפרשה אצל כל כך הרבה ערלי אוזן כוויתור על המוסיקה, ואין ספק שהציבור הגדול והמשחית של המורים לספרות, תחת גרדום "תוכנית הלימודים", שותפים לכריתת האוזן הזאת. כל כך בולטת המוסיקה, עד שאתה מנחש כי זך יגמור את השיר בנעימת ויתור על המאמץ ללכת בעקבות הזיגזג, והוא אומר כביכול "חיכיתם, והנה הסיום": "דברים פסוקים וחתוכים כמו / ראש גלית הערוף". אבל על שירת זך כותבים כאן בעמוד המומחים לשירת זך ואני מבקש דווקא לדבר על ה"אישי".
ככה הכרתי אני את שירת זך, אי אז בסיני הכבושה, בסוף 1967, כשהאיר לי המזל והסמל שלנו, דוד גינתון, הביא לי את "כל החלב והדבש". כי עם מה באתי מהתיכון לצבא? עם "כוכבים בחוץ" ועם "שמחת עניים" (כך בפירוש, הכרך הזה של "שירים משכבר" היה אתי כל השירות). וכל זה אינו אלא אמירה אישית לגמרי על הפגישה הראשונה שלי עם שירת זך, לרגל צאת שלושת הכרכים. כלומר הכרתי את שירת זך הרבה לפני שהכרתי את נתן זך, ועד היום ההיכרות הזאת לא מפריעה לי לקרוא את שירת זך, כאילו מדובר בשתי תופעות נפרדות, שירת זך המזוקקת, וקולו של זך, נניח על המשיבון, אומר מה שאומר.
אחר כך, בסוף 1972, כבר הייתי סטודנט, ולקחתי את "שירים שונים" לכלא 6, ואף כי אני מסלק בדרך כלל עותקים ישנים של ספרי שירה מפני כרך חדש, כמו הכרכים הללו, את הספר מכלא 6 אני שומר, משום שהחתימו לי אותו כשבדקו מה הכנסתי אתי לשם, בתור סרבן. אבל אני מספר את זה כי שם, בתא 6 של כלא 6, תא התורנים והמלשינים, והבריונים האלימים, ישבו כל מיני חיילים סדירים שכבר היו בכלא כמה פעמים, ומן הסתם הספיקו להיות גם אחרי השירות הסדיר בבתי סוהר אחרים, והספר של זך היה שלל רב בשבילם. הם לא העתיקו ממנו שירים שלמים, אלא חלקים שהתאימו להם. אחד חיבר מקטעים שונים שיר אחד והלחין אותם יחד. בעיקר אהובות היו על המעתיקים, עד התרגשות, השורות:
פרידה היא דבר קשה. הוא חייל באוסטרליה והיא
אחות המשרתת ביוון. זו הפעם הראשונה שנפרדו
אך למעשה לא היו יחד מעולם, כלומר, לא יותר
מאותן דקות ספורות הדרושות לאדם כדי להתאהב.
עכשיו החליט זך לכנס הכל, וטוב שעשה כך. השירים המוקדמים שלא כונסו עד היום מאירים את המופע הראשוני שלו כבחירה מודעת מאוד במה שביקש לגלות ומה הוא מבקש עכשיו לחשוף. עכשיו ששירתו התעבתה, ויש ויכוחים מעייפים על "בגידתו" בראשית דרכו, טוב שזך עצמו מביא אל הקוראים הכל. אחרי הכל, לומדים אותו, הרבה, וטוב שלומדים אותו. לכן טוב עשה שכלל שירים המעידים כמה הושפע זך אשר צינזר את עצמו אי אז, כמה הושפע דווקא משלונסקי.
חצות
ושוב
אלנבי-של-פסיעות זורם בדם,
בדל-פנס
מתיז על הבתים
שלל וידויים של צל.
רוח ים מגדת לרציף
על מלח וספינות אילמות מאוד
(אהבתי פרחה עם שודדים-של-ים.)
(...)
אולי אין זה שלונסקי. אולי זהו דווקא אלכסנדר פן, עם הדרמטיזציה הפאתטית של תל-אביב החורפית, כאילו עיר נמל רוסית, ובעיקר בהמשך הפואמה המוקדמת הזאת נותן זך לפן-או-שלונסקי להשתולל בו
אל תגידו: ראשו כבר מקריח.
אל תבוזו: אחרון הוא בתור,
לילה-לילה, עם אבדן רקיע,
נאבק הוא באכזר ובשיכור.
וטוב שזך פירסם את זה. טוב שפירסם שירים רומנטיים מרים כאלה מהשנים שלפני "שירים שונים" ולפני "שירים ראשונים". טוב שיש לו האומץ לומר: אני בניתי את הפואטיקה שלי, את הפרסונה שלי, ויש לי הרבה יותר ממה שקיבלתם. ראו כמה פן-שלונסקי יש בשורות הללו:
צהוב ניגר השיר מציפורנו של עט,
אטי עומסת את חולשותיו ברתת.
וכך, גם זך המוקדם, כמו שאוהבים לכנות את שירתו המוקדמת, הוא הרבה יותר מזה. איך קוראים שיר כזה? בעזרת ה"קול" שהכרנו כבר? או בעזרת "קול" חדש? ואולי שניהם יחד. מעין גרסת cover. מה שאינני מבין הוא מדוע צריך היה זך הקדמה מאת מורנו הוותיק, מנחם ברינקר. בתרבות הישיבות נקראת הקדמה כזאת "הסכמה". רב אחד נותן המלצה לרב צעיר יותר, שהוציא ספר חדש לאור. בשביל מה צריך זך, המוסד הוותיק הזה, שאת שיריו לומד כל סטודנט לספרות בארץ, ואת שיריו משמיעים ברדיו, בשביל מה צריך הקדמה? הנה עוד מקום שאפשר להתבונן בחרדת הביצוע של המשורר כמוסד.
