השיר "מקום", החותם את שלושת כרכי השירה של נתן זך שיצאו לאור עתה, אינו אקסטטי בשום אופן, בניגוד לדברי הפרשנות של זך עליו
איור: ערן וולקובסקי
בנספח החותם את שלושת כרכי השירה של נתן זך מופיעים שני שירים שעדיין לא פורסמו בספר, המלווים שניהם בדברי הסבר, חריגים כשלעצמם, מאת המשורר עצמו. על אחד מהם, "מקום" (כרך ג', עמ' 453-454) מעיד זך כי הוא "אחד הייחודיים" שבשיריו. ברשימה הקצרה "מקום - סיפורו של שיר" אף מוזכרים שני דברים מעניינים ומוזרים מאוד, שאפשר לזהותם כרמז עבה לסוגיה עקרונית בשירתו.
"כשצפיתי, במבוכה רבה, בסרט שנעשה על אודותי והתיימר להיות ?סיפורי האמיתי', אודה ולא אבוש, לא שמתי לב לכך שאני קורא מתוך גיליון נייר שיר שאינו מוכר לי. כששאלה אותי מפיקת ?כל שירי', שרה אביטל, היכן השיר שקראתי בסרט, לא ידעתי במה מדובר. גם בחיפושי לאחר מכן לא עלה בידי לאתר אותו בין טיוטות שירי שלא פורסמו. בתושייתה הצליחה לשחזר את מלות השיר חסר השם, מתוך הסרט. קראתי את השיר המשוחזר, ונדהמתי" (כרך ג', עמ' 455).
זך לא מסתפק בפיזור רשתות ההסוואה סביב מקורותיו האפשריים של השיר, ומוסיף למסתורין האופף אותו ממד נוסף: "האפיתטים ההומריים (?ים שצבעו צבע היין' ו'שחר ורוד אצבעות') אף הם לא סייעו בידי לפתור את התעלומה. אבל העובדה שהשיר קשור בצורה כלשהי למסה ארוכה בשם ?מקום', שרק את חלקה כתבתי ומעולם לא פרסמתי, עזרה. אבל לא פחות עזרה העובדה שזה השיר האקסטטי היחיד שכתבתי בחיי. כנראה, בתקופה שהייתי נתון כולי להשפעת המוסיקה הנפלאה והמוזרה של המלחין הרוסי הגדול אלכסנדר ניקולאייביץ' סקריאבין. ונדמה לי שאני חש גם כיום בהשראה של ?הפואמה האקסטטית' של אותו מלחין תיאוסופי ומיסטיקן מהפנט. נדמה לי, ואפשר שאני טועה, שהשראת המוסיקה שלו אחראית, בין השאר, לטון הלא-מורגל בשירי, הקשור אולי גם באותה מסה לא-גמורה על ?מקום'" (שם).
אלא ששתי עובדות בולטות מקשות על קבלתם הדברים כפשוטם. העובדה הראשונה קשורה במשפט הסתום והמעניין ביותר - "הטון הלא-מורגל בשירי", שמצטייר כדרך אחרת לומר את המלים הקדושות "המוסיקה בשירי". אם תארוכו של זך את שירו זה מדויק, הרי ש"הטון הלא-מורגל בשיריו", או המוסיקה בשיריו, לא התקיימו לפני "ראשית שנות השמונים", ויש לכך השלכה ישירה על תפישתו של זך את יצירתו המאוחרת, המתפרשת כשלב שבו נמצא אותו "טון לא-מורגל" - לא בשנות השישים, אלא בתקופת יצירה שרבים התכחשו להישגיה.
העובדה השנייה קשורה בסקריאבין עצמו ובאותה "אקסטטיות" נדירה שזך זיהה כמאפיין מרכזי של שירו. אשר לסקריאבין - על עובדת השפעתו או אי-השפעתו על זך אין טעם להתווכח. לעומת זאת, אפשר להתווכח על תוצאת ההשפעה הזאת, ולקבוע שהשיר "מקום" אינו "אקסטטי" משום בחינה שהיא. זה שיר שקול, מדוד ומודע לעצמו, שיש בו, אמנם, ניסיונות מלאכותיים לייצר מעין "אקסטזה" אך לא התמסרות שלמה לאותו פרץ השראה לכאורי. מדוע בכל זאת הזכיר את זך את סקריאבין? אולי מפני שקיים קשר כלשהו בין החיבה שרחש סקריאבין לצורות קטנות וטעונות ובין מבנה השיר של זך? אולי משום ש"אזרחות העולם" של זך מצאה לה הד בקוסמופוליטיות של סקריאבין? ואולי היה משהו בניסיונות השחרור של סקריאבין מעול הטונליות - "מעבדת ניסיונות" רוחשת זו - שהזכיר לזך משהו מכמיהותיו שלו?
יותר מן ה"פואמה האקסטטית" של סקריאבין, דומה שהולמים את שירו זה של זך דווקא כבליה העקרוניים של הסימפוניה "פרומתיאוס", בכלל זה יומרתה ליצור פנטסיה רב-חושית (סקריאבין, כידוע, ביקש לשלב ביצירה זו בין חושי הראייה והשמיעה, ואף יצר לוח צבעים מוגדר ואקוויוולנטי לגובהי הצלילים) ובמיוחד כבליו של "פרומתיאוס" עצמו. דמות זו היא המעוררת שוב את השאלה: מה הוא או מי הוא הנשר המנקר בכבדו של זך, הגורם לו לשוב פעם אחר פעם אל מה שניצב גם בבסיס השיר "מקום": "זהו, אפוא, מקומי, / זה שבו אני כותב, שכתבתי, שאכתוב / שארעב ללילות קסומים, שאצפה בעננים / מבלי לדעת את סוד קסם הנגינה, / סוד הציפייה למה שהיה ולא היה. / כאן אני"?
דומה שהצהרה זעירה ונדירה זו, "כאן אני" (שאינה יכולה שלא להדהד את סוף השורה הראשונה בשיר הנודע "רגע אחד": "אנא. אני", כרך א', עמ' 127), היא שהפכה את השיר בעיניו של זך ל"אקסטטית", מפני שמקום זה שהשיר מתאר, ה"שט ומרחף עם הרוח והפכפך כמותה", אינו אלא מימוש אמורפי של מאווייו המוסיקליים. האי-יכולת לדעת "את סוד קסם הנגינה", ההכרה בכך שלא יימצא "מקום" שייהפך ל"מוסיקה חדשה", אלא שעצם החיפוש אחר מקום הוא הוא שלבש כאן צורה משונה והיה למקום - זו, כמדומה, ה"אקסטזה" האמיתית שבבסיס השיר הזה.
ההכרה בהפיכת החיפוש ל"מקום" היא המאפשרת לזך בשיר הזה למזג בין זמן ה"הווה הנמשך" של שיריו, הציפייה לעתיד קרוב ולא ידוע והמבט האורפיאי לאחור. ועירוב הזמנים הזה, שנחתם בדעיכתו של "השיר הנכון" ("גלגול העונות הגדול בתהפוכות הזמנים / מעל ומתחת לקרקע / וגם משם אקרא ואולי אקרא / ואולי אף אבכה סוף סוף", כרך ג', עמ' 454), מעיד בדרכו על מעין תבנית מופשטת של המוסיקה הזכית. עוד יותר מעצם הבכי, דומה שחשובה כאן השאיפה לשמוע קול. אותה סביבה מפוצלת בין "שירים" ל"מנגינות", שהיא תוצאת המרד באלתרמן; סביבה שזך ביקש לגאול אותה מ"גלותה" על ידי תחימת גבולותיה ועיצוב מחדש של אלמנטים מסוימים מתוכה, נהפכה בשיר הזה ל"מקום שאליו אנו שייכים, / זה המקום שהיינו בו מאז נולדנו ואולי לפני כן / ואשר בו נהיה כל עוד נהיה" (כרך ג', עמ' 453).
מקום זה הוא ההכרה באי-יכולת "לנגוע" וביכולת "לשמוע", באי-יכולת לסיים את מלאכת החיפוש ובהפיכתו של החיפוש עצמו להוויה "מוסיקלית". מי שידע תמיד כי סגולתו האמיתית אינה היכולת "לנגוע", כי אם "היכולת לשמוע" ("כדי / לא לנגוע בדבר היחיד שניתן לו: היכולת / לשמוע. כעת גם דמו לא ירהיב לפגוע / בדבר היחיד שניתן לו - לפעמים, כמו מגבוה - לשמוע", כרך א', עמ' 295) מתקרב בשיר הזה אל שמיעת קולו שלו, קולו המיוחל, קול הבכי - אך למרבה האירוניה, גם קול זה אינו נשמע, בבחינת "המשך יבוא".
