נתן זך: שלושה מאמרים על שירתו, עם צאת כינוס שיריו בשלושה כרכים
מלים ממתינות לניגון
מאת אורי הולנדר
שיריו המופלאים של נתן זך ניצבים כעת לצד שיריו הבינוניים והגרועים, ומציגים גרף יצירה תזזיתי, שאי אפשר לחמוק ממלוא משמעויותיו
כל השירים ושירים חדשים, מאת נתן זך, כרכים א-ג, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2008
לא קשה לדמיין את מבע פניהם של רבים כל כך מאזרחי הרפובליקה הספרותית העברית, שמבטם ייפול על שלושת הכרכים הללו. אחדים מהם, החוששים מן הרגע הזה מאז הכריז נתן זך (לפני שנים רבות) על עריכת "כל כתביו", ידמיינו מיד את מבחר שיריהם העתידי, וימקמוהו בבטחה בין הריבוי האבות-ישורוני או ההידור האצ"גי לשילוש הזכי הצחור. אחרים, שכבר מימשו את חזון מצבתם-בחיים, יפנו מיד למלאכת ההשוואה החשאית, שהרהורי כפירה בצדה (לא כפירה בעצם הכינוס, כי אם במימושו המוקדם מדי, שהרי נכתבו מאז שירים יפים וחשובים כל כך). אך אלה גם אלה לא יוכלו לחמוק מהבלח-מחשבה שלא ירפה: הופעתם של כל שירי זך, שאליהם עתידים להצטרף קובץ מסות וממוארים ולקט מחקרים נבחרים על אודותיו, היא אירוע ספרותי חשוב מאין כמוהו. כל מי שייחד לשירה העברית מקום בספריית נפשו, לא יוותר עליהם.
לעומת פני העמיתים-היריבים המצטמררים לנוכח מפעל האדירים הזה, שעורכיו ומפיקיו ראויים למלוא המחמאות על השקעתם שנשאה פרי, קשה לשער מה חושב חתן השמחה עצמו על יציר כפיו. המלה המלכותית "קאנון" מרחפת מעל שלושת הכרכים האלה ומטילה עליהם את צלה, אלא שטיב מעופה זה, בדומה ליחסו הנושן של זך אל העולם החוץ-שירי, מתאפיין בכפל משמעות. מצד אחד, זך נתפש כאבי הקאנון הבלתי מעורער של השירה העברית החדשה, משנות השישים ועד ימינו, ומבחינה זו נתיניו אכן חוסים בצלו. מצד אחר, פרסום "כל כתבי" מגדיר מחדש, באופן בלתי נמנע, את גבולות הקאנון, ועשוי לשרטט מפה חדשה בתכלית של גבולות הממלכה. הגדרה חדשה כזאת אכן מתבקשת עם פרסום הכרכים הללו, אלא שהיא אינה תואמת, כמדומה, את מעמדו של זך בעיני עצמו; שיריו המופלאים ניצבים כעת לצד שיריו הבינוניים והגרועים, ומציגים גרף יצירה תזזיתי, שאי אפשר לחמוק ממלוא משמעויותיו.
זך, בלי ספק, הוא "מגדולי השירה העברית במאה העשרים" ומי ש"נרתע וחרד מפני קאנוניזציה עצמית", ועל כן נאבק "לא רק, כדרכו, נגד כל דפוס שירי קבוע במסמרות, אלא גם נגד הדפוסים והנוסחאות שהעמיד הוא עצמו בספריו הקודמים" (דברי מנחם ברינקר בהקדמה שצורפה לכרך א, עמ' 8). אלא שאת הגיוון הסגנוני והתימטי של שירת זך המאוחרת, ואת מעבדת הניסיונות החדשה (כלומר, זו שהחליפה את "שירים שונים"), שראשיתה ב"צפונית מזרחית" ואחריתה בספר החדש הכלול בכרך ג', "בארץ עיפתה", אפשר לפרש גם כאובדן דרך, או כהפניית עורף למהלך שירי ייחודי, שננטש מסיבות מורכבות: "הוי כמה החלפתי עורות כנחש / וכנחש לא מצאתי את עורי הנכון, / אני מקווה שאמצאנו, וגם זה לא מדויק, / לפני המועד האחרון" (כרך ג', עמ' 447).
אכן, היישות המכונה "זך המאוחר" (גם זך, באירוניה האופיינית לו, משתמש לפעמים בכינוי הזה) עוררה ויכוחים לא מעטים; רבים מאוהדי שירתו המוקדמת של זך אינם מעריכים את שירתו המאוחרת (ראשיתו השרירותית במידת מה של פרק היצירה ה"מאוחר" יכולה להיות ימי חזרתו של זך מאנגליה, הספר "כיוון שאני בסביבה", ולמהדרין - שנת 1966, אחרי פרסום הספר "כל החלב והדבש") וויכוח זה, מן הסתם, יימשך עד אשר נזכה לפרספקטיווה היסטורית הולמת (שתוכיח, כמובן, את עליונותו של "זך המוקדם"). אך עובדה זו לבדה אינה מכתימה את גלימתו הקאנונית של זך.
מה שאכן מערער על מעמדו זה הוא שירתם של בני דורו, המתמידה להשביח מספר לספר, לצד אותם "חילופי עורות" זכיים; מי שיקרא ברצינות בשירתם של אריה סיון, משה דור, ישראל פנקס ובמיוחד טוביה ריבנר (אין זה מקרה שדווקא הוא הקפיד על פרסום מבחרים מוקפדים ולא על הקמת אנדרטאות מונומנטליות), יגלה כי הכינוס הזכי רק מסיט אל קדמת הבמה סוגייה שאחדים הכירו בה כבר בשנות התשעים - חנן חבר, רפי וייכרט, אריאל הירשפלד, אם להזכיר אחדים; גבולות הקאנון של השירה העברית "נפרצו", ונדרשת מפה חדשה שלהם.
משהו ברשימת הפרסים והכיבודים שזך זכה להם, המעטרים את "דבר היחצ"ן" הנלווה לכרכים אלה, מעיד כי זך עצמו מודע היטב, כנראה יותר מכולם, לעניין זה. אין כל רע, כמובן, בציון הישגיו המרשימים כשלעצמם, אך מדוע נזקק זך לרשימה זו, שנפתחת בקביעה: "נתן זך אינו זקוק כמדומה להמלצות"? הנה כמה דוגמאות נבחרות מן הקטלוג הזה: "בין השאר, היה אחד מחמשת המשוררים המוזמנים על ידי אוניברסיטת קייפטאון שבדרום אפריקה למפגש הספרותי הראשון של המדינה העצמאיתלאחר שלטון האפרטהייד הגזעני (1991)... זך הוא חבר-מייסד של ?פרלמנט הסופרים הבינלאומי' שהוקם לאחר פרשת הפאתוה (פסק ההלכה האיראני המוסלמי המתיר דמו של אדם) נגד הסופר סלמאן רושדי, בשטרסבורג שבצרפת. באותה הזדמנות קרא הפילוסוף הצרפתי הנודע ז'אק דרידה משירי זך, בתרגומם לצרפתית על ידי פרופ' שרלוט ורדי, בקתדרלה של שטרסבורג. כמה שנים לאחר מכן הוזמן זך לכנס המשוררים הקדם-אולימפי הראשון שנערך ביוון לאחר כאלפיים שנה... לעומת זאת הוחרם על ידי נציגי מצרים ולבנון בכנס בינלאומי ים-תיכוני שהתקיים בלודב שבדרום צרפת, אבל הנהלת הכנס אילצה את שני המתנגדים לפרוש ממנו... שמו נחקק, בין שאר מרצפות האבן של גדולי יוצרי העולם, בכניסה לאוניברסיטת תל-אביב, לצדו של נתן אלתרמן".
מי שהגדיר את עצמו "אזרח העולם" אמנם מעניק באמצעות קטלוג הכיבודים הזה מובן חדש לאמרתו הנושנה של פאולוס, "אזרחותנו בשמים היא" (איגרת אל הפיליפיים, ג 20), אך מרצפות האוניברסיטה והשם המפורש דרידה לא ישנו את העובדה שרק מי שאינו בטוח באמת ובתמים באיכותם של הכרכים החתומים ייתן ידו לפרסום כזה, החורג אפילו מגבולות המגלומניה הזכית המוכרת.
מה קרה לשירתו של זך אחרי "כל החלב והדבש"? מדוע פירסם את מסתו "זמן וריתמוס אצל ברגסון ובשירה המודרנית" אחרי שעמדתו האנטי-חרזנית נהפכה עוד קודם לכן, ובמהירות שיא, לעמדה השלטת? כיצד השפיעה על שירה זו חדירתו של הפוליטי, לאחר שדחתה בראשיתה את הפוליטי מכל וכל? מהו יחסו האמיתי של זך אל אלתרמן? ומה, אם בכלל ישנה כזו, תפישתו המוסיקלית: המוסיקה החדשה, המוסיקה הישנה, או "הניגון"? האם מצא זך את "ניגונו" שלו, או שמא מלותיו עדיין "ממתינות לניגון. הנופים / זרים למגע. העין רואה, לא יותר. / הלב עוד אינו מדבר" (כרך א, עמ' 341)? עדיין לא ניתנה תשובה אמיתית על השאלות האלה, וכעת, עם כינוס כל השירים, קל יהיה לדון בריבוי פניהן. אך גם בלי להשיב, לפי שעה, על השאלות, דומה שספרו האחרון של זך, "בארץ עיפתה", רומז על כמה כיווני מחשבה אפשריים.
העובדה הבולטת ביותר בספר הזה היא רצון כלשהו - רצון אפשרי, שאפשר להתווכח עליו - "להחזיר עטרה ליושנה". אחרי שנות נדודי השירה מבקש זך לכונן שוב מין "בית זרים" (מן השיר "מתבושש" שב"כל החלב והדבש"), כלומר, מרחב שיעניק צורה חדשה לנוודותו השירית: "שירה אינה מלים. גם לא עשייה / שסופה מעשה. וזה דבר קשה / ואינך יכול למד אותו אלא במידתך / וזוהי מולדתך, יעודה או יעודה. / והיא תמד אותך בכף ידה / ותפרה אותך בטוב וגם ברע, ובה / תקים ביתך ולא יהיה לך אחר / גם אם יהיה למאכולת אש או יחרב פתאום" (כרך ג, עמ' 435).
"בית הזרים" הזה חוזר אל אחדים מן הניסיונות שהוכחו כ"מוצלחים" בספר "שירים שונים", ומנסה לשכללם. יש לכך עדויות סגנוניות, דוגמת השיר "מה שלבי", הפונה שוב אל המבוך הלוגי-לשוני הנושן ("מה שלבי לפי מגלה / ולא חומל / הוא מה שותי מאמלל, / הרי זאת כמעט תבל / מה שאותי מאמלל", כרך ג', עמ' 419), כמו גם עדויות תמטיות, המציגות הופעה מחודשת של מקומות ונופים רבים הנעים בין הלוקלי לאוניוורסלי, ומתכתבים עם קודמיהם. על אלה גם אלה מרחף צלם של הבאים "לסלק אותנו מן הדרך": "אתה שוכח את הדרך והנה הדרך נשכחה. // כל המלאכה הזאת והטרחה. / את העיקר שכחנו. אבל מה היה העיקר? / איך שהעולם פנה לנו עורף, איך שאיבדנו זמן (יקר). / היינו עסוקים מדי עם הזמן (שעבר)... לא כך תיארנו לנו את העניין אז (מזמן) / אבל כך נתגלגלו הדברים. / הנה כבר באים ממשלות, עיתונאים, קבלנים / לסלק אותנו מן הדרך" (כרך ג, עמ' 373).
אבל בחומרי השיר של זך חלה תמורה, שאינה מאפשרת לו להעמיד "שירים שונים" מסוג חדש. תמורה זו קשורה בפנייה הזכית אל העתיד הקרוב והלא ידוע, שאינה יכולה להיתרגם לשום זמן אחר. פעם זך יכול היה לומר: "יש איזה שורש עמוק / שאיננו מצמיח / יש איזה רוש מוסתר / אשר ממתיק" (כרך א, עמ' 72); השורש העמוק אולי יצמיח משהו ויש איזה רוש אשר ממתיק, אך אין שום אפשרות לחרוג מן ההווה המר-מתוק הזה, ולקבוע: זה השורש שהצמיח. לכן ההתרפקות על העבר בספר הנוכחי (כבר למן שירו הראשון, שבתיו נחתמים בשורה שהעניקה לו את שמו: "כמה נהדרת היית", כרך ג, עמ' 307) מעוקרת במקרים רבים מן הסגולות שהעניקו לשיר הזכי את ייחודו. העדרן משאיר על הדף מלים שניגונן אבד להן: "מעבר לפינה שאגת אופנוע. / כן, היתה לך שמלה כתומה. / אני מתלבט לאן ללכת. / כמה נהדרת היית" (שם).
שוב ושוב מופיעים אזכורים דיאלקטיים, הנעים בין הוויתור על העתיד הקרוב להצהרה שכבר אינה רבת-פנים כי אם ישירה ובוטה: "אני חי בציפייה" (כרך ג, עמ' 424). ציפייה זו, כמשתמע מן השיר "מקום" (עמ' 453-454), היא "הציפייה למה שהיה ולא היה" - לא למה שיהיה. הנימה הנוסטלגית של "צריך היה" (עמ' 327) מאיינת קביעות דוגמת "ויהיה לזה המשך - וההמשך ידוע" (עמ' 324), ונחתמת פעם אחר פעם בהצהרות כגון: "האוניות העתידות לבוא / כבר באו מזמן" (עמ' 332). זך מתייחס לביטולו של העתיד הקרוב גם באופן ישיר בשירים אחדים, באומרו כי "החטא היה בדחיקת הקץ: // הרגע שאותו צריך היה להשהות / לא מפני שהוא מובן או טבעי / אלא מפני שהוא אפשרי" (עמ' 314).
מה ניסה, אם כן, להשיג זך בחזרה זו, שכישלונה גזור מראש, אל הפואטיקה הישנה? עניין זה קשור בהופעה מחודשת נוספת, זו של העולם כ"ניגון", שהמשורר מנצח עליו: "כל שחר הוא קם קצת לפני השחר... בתנועות יד כמו של מנצח / הוא מצווה עליהן לא לצפצף, לא לשרוק / לא לשיר. אפילו על הזמיר שאיננו הוא פוקד / לשתוק. אין צורך בשירתכן בעולמנו ולכן הגיע הזמן / להפסיק" (כרך ג, עמ' 428).
"ניגון" זה מוליך מאליו אל ניסיונו של זך להגדיר את מקום המוסיקה בעולמו, ובתוך כך להגדיר שוב את עצמו (ואת יחסו לאלתרמן). על כך ברשימה הבאה.
